הוא מגיח עם הערפל, גבר ללא פנים
יפה תואר בדמיוני, רב רבדים,
אולי רוצה לאהוב אותי ואולי לשבור לי את העצמות,
אולי לקחת כל תכולתי, לעצב מחדש, לעוות או לשנות,
אולי הוא רוצה לדפוק אותי ולאכול לי את כל האיברים,
אולי לחבק ולשרוף אותי מבפנים.
בעודו אותי לשלום מנשק,
כל התום עמו הסתלק.
ואלו הם רק אני והשקט,
רק אני והפחד,
רק אני ותענוגות הייסורים,
אני ושאיפות,
אני ותסכולים
אני וחרדה,
אני ושלווה.
יושבים כולנו בחדר חשוך ומדברים,
על הא ועל דא,
על הנסיעה האחרונה שלנו ברכבת ההרים,
על עתידי רב התארים, קריירה, משפחה וילדים,
ובין לבין על הלשון מגלגלים
מזמורים על געגועיי אליו, הבלתי פוסקים.