מילים קעקע בעור שפתינו. זמן מגולל חיים, ועם זאת נשתהה
ליופים. התחלה אין לה מקום בספרות, אין שיחזרו אליה כאל מין
המשפטים החבויים שבגוף הטקסט. ובכל זאת, היא נעצרת במרכז החדר
ומסתכלת סביבה, ואני אחריה, ממשיך פנימה, חולץ נעליים ומניח
אותן לצד הספה. זו ההתחלה ואין לה מקום. וכמובן, לא כך היו
הדברים.

הצבעתי אז בעיניי אל בין המרצפות עליהן עמדה, את זה אני זוכר,
וביקשתי שתוריד את הנעליים. היא שאלה על המסכה שתלויה הייתה על
הקיר ואני לא עניתי. וכשהצעתי אז שאחלוץ אותן עבורה, לכאורה
רטורית, אני זוכר, טומן בקולי נזיפה רכה, ואז מצביע על השטיח
שלמרגלות הספה, ועל אף שהוא אפור זול ולא נקי במיוחד, היא לא
חשדה. גם אני לא, וגם עכשיו אני לא בטוח, רצון זה עניין חמקמק.
נדמה לי אבל שהיא הייתה נבוכה מעט. אני זוכר, היא הסתכלה על
השטיח ואז שוב אלי, ואז השיבה בחיוך, קטעה אותו לרגע ואמרה לי
שהיא מחכה. ואני התקדמתי לעברה, כפוף מעט ובעיניים נטועות, ועל
אף המשיכה שלי הגלויה וההתגרות ההדדית, מוסיף לחייך, כמו נתון
באיזו מין שלוות שיכרות ילדותית, כאילו בתופסת או במחבואים
שיחקנו ובמעטה חוקיהם. זה הצחיק אותי, כן, אבל בעוד אני פורם
את השרוכים, והיא מרימה אלי בזו אחר זו את כפות רגליה, ובשל
התנועה הזו שלעברי, החלה המעטפת להיסדק. "יופי, עכשיו תנשק"
השתהיתי מעט בכדי לאפשר לה לומר, כפוף לרגליה וחש במהלומות
ליבי שסר, שאיבד את דרכו. ציפיתי לנימה הצינית המעושה אליה
אוכל להתמסר, לקול ציווי מוכתם בחיוך מלא ספקות. אבל היא לא
אמרה, ורק המשיכה להסתכל; ואני נעמדתי, וכשהנעליים בידי, מוסח
בחום גופה שנידף ולוטף באצבעותיי ובפנים סמוקות, הצעתי לה
לשתות. היה לנו נחמד, אני חושב, הגענו אל הדירה שלי אחר
הצהריים. התגוררתי אז בתל אביב, העברית הראשונה כביכול, ולצורך
העניין: עיר עברית סמוקת שמים מצועפת צבירי ענן רפים. כך
הייתה. הדירה שלי עם זאת, קירותיה פצועים, חתומים, ובהם רהיטים
מאובקים. היא חשוכה למדי אבל זה לא מפריע לנו.

היא מתרוממת מעט מעל פני הספה, מכחכחת בעודה באוויר ומטה רגל,
עליה היא מתיישבת ואצבעותיה שעטופות היו בד לבן מבצבצות תחת
הירך. אני זוכר, קשה היה לי להסיר מהן את המבט, שוב להציץ מבעד
לנקבוביותיו של הבד, ובארשת פניה ניכר היה שהיא יודעת. "אתה
יכול להמשיך להסתכל" עיניה אומרות לי. חיבוק שמיד נסדק, ונפרץ
בצחוק צוהל, שלרגע נבלם ואז חוזר במעין וריאציה מעודנת. כן זו
היא חנה, ואין לה מקום. כלומר הייתי רוצה להכניס כאן תיאור
שלה, מפורט בהרבה, אבל האמת היא שזה מאוד מביך אותי. בכל אופן,
היא משכה את הספל שלה מלוח העץ העכור שהפריד בינינו ואני
התבוננתי: שפה אל כוס ונוזל זהוב, והיא נצמדת והוא מתרוקן. היא
סיפרה לי על עמית, הבחור החדש, ואז הניחה אותה, והיא חוזרת
אלי, בפנים מוטות ובחיוך שכביכול מדרבן, מחכה למילים נוספות אך
מתענגת ללא ספק בהיעדרותן. "רציתי לנשק לך אותן" מלמלתי אז אל
השטיח, בקול יציב, לא בלתי מסויג, דוחף את אצבעות ידי לאחור
ואז נישא בהססנות חזרה אליה, ובחיוך רופף, למשמע צחוק חרישי
שכאנחת רווחה. היא אבל סירבה והציעה שאעסה אותן, פושטת מעליהן
את הגרביים, ובחיוך נוטף סיפוק שכמו הקיץ מן העתיד, הרימה צפי
את שתיהן, קוראת לי ואז נשענת לאחור.

