נכנסים עם הרכב, באמפרים גבוהים, מתחיל ריח מוזר כזה. תפתח,
תפתח את החלון... נשימה עמוקה. הגענו.
כל הדרך הלוך מנסים להבין למה זה לוקח כל כך הרבה זמן, נראה כל
כך קרוב על המפה אך הדרך ארוכה ומפותלת. ואז מפסיקים לפקפק
בתהליך, מתמסרים, אני לדרך, הוא לנהיגה. ופתאום נפתחים מולנו
שדות ירוקים, כרמים, טבע יפה ופשוט, בדיוק מה שהנפש צריכה.
חונים בדרך אפר, מאחורי השלט, איך ידעת שיש פה חניה, כבר היית
פה?
ואז נכנסים לחלקת הגן עדן הפרטית שלי. טוב היא לא שלי, אבל מי
אמר שאסור לחלום? בית קטן מעץ, עם דק ענק, ומסביב הכל ענבים.
כן, זה הבית העתידי שלי, ככה הוא יראה.
התנהגת יפה שמגיע לך בית כזה? שאלה טובה...
אני מתחילה לפקפק במה שאוזניי שומעות, ומתמסרת. לריח, לנוף,
לתחושה הזאת שאחרי הלגימה הראשונה של היין. והשנייה,
והשלישית...
איך שרגלינו נוגעות בשביל המוביל לבית, האף מתמלא ריח מטורף של
כל התבלינים, והאדמה הרטובה, וריח שאינו מוכר לאף של מי שגר
בעיר, אולי זה בכלל החווה שיש פה ליד, אני תוהה ביני לבין
עצמי.
מתיישבים בשולחן הקבוע, עם הנוף המטריף. לוקח לו זמן להרגע,
להשתחרר, תסתכל, אני אומרת, תרים את העיניים ותסתכל. מול
השולחן נפרש הכרם, ומאחוריו הרים, ומאחוריהם שמיים. היום מעונן
ועדיין השקיעה יוצאת דופן, יוצאת מגדרה, מיוחדת למרות האובך
והעננים.
הטעמים בפה מתחלפים, שונים, מיוחדים, טעימים. אבל החלק המיוחד
מגיע אחרי הטעם, כשהראש מצליח להתנתק מהיומיום, מצליח להתנתק
מהעובדה שעבדת השבוע כמו חמור, שלא ישנת טוב כבר שנים,
שהעייפות הבלתי נגמרת רק הולכת ונהיית כבדה יותר, שהעולם הזה
דפוק והמציאות הזאת סוגרת עליך. מצליח להתנתק, ונותן לראש שלך
להמריא, לרחף, לדמיין מציאות אחרת, יפה. אחת כזאת שבה הפנסיה
שלך נראית בדיוק כך, בבית יפה, במושב יפה, על הר יפה, עם כרם
משלך, ויין משלך, ושקט משלך.
טריקת דלתות, מתחילים לנסוע בשביל המפותל, כבר די חשוך, ואז זה
מתחיל. המופע הזה שהשמיים הקימו היום רק בשבילי,  הוא אפילו לא
שם לב. רגעים של חושך מוחלט, מפולחים על ידי אור פתאומי כאילו
היינו בשעות צהריים. כל העננים מוארים פתאום, ואז שוב החושך
מופיע. המון ברקים, בהבזקים, מפלחים את השמיים, ואת עינייך,
ופותחים צוהר לנשימה. מוזר שלא שומעים את הרעם מגיע...
אולי נעצור בצד כדי שאוכל לצלם? כמובן שהמצלמה לא מצליחה לתפוס
את גודל המאורע. היא תמיד שם איתך, אבל אף פעם לא מצליחה
להעביר, לא עד הסןף, לא מצליחה לתעד את החוויה האישית שלך
באותו רגע, את התחושה שאת רוצה לנצור ואז לחזור ולהציץ בה
כשהמציאות אפורה שוב.
הכביש ארוך, יש תור מכוניות ונראה שאני היחידה שרואה את הטירןף
שמתחולל בשמיים. סערה עוצרת נשימה שקיימת רק בראשי כך נראה.
ואז ברגע אחד הכל משתחרר, באנחת רווחה הטבע משחרר את המבול על
פני האדמה. קיר של מים ולא ניתן לראות דבר מסביב, פותחת חלון
ומסניפה כאילו מעולם לא הרחתי גשם. נהנית ונוצרת רגעים, כדי
שאוכל לחזור אליהם, לפחות כשעוצמת עיניים.
כעבור חמש דקות הכל נרגע, הכל רטוב אך אין זכר לא למופע התאורה
בשמיים ולא למבול הנקי, המנקה, המשחרר. רק שלוליות ופקקים.
כאילו מתעוררת מחלום, בצפירה חזקה ברמזור, חוזרת לאוטו,
למציאות, לשגרה. וממשיכה לחלום על החורף שמעולם לא הגיע...