תל אביב, רחוב הזרם, שבע וחצי בערב חורפי. יוצאות שלוש נשים
לאחר יום לימודים שהחל בשמונה ושלושים בבוקר, מותשות. מחפשות
במגרש החניה של מכללת תלפיות את הרכב התורן. מבט מהיר על
הרכבים המעטים שנותרו בחניה ועל הזונות שבשוליו גורם להן
להזדרז ולהיכנס לרכב שייקח אותן הביתה. כל אחת מהן חולמת על
מקלחת חמה ומפגש משפחתי שיכלול ככל הנראה ארוחה ערב משותפת.
המפתח מוצא את דרכו אל הסוויץ' למרות החשכה. סיבוב המפתח אמור
לפתוח את נהמת המנוע בצלילים מוכרים של "הבייתה בשמחה רבה".
למרות שהן אהבו את יום הלימודים המשותף שלהן והתכוננו לקראתו
במהלך השבוע בהפסקות בבית הספר בו עבדו יחדיו ובשעות אחר
הצהרים בבתיהן דרך הטלפון ופגישות יזומות שלפעמים כללו בני
משפחה נוספים כדי לכפר על התחושה שהן משקיעות פחות בבני הבית
ויותר בעצמן, הן רצו עכשיו הבייתה.
כבר שלוש שנים שהן עובדות ביחד באותה חטיבת ביניים. בתחילה
הקשר שלהן הסתכם בעצם היותן חברות לעבודה. הוותיקה ביותר
מבניהן הייתה מורה לחינוך גופני, אנרגטית שלא מהססת לומר את
שעובר במוחה או יושב על ליבה ועל כן חבריה לצוות המורים הרשו
לעצמם לשפוך בפניה את מר גורלן בידיעה שהיא כבר תלחם את
מלחמתם. השנייה מילאה את תפקיד סגנית מנהלת בית הספר ומורה
להיסטוריה. היא הייתה אחראית, מאורגנת, שקולה ושתקנית, ומכאן
דבק בה הכינוי החכמה, בדיוק כמו שגרסו חכמינו: "סייג לחוכמה
שתיקה". השלישית, היא האחרונה מבניהן שהצטרפה לצוות המורים
בבית ספרם, מורה למקרא. עניינית, טובת לב ויעילה ומתוך כך
במצבי לחץ הייתה היא זאת שהצילה את המצב. הן התגבשו סביב
החלטתן להסב את תעודות ההוראה שלהן למה שעניין אותן באותה
תקופה, ספרות. תחילה המפגשים היו ענייניים ונסובו סביב
לימודיהן אך עד מהרה חלקו בניהן סיפורים אישיים, למדו אחת על
השנייה ועל בני המשפחות פרטים אינטימיים, גילו שתפיסות העולם
שלהן מאוד קרובות והפכו לחברות טובות.
לצורך הנסיעה ליום הלימודים הנהיגו תורנות רכב, כל אחת בתורה,
אחת לשלושה שבועות, אספה את חברותיה בבוקר ופיזרה בתום יום
הלימודים. כמו כן הייתה להן תורנות אוכל שכללה כריכים לארוחת
בוקר ופירות, היה עליהן לזכור מה כל אחת אוהבת או מתעבת
ולהתאים את הכריך לטעמן. הייתה להן גם תורנות הפתעה, אחת
לשלושה שבועות שוב לפי סבב קבוע, הן היו צריכות לחשוב על הפתעה
לחברות, מקביעת מסעדה לארוחת צוהריים, ביקור בגלריה בקרבת
מקום, קניות, מפגש עם אישיות מיוחדת, הכרות עם יצירה ספרותית
ועוד מיני הפתעות שרק העלו בראשן היצירתי. אין ספק כל אחת מהן
הייתה יצירתית בדרכה. וכך, לכל אחת מהן הייתה תורנות אחרת בכל
שבוע.
הפעם תורנות הרכב הייתה של האנרגטית. כבר שבוע וחצי היא טוענת
בפני בעלה שרעש המנוע אינו כתמול שלשום וקרוב לוודאי ישנה בעיה
ברכב. הוא מצידו לקח את הרכב למוסך וחזר עם מסקנה שהרכב תקין
והקולות הם בראשו של הנהג המתלונן...
עכשיו, סיבוב המפתח הניב שקט ואז חריקה צורמת. הרכב לא הניע.
הנהגת האנרגטית פוצחת בדיבור מהיר הכולל האשמה של בעלה שייחיה
והמוסכניק שלא מאמינים לה כשהיא מתלוננת באזניהם שמשהו לא תקין
ברכב. מוסיפה קללה עסיסית תוך שהיא מפנה את מושב הנהג לשתי
האחרות שכל אחת בתורה מנסה להניע את הרכב והוא עומד בסירובו.
יוצאות מהרכב ללילה הקריר והנהגת ממהרת להתקשר לבעלה לשטוח
בפניו את טענותיה ולעדכן אותו במצבה התקוע. השנייה, השתקנית
החכמה, מתבוננת בשקט ובצער ברכב. ורק השלישית יעילה. עוצרת רכב
חולף מסבירה שאינה נמנית על הבנות המפוזרות בשולי החניה. "אפשר
כבלים? הרכב לא מניע..." הנהג נענה לבקשה ומוביל את רכבו אל
תוך החניון. מתמקם אל מול מכסה המנוע של הרכב הסורר, הדומם.
מחבר כבלים בהתאמה, פלוס לפלוס, מינוס למינוס. "תבדקי שאת
בפארקינג ותניעי" הוא פוקד בביטחון של מי שהתנסה פעמים רבות
בהנעת רכבים לזרים התקועים בצידי הדרכים.
אוי לבושה! אף אחת מהשלוש לא טרחה לבדוק את מצב ההילוכים בטרם
ניסתה להניע. מבט מהיר רב משמעות ביניהן גורם להן להמשיך לתעתע
במציל שלהן ולחזק את תחושת הישועה שבאה מכיוון מנוע רכבו. לאחר
שעזב המושיע את המקום והרכב התורן הפליג לכיוון הבית הייתה זאת
היעילה ששברה את השתיקה המתוחה ברכב: "וואו, ממש עשית לנו בית
ספר. את חייבת להתנצל בפני בעלך שייחיה. אין שום דבר דפוק ברכב
למעט הנהגת!"