"שכחתי לומר לך, היום בסביבות השעה חמש ההורים שלי יגיעו
לביקור." הוא אמר לפני שנשק לי לבוקר טוב.
"כלומר לארוחת ערב?" שאלתי תוך התמתחות מתפנקת במיטה הזוגית
שלנו.
"לא, רק קפה ועוגה. אימא שלי אמרה משהו לגבי יום ההולדת שלך."
אמר ושרך את נעלי העבודה שלו.
עם הקפה לא הייתה לי בעיה, אבל העוגה הייתה בעיה גדולה
מבחינתי.
"אז בדרך חזרה מהעבודה תקנה עוגה שהם אוהבים." שלפתי ממוחי
המתעורר לאיטו.
"אני שומע לחץ." גיחך "קטן עלייך! תערבבי משהו תכניסי לתנור
ויש עוגה."
"בחיים לא אפיתי" אמרתי ובקולי מבצבצים ניצני היסטריה.
"תמיד יש פעם ראשונה." אמר אוטומטית.
"אבל למה דווקא היום? יש לי יום הולדת זוכר?" וסוף המשפט כבר
נשמע בכייני.
"זוכר!"  נשק לי שוב ויצא לעבודה.
איזה באסה, כבר שנים לא הייתי ביום חופש ביום ההולדת. היו לי
תוכניות מכאן ועד עוד עשרים ותשע שנים, שזה מניין שנותיי,
אפיית עוגה ואירוח לא היו ביניהם. בתור ברכת בוקר טוב ביום
הולדתי הראשון בזוגיות שלנו, ניחתו עלי ביקורם של חמי וחמותי
והמשימה לאפות עוגה לראשונה בחיי. דחיתי את ההתמודדות עם העוגה
והחלטתי לארגן את הבית לכבודם ואת המחשבות לכבודי. עברתי בשני
החדרים והסלון, הרמתי מגבת, סידרתי את הכריות בסלון, מתחתי את
הסדין על המיטה הזוגית ופרשתי את השמיכה. רפרפתי עם המטאטא על
המרצפות מנקה שאריות מאתמולים. בראשי מתרוצצות מחשבות מה יגיד
חמי על המזוזה הצבעונית שקישטה את דלת הכניסה שלנו? האם יש
בדירה הזו משהו מהבית שבן זוגי גדל בו? איזו עוגה קלה להכנה
ובה בעת מרשימה אני יכולה לאפות לכבוד המבקרים בביתנו השכור
בפעם הראשונה מיום שנשאנו לפני כחודש וחצי?
אני לא מחסידת העוגות או הקינוחים. תמיד החזקתי בתפיסה שאם
בתום הארוחה יש לי מקום בבטן כדאי לקחת תוספת ולא קינוח.
ההרהורים רק הלחיצו אותי יותר. הרמתי את שפופרת הטלפון וחייגתי
לאימא שלי.
"מה אני עושה?" שאלתי אחרי ששטחתי בפניה את האתגר התורן שלי.
"עוגת שלוש שכבות." אמרה אימא בביטחון.
"מה??? איך???" צעקתי לשפופרת.
"בספר של רות סירקיס שקניתי לך יש את המתכון. תתחילי עם רשימת
קניות ומשם תתקדמי. אם תהיה בעיה תתקשרי." אמרה ונפרדה ממני,
בטרם הספקתי לשאול אם לדעתה חמותי תאהב את העוגה?
אני נוטה לסמוך על אימא שלי. היא הרי מודעת לכישורים שלי ובטח
לא תרצה להכשיל אותי.
שלפתי את הספר, איתרתי את המתכון המדובר והתמונה אכן הציגה
עוגה מרשימה. שלוש שכבות אווריריות של עוגה וביניהן קרם קצפת
וניל. את צמרת העוגה עיטרו פרחי קצפת לבנים על מצע ג'לי תות
שדה ותלתלי שוקולד. ניסיתי להתגבר על התקף החרדה תוך שאני
אוחזת בעט בחוזקה וחורטת על דף אקראי רשימת קניות: ביצים, קמח,
אבקת אפיה, שמנת מתוקה, שוקולד, מקצף, קערה, תבנית אפיה. מזל
שתנור כבר היה בבית.
