אָדָם אַחֵר, מְעַט נוּגֶה,
אַךְ בְּעֵינָיו הָאֹושֶׁר רַב.
אֶל דַּרְכּוֹ הַהֲגוּנָה
כָּל הַתּוֹעֶה הוֹלֵךְ וְשָׁב.

יֵשׁ הַצּוֹבְאִים חַלּוֹנוֹתָיו,
יַדְלִיק, אָדָם, אוֹר נֵרוֹ,
הֲרֵי לֹא נֶעֶלְמוּ מֵעֵינָיו
תְּמוּנוֹת הַיֶּלֶד בִּתְמִימוּתוֹ.

פָּנָיו מַרְשִׁימוֹת בְּחָלְפוֹ,
פְּסִיעָה אֶל פְּסִיעָה עַד הָעֶרֶב,
הַךְ יָגִיף אֶת חַלּוֹנוֹ
אֶת בְּדִידוּתוֹ הַמְּאֻשֶּׁרֶת.

עֲצוּבִים, עֲצוּבִים שִׁירָיו,
כָּעֵת, הוּא כְּבָר לֹא הַנַּעַר,
הַיָּפֶה הַגֵּאָה כְּמוֹ סֶלַע
הַנּוֹטֵר הָעוֹמֵד בַּשַּׁעַר.

אָדָם אַחֵר, מְעַט שׁוֹנֶה,
בְּלִבּוֹ יַלְדוּתוֹ נוֹשֶׁבֶת.
יָבוֹאוּ אֲדוֹנִים לְהַש-ְכִּיל
עֲנָוָה בְּיִרְאָה מִשְׁתַּלֶּבֶת.

4/1/21
© כָּל הַזְּכֻיּוֹת שְׁמוּרוֹת לְאֵלִי מִשְׁעָלִי