כשפייביש הזקן אמר לאשתו שכבר תשע פחות רבע ושזה ממש חוצפה לתת
לאנשים ככה לחכות, היא נתנה בו כזה מבט עד שהזקן הצטמק עוד
יותר בתוך הז'קט שממילא היה גדול עליו. פניה מהצרכנייה שנראתה
כמו רמזור מהלך עם האדמומיות המוגזמת בלחיים, הבגד הירוק
והסיכה הצהובה,  הזכירה לכולם שבהזמנה היה כתוב שהחופה תהיה
בשבע. ממה הזקנה שאלה בקול רם מדי מה? מה? אבל איש לא טרח
לענות לה כי הרי ממילא אף אחד לא מצליח לפרוץ את חומת חירשותה,
זו שבגללה הוצמד לה הכינוי ממה מבלי שתהיה מודעת לכך. ד"ר
היידיגר הרופא של המושבה,  הוציא מכיסו שעון כיס מוזהב, הביט
בו והניד ראשו בייאוש. הפראו דוקטור, עטופה בפרווה שהסריחה
לרחוק מנפטלין, הפטירה שאין לצעירים בימינו שום כבוד לזמן. ד"ר
היידיגר אמר צייטגייסט ומצץ בחוזקה את הסוכריה לגמילה מעישון.
פטר העגלון, בחליפה ישנה שאת הכתם בחזיתה הוא ניסה להסתיר
באמצעות שילוב ידיים, אמר בקול רם במיוחד שאם החתונה לא תתחיל
בתוך חמישה רגעים אז הוא הולך. אורחים נוספים שעמדו במעגל
שמסביב, הנהנו בהסכמה.
כול אלו, תושבי המושבה וגם כמה אורחים עירוניים מהצד של החתן,
המתינו בלבוש חג על המדשאה שלפני בית התרבות של המושבה. הם כבר
טעמו יותר מפעם אחת מהכיבוד הקל ולגמו מהשתייה הקלה בכמות
שהעיקה על השלפוחית והפכה אותם לקצרי רוח עוד יותר. שני
עירוניים אפילו העזו לטעום מהברנדי שהוצע בצמצום. הם עיוו
פניהם וסימנו בכך לאחרים להתרחק מהמשקה הזול. כולם עייפו
משיחות סרק ומשיטוט עיוור ברחבי המדשאה. העניין שבראיית מכרים
הלבושים באופן כה שונה מבגדיהם הרגילים, כבר מיצה את עצמו
מבחינת תושבי המושבה. הם רצו שהחופה תתחיל ותיגמר כדי שיוכלו
להסב לשולחנות ולהנות מארוחה כמשקל נגד לדורון הצנוע שהשאירו
בכניסה.
מתחת לסוכת החופה המקושטת יושב הרב. הוא הגיע מעיירת הפיתוח
הקרובה וחשב שיבוא, יערוך את הטקס, יקבל שכרו ויספיק לארוחת
הערב עם האישה והילדים אבל עכשיו הם כבר בטח במיטות. למרות שלא
נקבעה לו עוד חתונה להיום, גם לו נמאס לחכות. ממש קודם הוא אמר
לאבי הכלה שיש לו עוד התחייבויות ושהוא צריך ללכת. האבא,
מושבניק צולע, נתן בו מבט מבין ותחב לכיסו שטר כסף ששכנע אותו
להישאר. עכשיו הרב תוהה בינו לבין עצמו כמה זמן נוסף קנה אותו
שטר ומתי יהיה זה מתאים שישוב ויפנה לאבא כדי לקבל שטר נוסף.
בפינת המדשאה עומד אבי החתן בחליפה תכולה כצבע עיניו. הוא אוחז
בסיגר עבה וחוכך בדעתו האם להמר ולהציתו כדי להתענג ממגע העשן
הארומטי או שמא ימתין עוד כדי שהכלה לא תגרום לו לזרוק סיגר לא
גמור. הוא ראה את המבטים השואלים המופנים לעברו ושמח שאיש
מהאורחים שהזמינה אשתו לא מעז להתקרב אליו ולהתלונן על העיכוב.
מרחוק הוא רואה את מגדל השיער שלה נע בקלילות בים האורחים.
אשתו הרי תמיד מסתדרת באירועים רבי משתתפים בעוד הוא מבקש
להיעלם. ככה זה תמיד ולא רק עכשיו כשהכלה של בנו סגורה בחדר
ולאיש מלבדה אין מושג מתי תואיל לצאת משם.
