לכל אחד יש שוקולד בבית, קצת, לא הרבה. כולם אוהבים שוקולד;
לבן, חלב, מריר ואפילו תפוזים. גם אני אוהב שוקולד. אני משתדל
שלא לאכול את השוקולד שבביתי. אני יודע שבסופו של יום השוקולד
נגמר, משאיר עלי את חותמו, ואני נותר, עם הטעם המתוק אך הכל כך
מריר של עוד. שוב ושוב מוצא אני את עצמי אוכל ממנו, איני לא
יכול להפסיק. היום טעמתי מהשוקולד החדש, 90 אחוז קקאו, הוא היה
נורא. הפעם לא נשארתי עם טעם מתוק אלא רק עם טעם מריר, טעם שלא
הצלחתי להעביר.  יום חלף, אחריו חודש ועוד חודש וכך השנים
עברו, וכבר לא אכלתי מהשוקולד יותר, אבל נשארתי עם הטעם, הטעם
המריר הזה בפה שלא עוזב אותי אפילו לרגע. לפעמים אני פותח את
הארון, רק כדי להסתכל על השוקולד, אני חושב על הטעם המתוק שאני
כל כך משתוקק להרגיש, וכשאני כבר מושיט את ידי אליו, אני שם לב
לתווית: "שוקולד מריר איכותי-90%". מילה אחת תופסת את תשומת
הלב שלי, אני מושך את ידי בבת אחת, וטורק את דלת הארון, אבל
אני לא שוכח, אני לא שוכח שכשאכלתי את השוקולד בפעם הראשונה,
היה לו גם טעם מתוק.