היא מושכת אותה חזרה אל השטיח, ואותי שלרגע אבד, אולי אי שם
בתוכה, בין קפלים וקימורים זעירים, בגוונים של ורוד ולבן,
ממתין ונשטף באדי זיעה דלילים שנגעו ממרחק ונמוגו. והיא מושכת
גם את הכוס שלה שכבר הספיקה להתרוקן, מנסה לדלות ממנה את הטיפה
האחרונה, העיקשת שבשוליה, וללא הצלחה כמובן. "אני צריכה
להשתין" היא הכריזה אז במין עליזות מתוחה, מניחה את הכוס באחת.
ואני עוקב, אחרי שפת הגוף שלה המרושלת, דרך הבעה שנצבעה תחושת
עליונות משונה, ומבלי להסתיר את תחושת האובדן המשונה עוד יותר
והכעס. בנסיבות אחרות ואלמלא ההכרות בינינו הייתי אולי מצביע
על הדלת משמאל - ואמנם יש משהו בלחכות לה שם על השטיח, שתחזור
ותתיישב על הספה, ושוב תרים אלי, בזו אחר זו, את כפות רגליה,
תנועה שיש בה כדי להחיש - אך מובן היה שלא להכוונה היא מצפה,
ומתחת לעיניה הבורקות, מבעד לחיוך, ניתן היה להבחין בהזמנה.
דיברנו על זה בעבר, זה לא הפתיע אותי, וגם לא הייתה לי כוונה
לסרב. ואולם הכעס בי עוד נותר, ואני התעכבתי, עוד מפגין
בעיניה, שב ומרכין כמצביע עד שלבסוף נענתה, ולמורת רוחה, הניפה
אותה שוב לעברי. חלוף הכעס בצחוק וזה התמוסס בתשוקה, ואני רוכן
לעברה ועוטף. אסיר בעיניה טמנתי את האף בשקע האצבעות, שפתיי
נלחצו עדנה בעוד שלי נעצמות, זרמים של עונג שלובים בחרדת מעשה.
וכשהעיניים חזרו ושוב יכולתי להבחין, כסחישים היו בשדה פניה
שברי חיפזון. אני אמרתי תודה בקול רפה והיא בתגובה הרימה, ואט
הניחה בפניי, את השניה. וכשלבסוף נעמדה, משעינה לעברי את האגן,
מוסיפה ומלטפת דפים אליו, היא אז לאושש הצהירה סרק כי "עוד
רגע" תשתין לי על הספה. ואני חייכתי, ואל תוך המפשעה שלה,
ויכולתי לראות אותה שם, טובעת בה שורות, זו על זו, ובחיוך תאב,
שלוחת רסן, ועל הכרית.

נוזל צמיגי שובל במורד הלחי, והיא שוב יורקת והן שוב נעצמות.
אני הייתי מעביר את הלשון שלי מתחת לשפה, מוביל אותה אל השופכה
ומשם אל הדגדגן, ובדרך כלל על הברכיים, נושק לה ומנגב בלשוני,
גם את פי הטבעת שלה, והיא אז הייתה מרימה את האגן. היא הייתה
מושכת ומרפה, נאנחת ומשתנקת, ואז לפתע נעצרת, זה תמיד היה ככה,
לשוני בחיקי ואני לפניה, תמיד עשיתי כמיטב יכולתי, והיא אז
הייתה יורקת לי בפנים. חנה עוד לסוך אולי קיוותה שאדמע, היא
תמיד כיוונה אל העיניים, וכך גם הפעם. והיד שלה, היא עוד נושקת
במעלה הצוואר, כאילו החזיקה בי, ועל אף שלמעשה החזקתי את עצמי.
וכשאצבעותיה לבסוף נעתקו, הפנים שלי שוב נפלו בערוותה, והן
ספונות בירכיה, ואדי השתן שלה, הם חוזרים עולים בתעלות האף.
אדיבות מעושה שפך קולה מעליי, היא הציעה שנמשיך, מעל ומתחת,
והרוק שלה כבר שפל והולך נספג בראשי. אחר כך, הנחתי לפנים שלי
ליפול אל תוך האסלה. שאפתי בה מרפה ושמעתי אז את חנה מעליי.
"כן!" היא קוראת, מחניקה צחוק להבים, שואפת רום מעליי ואז עוד
מזכירה לי להוציא מהפה. היא המשיכה להנחות אותי עוד כמה דקות
ואני רציתי לקום, אולי כדי לחבק אותה. כשהרמתי אבל את הפנים
שלי מהאסלה כף הרגל שלה כבר הייתה על הכתף שלי, ועל כן במקום
לחבק, שמתי עיניי לפניה, אילסר מזוגג. אמרתי תודה והיא אז
העבירה את כף הרגל שלה אל הפנים שלי, מניחה אותה כמקודם,
אצבעותיה טקס חבושות לחותם. ואני שוב אמרתי תודה אבל מה שלמעשה
רציתי לומר היה: "אני אוהב אותך".