דלת חדר הכלה לא רק שהייתה סגורה, היא הייתה נעולה ממש. הכלה
בעצמה סובבה את המפתח אחרי שווידאה מול המראה שהשמלה יושבת
עליה טוב, האיפור בסדר והתסרוקת מושלמת. היא נשקה לחתן המיועד
וביקשה שישאיר אותה לבד בחדר. כשיצא נעלה את הדלת ואז התיישבה
ליד השולחן, שלפה דף ועט מתיקה והביטה בתרגילים שתחת הכותרת
"חשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי מבחן מסכם". היא הרגישה כאילו
עברה ליקום מקביל, לזמן אחר. תחילה לא הצליחה להתרכז מול הדף
זר הכלה וההינומה שבפינת השולחן גברו על האינטגרלים שבשאלה
הראשונה. היא חשבה שתסיים את המבחן בחצי שעה ושעיכוב כזה בחופה
לא יהיה נורא כל כך, אבל רק השאלה הראשונה לקחה לה ארבעים דקות
והיא הבינה שהערכתה הייתה אופטימית מדי. היא ידעה שהיא חייבת
להמשיך ושהאורחים יחכו. היא סמכה על אביה שיצליח להחזיק את הרב
עד שתצא והחתן? הרי אין יותר סבלן ואוהב ממנו.  השאלה השנייה
עסקה בחקירת פונקציה ואותה פתרה בתוך עשרים דקות. השעון שעל
הקיר בישר לה שעברה שעה, אבל אין לה ברירה.
אין לה ברירה כי בבוקרו של אותו יום עמדה במכללה מול דלת משרד
המרצה הראשי. הלב שלה דפק כל כך חזק עד שלא הייתה מתפלאת אם
למשמע דפיקותיו היה המרצה פותח את הדלת. אבל הוא לא  פתח והיא
נאלצה לנקוש על הדלת. כששמעה את ה"כן" קצר הרוח שלו, נשמה עמוק
ונכנסה. היא לא רצתה להגיע אליו אבל כמה מחבריה ללימודים, אלו
שביחד היוו את קבוצת הלמידה האורגנית שלה, שכנעו אותה שאין לה
ברירה. אם את רוצה לסיים השנה, את חייבת להיכנס לרשע ולנסות
לשכנע אותו, הם אמרו לה. היא עוד ניסתה להעלות איזה טיעון נגדי
אבל חברתה הטובה ביותר אמרה לה, "אז תשתמשי בקלף החתונה".
היא עמדה מול עיני הקרח הכחולות וביקשה דחייה במועד ההגשה. הוא
אמר לא והיא מיהרה לזרוק את נימוק החתונה והוא ענה בקרירות אז
תמצאי את הזמן. כשראה שהיא עומדת לפרוץ מולו בבכי, התרכך מבטו
והוא הסביר שגם הוא תחום במסגרת של זמן שנקבעה מעליו ושהוא
חייב להביא את הקורס הזה לידי סיום עוד היום ושהיא האחרונה
שנשארה וכבר פעמיים דחו לה וזהו, אין יותר זמן. היא הצליחה
להתאפק עד שיצאה ממשרדו הישר אל מבטה השואל של חברתה הטובה שעל
כתפה פרקה את תסכולה בבכי קורע לב. אבל כל זה היה במכללה בבוקר
ועכשיו היא בחדר בבית התרבות, מפצחת את השאלות בקצב גובר והולך
והנה השאלה האחרונה והנה היא מוצאת את פולינום טיילור הארור
וזהו זה.
היא פתחה את הדלת הנעולה ויצאה למרחב המדושא. הרב ראה אותה
ראשון והתרומם מהכיסא באנחת הקלה. להפתעתו הרבה היא בכלל לא
צעדה אליו.
שקט השתרר במדשאה וכל המבטים הופנו לעבר הכלה. בצעד מהיר היא
התקרבה לאבי החתן. היא ראתה אותו משמיט את הסיגר ואז נעמדה
מולו. עיניו הכחולות מאיימות לכלותה. היא הושיטה לו את דף
המבחן הפתור וראתה איך חיוך עדין של הקלה שובר את קיפאון פניו
.
אם החתן לא האמינה למראה עיניה כשראתה את בעלה, הטיפוס הקר
והקשוח, רוכן לעבר הכלה ונושק על שתי לחייה. הוא הכניס את הדף
לכיס חליפתו, אחז בידה והובילה לעבר בנו. הכלה הרגישה מבולבלת.
רגע אחד היא סטודנטית ורגע שני כלה. גם שבויה של המרצה המפחיד
וגם מובלת ברוך בכיוון החופה. רק כשהחתן ליטף את לחייה והנמיך
ההינומה שעל ראשה, הרגישה חופשיה ומשוחררת, כמי שמרחפת מעל
המקום והזמן.
משנכנסו בני המשפחה בצל החופה המקושטת אמר הרב "ברוך השם" והחל
מסלסל הברכות. ד"ר היידיגר אמר "אס איסט צייט" והפראו דוקטור
הידקה את הפרווה לכתפיה וענתה יא יא. פניה רמזור אמרה שהחיינו.
ממה הזקנה ישבה רדומה על כיסא  ופייביש פתח את הפה אבל שתק כי
הרגיש שאשתו מסתכלת עליו.