גופה מוטלת על הכביש. לשון משתרבבת החוצה. גפיים מעוקמות בצורה
לא טבעית. האספלט, כולו מרוח בדם ועטור סימני בלימה. טור
מכוניות עומד ברעש טירטור מול נתיב חסום לתנועה, ומנגד נתיב
מזדחל לא בצדק,  רווי נהגים סקרנים שמאטים במכוון לראות מה
המהומה הגדולה מצידו השני של אי התנועה. פנסי הרחוב מטילים
צללים ארוכים על הכביש, על המדרכה הנמשכת לאורכו.

ועל אותה המדרכה, רוכבי אופניים נעצרים להסתכל. רצים נעמדים אך
ממשיכים לרוץ על מקומם כדי לא להוריד חלילה דופק. ואם ממהרת
להסתיר את עיני ילדה הרך מראות, מזרזת אותו מהר בחולפם על פני
המחזה המדמם. ועולם שלם נוהג כמנהגו, ולא מתערב, וממשיך בשלווה
הלאה אל שארית חייו.


[ה-מ-ו-ן    מ-ק-ו-ד-ם]


"יום אחד הכלב החום הזה יגמור בתור כתם דו-ממדי על הכביש..."
אני מסנן לעבר אדוארד, כשהחום המדובלל חוצה שוב פעם את הכביש
בריצה, מתעלם מרמזור אדום, מתעלם ממכוניות שועטות ברחוב החשוך
יחסית.

" תראה איזה מזל יש לו... לנקניק הזה" מתנשף אדוארד "הצליח
לחצות גם את הכביש השני... משהו"

אנחנו כבר בסיבוב השלישי סביב אי התנועה, מזיעים כהוגן וכמו
תמיד שמים לב רק לשטויות.

"יש לו מזל שאנשים בעיר הזאת אוהבים חיות, אחרת כבר מזמן מישהו
היה מדווח עליו למוקד העירוני וסוגר עניין. היו שולחים לפה את
הפיקוח העירוני. תוך שעה הוא בכלוב ותוך שבוע המתת חסד. לא
נראה לי שמישהו היה בא לאמץ כזה יצור פרוע"

אני חוסך במילים. אדי אוהב לדבר ואני לא תמיד אוהב לשמוע, אבל
הוא חבר טוב ובשביל חברים טובים שווה לפעמים לסבול קצת אי
נוחות. לפעמים אני חושב לעצמי שהייתי בכיף מחליף את כל הקשקשת
הזו בקצת מוזיקה טובה. נראה לי שאני מישהו שיכול להתרגל לרעיון
של כושר עם הצליל הנכון באוזניות. משהו שימריץ אותי בסיבובים
הראשונים, ירענן אותי באמצע וידרבן אותי לסיים בישורת
האחרונה.

נהגים צופרים בזעם, כועסים על אלו שהאטו מקדימה בגלל שקלטו טיל
שעיר חולף להם מול הפגוש. היום כבר מסוכן לפגוע בחיית מחמד,
הכל מצולם הכל מתועד ואנשים אוהבים את חיות המחמד שלהם לא פחות
מאת הילדים שלהם (לפעמים אפילו יותר) וממש לא מפחדים לתבוע.

אני שם לב שתשלומי הארנונה שלנו מתורגמים למציאות בשטח. המדרכה
שעליה אנו רצים חלקה ממש כמו הכביש שלצידה. העיריה השקיעה מאד
ותיקנה את כל הבקיעים והסדקים שנוצרו בה בשנים האחרונות.
כמישהו שרץ על חתיכת האספלט הזו כבר שנים מי כמוני יודע לשים
לב להבדל. גם בעמודי תאורה לא חסכו ואני רואה שהפעם שמו הרבה
יותר עמודים כשיתחילו להפעיל אותם נראה כמה אור נותנות הנורות
החסכוניות של היום. אני רואה גם שהתחילו להציב פחי רשת גדולים
לבקבוקים. כנראה שהטרנד הגדול של הקיימות לא פסח גם על
הפריפריה.

