|
שלחתי מבט ממושך
בראי
אדולף הקטן הביט
לעברי
בגיל שתים עשרה
אהבתי מראות.
בינתיים
צימחתי שפם
קטן
צפיתי בחבריי קונים
מוכרים
חלקי גופות של נרצחים
באטליז
במרכול
מצדיעים במועל יד
היינו
בני עשרים ואחת.
עכשיו
אני מביט שוב
במראה
אדולף הגדול שולח בי
מבט
עיניו רושפות
בגילי
כבר איני אוהב מראות.
אני פותח צוהר מאורתי
משרך דרכי
לעולם
כל החיות מסוג אדם
נראות כמוני
בדמותו של הרייך
בן אלף השנים.
חבל
שלא גילחתי שערי
מעל לשפתי
שעיני צפו בשיני
עמיתיי
לועסות
בשר עוללים
בידיי המגואלות בדם
נקיים.
מה חבל
שמצפון של נייר
מציק בסחי
נפשי
דוקר בריקבון
גופי
הלא יכולתי לנפץ
לרסיסים
בבואתי ששלחה בי
מבט אין סופי
מן המראה
בזמן. |
|
|
"אגד"
כי מאתיים
שאהידים לא
טועים.
משרד הפירסום
"אחמד ובניו
ז"ל" |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.