לאחר ששבתי מהמכולת ניסיתי לסדר את המצרכים על פי סדר כניסתם
לקערת ההקצפה. האתגר הראשון היה הפרדת הביצים, שמשום מה סרבו
להיפרד קודם מהקליפה ולאחר מכן לחלבון וחלמון. משטח העבודה הפך
דביק, שברי ביצה נשרו על הרצפה ונדבקו לשערי ולבגדי. סיימתי
להתעלל בביצים ועברתי למצרכים האחרים. כל המידות שהופיעו
כחבילה או שקית הקלו עלי ונשמתי לרווחה, תוך שאני לוחשת לעצמי
מילות עידוד ופרגון. להוסיף כוס סוכר, נכתב במתכון. הושטתי יד
לכוסות שעל המדף והנה שוב פי יבש וידיי רעדו. באיזו כוס לבחור?
המדף הכיל מגוון כוסות בגדלים שונים. החלטתי להשתמש בכוס גדולה
לקמח, שכן צריך שהעוגה תהיה גבוהה ואוכל לפרוס אותה לשלוש
שכבות. לסוכר השתמשתי בכוס קטנה יותר, כדי שהעוגה לא תהיה
מתוקה מדי. ובכוס קטנה עוד יותר לשמן, כדי שהעוגה לא תהיה
משמינה מדי.
יופי! כל המצרכים מונחים על שולחן העבודה במטבח, קדימה! למלאכת
הערבול. תוך פחות מחמש דקות יצרתי תערובת די נוזלית של ביצים,
שמן, קמח וסוכר שנטפה והותזה לכל עבר. העברתי את הבלילה שנוצרה
לתבנית אפיה והנחתי בזהירות יחסית בתנור שחומם מראש. שטפתי
פנים וידיים, קרצפתי את משטח העבודה, שטפתי כלים, ניגבתי את
הרצפה והקירות, מיהרתי להחליף חולצה וישבתי להתבונן בעוגה
הראשונה שלי, שבעבעה בתנור החם. כעבור עשר דקות עשן מתקתק מילא
את המטבח. פתחתי את התנור בדאגה והבחנתי שהוא נובע מטיפות
בלילה שנשפכו על תחתית התנור. במיומנות מופלאה שלפתי את העוגה
מהתנור הנחתי בזהירות על תחתית חסינת חום, קרצפתי את תחתית
התנור, ניגבתי, החזרתי את התבנית לתנור ונתתי לעצמי אישור
להירגע. כעבור הזמן הדרוש על פי הכתוב בספר, הוצאתי את תבנית
העוגה מהתנור, נכוויתי באמה ובקצות אצבעות ידיי, ועיני חשכו.
בתחתית התבנית ישבה לה פיתה ריחנית.
מיד התקשרתי לאימא ותוך בכי וגמגום הסברתי לה את התוצאה. אימא
לא התרגשה במיוחד ושאלה: "יש לך עוד מצרכים?"
"בטח!" השבתי תוך משיכה באף.
"מצוין! אז תכיני עוד אחת, וזאת תהיה עוגת שתי שכבות מעולה."
"מה? עכשיו הכול מהתחלה?" שאלתי בייאוש.
"כן, מה הבעיה עכשיו כבר יותר קל, את מנוסה." אמרה אימא-העל
שלי.
בחמש בדיוק הגיעו המבקרים ואחרי חיבוקים ונישוקים לנו ולמזוזה
הגשתי קפה מעולה ועוגת פיתה שתי שכבות.
חמי התפעל מיופייה של העוגה אך סרב בנימוס לטעום ממנה בטענה
שהוא "בשרי". גם להצעתי שאארוז לו פרוסה למחר סרב, והזכיר לי
שהוא כמעט סכרתי.
חמותי עזרה לי לנסר את העוגה, נעצה את שיניה בשכבה העליונה,
ובמאמץ סייעה בידיה לשבור את העוגה, לקחה לגימה גדולה מהקפה,
במטרה לרכך את היצירה לבל תשרוט לה את הושט בדרכה לקיבה. את
יתרת העוגה טבלה בספל הקפה, החמיאה לי ואף ביקשה את המתכון.
מיותר לציין שמעולם לא אפתה את העוגה הזאת.
ואילו אני, לא העזתי לאפות מאז!