הצפירות מפסיקות, התנועה ממשיכה לזרום בכביש הסואן, אנחנו
ממשיכים לסיבוב הבא.

ובמרחק כלב חום נעלם לתוך פארק ירוק.



[ה-ר-ב-ה  מ-ק-ו-ד-ם]


הערב גם מתן ורוני הודיעו שיצטרפו אלינו לריצה. אנחנו מאד
נהנים כשהחבר'ה מפעם מצליחים למצוא את הזמן בתוך כל הבלאגן
ולבוא לשחזר משהו נפלא שאבד לנו עם השנים. כשהיינו בתיכון, אדי
היה זה שהציע שנתחיל לרוץ בערבים, הכנה לגיוס ובמקביל הזדמנות
להיפגש עם החבר'ה. בהתחלה היינו שבעה, עם הזמן נשארנו רק
ארבעתנו. רצנו כמעט כל ערב, לפעמים במסלול ששימש את המורה
לחינוך גופני לתזז אותנו בשיעורי הספורט ולפעמים באי התנועה
הגדול ליד הבית של רוני. שם גם זכינו לקהל של מעודדות בקרב
השישיסטיות שהיו מתקהלות על ספסלים ציבוריים ושורקות לנו בכל
סיבוב כדי שנשים לב שגם הן שם. לפעמים הן אפילו היו מצטרפות
לסיבוב או שניים של ריצה ומלוות אותנו למגרש של בית הספר
היסודי הסמוך כדי לראות אותנו משלימים את הריצה בעליות מתח
ושכיבות סמיכה. תקופה מדהימה בחיים שפינתה את מקומה לצבא,
ללימודים, לזוגיות, לעבודה ולהורות שלא השאירה זמן כבר לכלום,
לפחות למי שבחר בכיוונים הללו. והזמן עשה את שלו ופיזר את
החברים ברחבי הגלובוס. בסוף היחידים שנשארו בסביבה מלבדי היו
אדי ומתן, עם רוני שקופץ מדי פעם לבקר את הוריו ונזכר להגיד
שלום גם לנו. בתור הרווק הנצחי הייתי היחיד שמעולם לא הפסיק עם
הריצות, ובכל פעם שלחברי הכרסתנים התעורר חיידק הכושר הם היו
חוזרים אלי כמו מגדלור בולט בחשיכה שיעזור להם לנווט בחזרה
לחשק לרוץ ולהזיע. אדי כל הזמן התלונן שאחרי עשר שעות מול
מסכים במשרד, הדבר האחרון שהוא רוצה לראות כשהוא חוזר מהעבודה
זה עוד מסך, ואישתו (שהייתה במקור השישיסטית שצדה אותו מתוך
הלהקה בלי לזוז מהספסל) הירצתה לו כל הזמן על כמה זה חשוב
שיוריד כמה קילוגרמים עודפים ואיזו הזדמנות נפלאה זו יכולה
להיות אם יצא כל ערב לרוץ איתי (אחרי שהילדים הושכבו לישון
כמובן). אז גם הערב, כשרוני ומתן מנסים לעמוד בקצב שלי ושל
אדי, נרשמה בהלה בקרב כוחותינו כשהחום המדובלל חתך אותנו בלי
למצמץ וטס לתוך הכביש הסואן.

"בן כלבה..." סינן רוני ותפס את הצד שהתחיל לכאוב לו כשהאט.
"לא לעצור..." קרא לו אדי... "אל תוריד דופק... תמשיך לרוץ
והכאב יעבור". רוני לא הקשיב והמשיך להאט ולקלל. "הכלב המעפן
הזה... אמן שיידרס... אני מחכה לכם בספסלים...  פעם הבאה אני
בוחר איפה רצים... ואני לוקח אותנו חזרה ליד הבית של ההורים
שלי... רחוק מהפארק ומשדים בצבע בוץ".

המשכנו לרוץ.

ובמרחק כלב חום נעלם לתוך פארק ירוק.


