לגמתי ארוכות מהבוץ החמים, והרגשתי איך המחשבות שלי מתחילות
להתמרד בי. הלבשתי אותן בחולצת סריג כחולה (החזאי אמר יפה,
אבל קריר), והוצאתי את מחשבותי החוצה, לסיבוב בעיר.
צואת כלבים קידמה את פני, התעלמתי והמשכתי. חלפתי על פני פקח
שלא ראה אותי, פקחים לא רואים מחשבות, והמשכתי.
האדום של הפרחים הפיץ ריח נעים, הזכיר לי את הריח של יערת
הדבש, מהלילה, בחניה. גם הריח, כמו מחשבותי, רואה ואינו נראה.
דני-דין כזה.
חלפה מולי אישה, גוללת עגלת קניות מרופטת, מטפחת צבעונית,
מוגזמת משהו, לראשה. ניסיתי לנחש מה היא מובילה בעגלתה, בטח
לחם שחור, חלב ובוטנים לא קלופים. ככה היא נראתה.
מכוניות נוסעות, כאילו אין סגר. אני מנסה לא לעבור את מכסת אלף
המטרים המותרים, אבל, לך דבר עם מחשבות. הן כבר מעבר לגבול.
ציפור קטנה לחשה לי שלום, אחרי שטיפטפה עליי את תכולת מעיה.
עורב שחור קרא בקול, מכריז על שלטונו בממלכת השמים. חתול קימר
גבו ולכד עכבר מסכן, ששכח להשאיר במחילה את מחשבותיו.
סגר. עוד כמה ימים אתחסן. את המחשבות לא אחסן. לא מוכן שיתחילו
לכשכש בזנב, או קרניים, או כל שטות אחרת שמלהגים המקטרגים.
החזרתי את מחשבותי הביתה, למהדורת החדשות הבאה. זה לא הסוף,
הרהרתי לעצמי. הסוף של מה, שאל עצמי?
קילפתי עוד קליפה, התיישבתי על כורסת הטלוויזיה ועצמתי
עיניים.
עכשיו התעוררתי. זה לא הסוף. |