רוּחַ חָרְפִּית נִכְנֶסֶת
רוֹכֶבֶת עַל גַּב הֶעָנָן,
שׁוֹלַחַת לְשׁוֹן נְשִׁיקָה
אַהֲבָה כֹּה וְיָפָה
וּמַשַּׁב רַעֲנָן.

רוּחַ אֶל הָעִיר נִכְנֶסֶת,
עֲדַיִן אֵינָהּ מְתַקֶּפֶת
אֶת סַעֲרַת הֶעָבִים,
אַךְ חִיווָּרוֹן חָרְפִּי מֵאִיר
נַחְשׁוֹל שָׁמַיִם יְרֻקִּים.

זֹאת לָבֶטַח אַהֲבָה,
אִם לָאו אֵיךְ נוֹתְרָה עֶרְגָּה,
לְעֶרֶב חָרְפִּי לְיַד הָאָח,
הַמְּלַחֶשֶׁת לֶהַבְתָּהּ
בִּדְמָמָה דַּקָּה.

בַּחוּץ הָרוּחַ דּוֹהֶרֶת,
הִיא בְּחֵיקוֹ נִרְעֶדֶת
כַּף יָדָהּ בְּתוֹךְ יָדוֹ,
עֲטוּפִים בִּש-ְמִיכָה חַמָּה
לְצַד הָאָח הַמְּבַעֶרֶת.

31/12/20
© כָּל הַזְּכֻיּוֹת שְׁמוּרוֹת לְאֵלִי מִשְׁעָלִי