[ק-צ-ת  מ-ק-ו-ד-ם]


היום תוך כדי ריצה, אדי סיפר לי שהם שוב בהריון. הוא חשב שהגיע
הזמן לסגור את הבסטה אבל השישיסטית שלו החליטה שהיום הממוצע זה
כבר שלושה ילדים וחוצמזה אחרי שתי בנות בטוח יגיע בן. הזכרתי
לו שכשהאישה בהריון אז גם הגברים מזדהים ועולים ביחד איתה
במשקל. הזהרתי אותו שכל הקילוגרמים שאיבד בשנתיים בהם אנו רצים
ביחד יחזרו לטפס עליו אם יתחיל לזלזל במסורת הקינטית שלנו. אדי
שתק וראיתי שמתחת לאגלי הזיעה מצחו נחרש בקמטי חשיבה. נזכרתי
פתאום באדי הצעיר, שהיה הרבה יותר שעיר. חשבתי על ההחלטות שהוא
עשה ועל אלו שלי. האם מישהו מאיתנו צודק יותר בבחירות שעשה ?
מי בכלל יכול לדעת ? המשכנו לרוץ בדממה.

אחרי הסיבוב של תחנת האוטובוס, אדי שינה פתאום נושא. " שמת לב
שכבר כמעט אין לנו מדרכה לרוץ ? ... כל חצי שנה מוסיפים כאן
עוד פח ענקי וצבעוני או עוד מיחזורית. כל בית מוסיף לעצמו
מחסומים אוטומטיים, מזרקות ואדניות עצומות בגודלן. המדרכה
הציבורית כבר לא שייכת לציבור. כל אחד גונב לנו חלק ובסוף
אנחנו רצים על השוליים... כמעט נופלים לכביש בקטעים הצרים
וברוב הדרך כבר לא יכולים לרוץ זה לצד זה ולדבר כמו פעם..."

חשבתי על זה ורציתי לענות לו, כשמתוך החשיכה הגיח גוף שעיר
והתנגש ברגליו של אדי, בדרכו לחצות את הכבישים. אדי איבד את
שיווי משקלו והתרסק על המדרכה. הכלב שספג חבטה בצלעותיו לא
התרגש כלל ורץ אל מעבר החצייה הסואן, מתעלם מהאנשים האדומים
ברמזורים ומצפירות הרכבים.

אדי התחיל שרשרת של קללות ברוסית, מרביתן לא ברורות בעליל.
המשכתי לרוץ במקום מביט בו בזמן שהפשיל את שולי מכנסיו ובחן את
הנזק לבירכיו. נראה לי שהוא ישרוד.

"תראה את השטן הזה... אלף נשמות יש לו... השאיר אותי מדמם על
הריצפה ועבר בלי שריטה שני כבישים סואנים..." עזרתי לאדי לקום
וליויתי אותו לביתו בהליכה איטית. התעצבנתי שלא השלמתי את
המכסה של היום. בראש כבר החלה מתרקמת מחשבה חדשה. אולי הגיע
הזמן לריצות סולו. האניה תפליג הרבה יותר טוב ומהר אם ניפטר
מקצת משקל עודף.


[מ-ק-ו-ד-ם]

הריצה הפכה לטקס הפרטי שלי. לא רציתי שותפים לתענוג העילאי,
ודאי לא כאלו שיחבלו לי בסדר היום. מאז שאדי הפסיק להצטרף, כבר
הרבה יותר קל לרוץ על המדרכה הצרה (שנהייתה צרה עוד יותר מאז
שגנבו ממנה חתיכה לטובת רוכבי האופניים). הקצב עלה ואני מרגיש
משוחרר הרבה יותר. חופשי מחברים, חופשי מלתאם מראש, חופשי
מאילוצים של אחרים, מעיכובים, מהצורך להתאים את הקצב שלי לזה
של הפדלאות. עם הקצב הגובר שיניתי גם את הלוק. התחלתי לקנות
דריי פיטים איכותיים (חבל שמצאתי רק בשחור מרזה - ממש לא נחוץ
לי להראות יותר רזה ממה שאני). קניתי צמיד לזרוע שאליו אני
מחבר את המוזיקה שלי. והמוזיקה זורמת ישר לאוזניות הלבנות
בולמות הרעש, שעוזרות לי להתנתק לחלוטין מהעולם שסביבי כשאני
רץ. אמנם גם כמה רצים אחרים החלו לאמץ את חלקת האספלט הפרטית
שלי, אבל מה לי ולהם. אני פשוט מחייך לעברם בנימוס כשעוקף אותם
בסיבוב ולפעמים כשלא מתחשק לי, אני פשוט מתעלם מקיומם.