בזעקותיהם לבטח תוכלו כעת בנקל להבחין, הם עומדים שורות בחלון
הטקסט, נאצלים רוח, קנאים למשמר המלכה. מתי וכיצד עליי להשתמש
בביטוי הזה? איך עליי להרכיב משפטים ובאיזו משמעות רשאי אני
לתבול את המילים והסימנים של השפה? שפת עבר נהגנו לקרוא,
ועלינו על כן לשמר, אורחות ודעת שעשינו לשורש. אדמה נעטפו
פקידים ש-רים להקשותה ורעלה צובעת גזע. שפה צריכה שיחגגו אותה.
כאוות נפשי על כן אעשה בה ואף אעלה אותה על הכתב והיא מוכתמת
בי. ואני אף משוכנע שהיא הבינה אותי, שכן מיד אחר כך היא
העבירה את גב אצבעותיה על הלחי שלי, חיוך נוגה ושליו מעוגן היה
בפניה והיא התכופפה ונשקה על מצחי. אני משוכנע שהיא הבינה מפני
שמיד אחר כך היא נעמדה, וכך ובעוד המפשעה שלה שוב לוכדת את שדה
הראיה שלי היא הסתובבה, והיא זקופה ניצבת ובידיה חופנת היא
ומסיתה עכוז, חושפת טבעת קמוצה ושני חיצים. "תגיד את זה שוב"
היא אמרה.

כמה חודשים חלפו מאז וחנה כבר אמרה לי שהיא אוהבת אותי. אני
זוכר, זה קרה מיד אחרי שהצהרתי על כוונתי לנתק את הקשר. אני
משוכנע שהיא תגיע אל המילים הללו והייתי רוצה, נדמה לי שמן
הראוי, לומר לה משהו. הייתי רוצה אולי להעלות חיוך על פניה. לא
אחד מעונב או מורכב, בעל עומק נסתר או תחכום. אחד תם ופשוט,
כדרך צחוק. ואולי די במילים אלו ממש, המילה חיוך, כשהיא משובצת
במשפט כזה. ובאשר לסימן, כיום אנחנו מכנים אותו לֶבַבִית: נדמה
לי שחנה מעולם לא שלחה לי אחת. אולי אחת, אבל רק אחת, או אולי
שתיים שלוש, אבל לא יותר. וארי, אני זוכר, כששלחתי לו, מיד
נשאלתי לצלילות דעתי. היו גם שהרעיפו בהן, אך על פי רוב היו הן
חלולות ובקלות יכולתם לראות בהן לבן מרצד של מסך. על כל פנים,
הוא שונה למדי, כך מתברר, בצורתו, מהסימן ממנו נגזר. ובשל מה
הכפל והחריץ? מדוע לא נותר כשהיה? מדוע חצבו הורינו בסלע הנפש?
קשה לומר, אך איש מאיתנו לא היה מעלה על דעתו כי קיים ולו פגם
זעיר אחד בצורה הרווחת כיום.

---

כשאנחנו קוראים ארוטיקה אנחנו מחזיקים ביד אחת את כתמי הזיעה,
השפיכה, שרידי עור ודם, של כה רבים לפנינו, וביד השניה, ובשל
כך, אנחנו נאלצים להחזיק את עצמנו. את המילים אנחנו לעתים
נאלצים להחזיר לספריה. את עולה איתן במדרגות, אתה מניח אותן
בידי הספרנים או על הדלפק, בשקט על ידם. לפעמים את המילים נשים
בפה של מישהו, ונסתכל על הלשון שלו, איך היא מתפתלת סביבן. יש
אף שיציעו לנו לדחוף אותן לתחת, ולפעמים גם את זה אנחנו עושים
וזה נהדר. השפה שלנו מוכתמת ואנחנו מסתובבים בעולם ונושקים בה,
יש המון דרכים לומר "אני אוהב אותך" והמון דרכים לומר "אתה
שייך לי", ואפשר שהן סלולות זו בזו ואפשר גם שזה לא במקרה.

חנה אמרה לי פעם שאם אדחוף את הלשון שלי עמוק מספיק אני עשוי
להרגיש משהו בפנים. ואז, היא הסבירה, זה סימן שאני עושה עבודה
טובה. מעולם לא דיברנו על זה, היא אף פעם לא שאלה אותי ואני אף
פעם לא סיפרתי. וחנה, היא לא הייתה חכמה במיוחד, למען האמת,
ואני בקלות יכולתי להסתיר ממנה דברים, גם כשלא רציתי, וזה לא
משנה בכלל איפה שמתי את הלשון שלי. "אין לי על מה להתנצל" היה
חלק מהאישיות שלה. היא הציגה את עצמה כאנושית ואני קראתי לה
אלוהים, כך לבקשתה, והייתי נושק לה שם אל בין החיצים, מלקק את
האשכים או מוצץ את הבוהן שלה הגדולה. מילים הן דבר מצחיק.

---

This work is licensed under a Creative Commons Attribution
4.0 International License

פורסם במקור(?) בליטרוטיקה על ידי משתמש בשם barseph ואני
עשיתי בו כמה שינויים. את המקור אפשר למצוא פה:
https://other.literotica.com/s/2401349