שבוע שמירות, סוף ימי הקור הדצמברי. אני יושב לי לבד בחדר,
הנשק לידי, שקיות שחורות מתחת לעיניים ומסתכל במראה.
על פניי אפשר לראות את מותה של האהבה.

מסכה שחורה שרועה על סנטרי הגדול אך לא ניתן לראות אותה כי היא
מוסתרת, היא מסתתרת מאחורי הז'קט השחור שלי. כך גם אני, מסתתר
מאחורי קירות ושכבות ביגוד.
אני נמנע מלהוציא את גופי העירום החוצה אפילו בחדר לבד,
באינטימיות המלאה שבדבר.

ברקע נשמעת מנגינה קלאסית, מארש הלוויות של שופן.
זזתי מעט על הכיסא שעליו אני ישוב, כנראה מאי נוחות מסויימת.
אפילו אני לא יודע ממה. כנראה הראש מסרב, לראות אותי לבד, בערב
השנה החדשה...
מעניין אותי לדעת מה היא עושה.