בדיוק ככה יצאתי לרוץ הערב ומצאתי את הכביש סואן והמדרכה יחסית
פנויה - ממש כמו לפי הזמנה. והמוזיקה מנעימה לי את הסיבוב
הראשון בעודי טס מסביב לפח כתום ופס סגול. והזיעה נוטפת כשאני
לוקח את הסיבוב של תחנת האוטובוס ומדלג בקלילות מעל אדנית
החדשה שהוצבה שם. והדם פועם ברקות זורם בורידים ומשתלב בטמפו
שזורם לכדורים הלבנים באוזני. בסיבוב החמישי אני יורד לשניה
לכביש לעקוף זוג מבוגרים שהולכים שלובי ידיים, כנראה לכיוון
הפארק. בסיבוב השביעי מחסום נפתח ורכב יוצא אז אני רץ קצת מהר
יותר במקום ונותן לו זכות קדימה. בסיבוב השמיני פנסי הרחוב
מתחילים להידלק ואני שם לב שהעיריה החלה לחסוך/להתקמצן ולהדליק
רק כל פנס שני. בסיבוב התשיעי אני מרגיש שהחשיכה מתחילה לסגור
על הרחוב ועל הפארק ומרגיש שאוטוטו המכסה שלי להיום מלאה.
ואוזני בוערות  ומזיעות והלב דופק במרץ והמוזיקה באוזניים
מגיעה לקרשנדו - אולי שאולי זו צפירה של מכוניות. והתחושה
העילאית גורמת לי להרגיש שאני מנותק גם מהריצפה, מתנתק ועף
למעלה, ומשם רואה את עצמי. ולא רחוק מאחורי נקודה חומה מהירה
שרצה הישר אל הכביש הסואן מבלי להאט לרגע. ונהג מבולבל שרואה
ונבהל ומושך את ההגה ימינה לרגע, ועולה קצת על המדרכה ומפספס
במילימטרים את הכלב בר המזל. ואני רואה את הרכב נעצר והנהג
יוצא מתוכו, לא מאמין למראה עיניו ורץ אל מעגל של אור גדול.
ואני עף לי משם גבוה יותר ויותר, מנותק וחופשי מהכל.



[ע-כ-ש-י-ו]


גופה מוטלת על הכביש. לשון משתרבבת החוצה. גפיים מעוקמות בצורה
לא טבעית. האספלט, כולו מרוח בדם ועטור סימני בלימה. טור
מכוניות עומד ברעש טירטור מול נתיב חסום לתנועה, ומנגד נתיב
מזדחל לא בצדק,  רווי נהגים סקרנים שמאטים במכוון לראות מה
המהומה הגדולה מצידו השני של אי התנועה. פנסי הרחוב מטילים
צללים ארוכים על הכביש, על המדרכה הנמשכת לאורכו.

ועל אותה המדרכה, רוכבי אופניים נעצרים להסתכל. רצים נעמדים אך
ממשיכים לרוץ על מקומם כדי לא להוריד חלילה דופק. ואם ממהרת
להסתיר את עיני ילדה הרך מראות, מזרזת אותו מהר בחולפם על פני
המחזה המדמם.

נעל ירוקה זרוקה על הכביש מחד

וזוג אוזניות לבנות טובלות בשלולית

ונהג צעיר שחרב עולמו נשען על רכבו ודמעות בעיניו

ועולם שלם נוהג כמנהגו, ולא מתערב, וממשיך בשלווה הלאה אל
שארית חייו.

ובמרחק כלב חום נעלם לתוך פארק ירוק.