מצאתי את עצמי עייף וייגע,
משתולל ללא מטרה במחראות ציבוריות
הלילה היה קר ואתו גם הנפש
ואהבה לא באה לבית בו ישבתי
הדבקתי טפטים על קירות השירותים
וקראתי להם "אזמל"
האזמל היה רודף אחריי בלילות בודדים,
טרופי שינה וטרודי עיניים
מצאתי את עצמי מתארח בעולמות בתוך ראשי,
ששיקפו את עולמי
לא ידעתי אם אני הולך לאבדון או לתקווה
וגם כך לא היה בכוחי לשנות את כפות המאזניים
ישבתי בביתי כמו ילד קטן שאיבד את ההורים
ותהיתי אם יש דרך - מה הדרך שלי
שום עננה לא הייתה באופק לסמן לי כיוון
והמצפן היה חסר חוגה
זו דעתי או דעות שהשתילו בי,
זה אני אומר או שמישהו מנחה אותי?
הגעתי לשנה האזרחית החדשה כמו אל מדבר חול,
לא היה דבר מלבד חול,
אפילו לא עמוד או אוהל מתפרק ודל
החול היה רך ועמוק
וטבעתי בו עד מעל הקרסוליים
חשבתי שבריק החיוור הזה אולי אמצא את ההארה,
זו שהייתה נסתרת ולפתע תתגלה
אך השעות נקפו והריק היה ריק יותר,
הוא שאב אף את האוויר אותו נשמתי
האם אשב על כיסא מתנודד חסר ריפוד
ואחכה להארה או כיוון מלמעלה?
או שאלקט את הפירורים בדרכי החוצה מהיער,
כמו עמי ותמי ושלל אגדות
אולי זו דרכי לומר לי שסטיתי מהדרך,
אם בכלל דרכי הייתה נכונה
יותר מדי דברים קרו בעולמי הצר
וטלטלו את אמות הספים
הרי עולמי לא יציב,
כאילו הוא עשוי נייר.