האוטובוס נעצר בתחנת ההורדה האחרונה. מרבית הנוסעים שקמו
ממושביהם בהתקרב האוטובוס לתחנה הסופית, כבר ירדו. היא קמה
ממקום מושבה רק לאחר שהאוטובוס עצר עצירה מלאה והנהג הרים את
בלם היד. היא מרגישה חגיגית למרות שגשם החל לרדת והוא עלול
לחבל בתוכניותיה. רגליה הנעולות בנעלי ספורט לבנות פוגשות ערמת
ירקות רקובים, שקיות ניילון מלוכלכות ונייר עיתון מקומט.
באוויר נישא עשן האוטובוסים, ריחות טיגון של פלאפל וצ'יפס, היא
מזהה גם ריח של שווארמה ועמבה ומעל הכל ריחות הדרים:
קלמנטינות, תפוזים ואשכוליות. מוזיקה ים תיכונית מתנגנת בקולי
קולות בערבוביה של מבצעים ממספר דוכנים וחנויות המתחרים
ביניהם, לכל דוכן השיר והמבצע שלו. צופרי המכוניות וטרטור
מנועי האוטובוסים מוסיפים להמולה כאילו מברכים את בואה לתחנה
המרכזית בתל אביב.
היא שמה פעמיה בנעליים רטובות ומוכתמות בסימני הדרך לרחוב נווה
שאנן. המטרה לרכוש זוג נעלי עקב לבנות שישמשו אותה בעוד
שבועיים - בחתונה שלה. עוקפת קבצן השוכב על מצע קרטון ונתקלת
באישה שרצה מולה בגשם. האישה ממלמלת "סליחה" וממשיכה לרוץ
לדרכה. פחי האשפה הקבועים לאורך המדרכה עולים על גדותיהם למרות
שהשעה מוקדמת יחסית. מישהו יוצא מפתח חנות ובידו דלי מלא בנוזל
עכור. הוא מרוקן את הדלי מתכולתו על המדרכה הרטובה מגשם, ריח
של סבון לניקוי רצפות מצטרף לניחוחות הקיימים. עוברי אורח
שנתזו עליהם טיפות ממי השטיפה צועקים ומקללים. היא ממשיכה לעבר
חנויות הנעליים שהחלו להיפתח ומאיטה את קצב ההליכה שלה.
מתבוננת בחלונות הראווה, רואה תחילה את דמותה ומחייכת לעצמה
בשביעות רצון. שיערה הקצר חושף את אוזניה לטיפות הגשם שלא
חדלות לרדת והקור מעלה סומק בלחייה. היא מסמנת לעצמה נעליים
שיכולות לבוא בחשבון. היא מגיעה לקצה הרחוב חוצה את הכביש
וממשיכה במשימה בעברו השני של הרחוב.
בפתח החנות השנייה עומד בחור וצופה בה. "שלום," הוא מברך אותה
ושואל "במה אני יכול לעזור?" היא מחייכת ומסבירה בהתלהבות "אני
מחפשת נעלי עקב לבנות לפחות שמונה ס"מ". "מתחתנת?" הוא שואל
ומסמן לה ביד להיכנס לחנות. "כן, בעוד שבועיים." היא ממשיכה
בהתלהבות. "נעלי סירה? או אולי מגפיים? מה הכיוון?" הוא מסתכל
עליה ומודד את קומתה. "נעלי סירה, משהו קלאסי. לא מצועצע. הכי
חשוב שהעקב יהיה שמונה ס"מ". "הבנתי." הוא אומר תוך ליקוק שפתו
התחתונה. היא מקמטת את מצחה בתחושת חוסר נוחות. היא לא יודעת
להסביר לעצמה מה לא בסדר ומרחיקה את התחושה תוך תנועה של הסבת
שיערה אל מאחורי האוזן אף על פי שהוא אינו מספיק ארוך לצורך
כך.
המוכר צולל לפינה פנימית בחנות מתבונן בקיר קופסאות הנעליים
"לבן או פנינה, אולי אוף וויט?" הוא מסיט את מבטו שוב לכיוונה
ובניד ראש מסמן לה להתקרב אליו. "לבן, רק לבן." היא אומרת באי
נוחות ומרגישה שהחגיגיות בורחת ממנה. "תתקרבי כבר, אני לא יכול
לצעוק." הוא אומר בחוסר סבלנות ופתאום הוא עומד בינה לבין דלת
היציאה. "את בטוחה שאת רוצה נעליים לחתונה שלך?" "כבר לא!" היא
אומרת בקול רועד. "תודה בכל אופן" היא מנסה להיות מנומסת
ומפלסת את דרכה בהליכה יציבה ובטוחה בנעלי הספורט הלבנות,
הישנות, בינו לבין ערמות קופסאות הנעליים והחוצה.
בחוץ ממלאת ריאותיה באוויר הדחוס והלח, ומרגישה כאילו ברגע זה
ניצלה, אבל ממה או ממי? לא הצליחה להסביר לעצמה.
'מזל שיש לי את נעלי הספורט הלבנות הללו' חולפת מחשבה בראשה.