[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








כשהשליכו את גופתה העטופה של שושנה רצאבי לתוך בור הקבורה נדמה
היה לרגע שכפות רגליה נתפסו בקצה הבור, כאילו מתריסות כנגד פסק
הדין שאין היא יכולה עוד לזעוק כנגדו. אביגדור לא ראה את כל
אלו, גם הפעם הקפיד לעמוד מן הצד, כמו תמיד, חושש להתחכך בגופם
ובזיעתם של העומדים צפופים ליד הקבר, בחום הצהריים הלח. רק שמע
את צעקת ההפתעה של הקהל הנבעת מן המתרחש הבלתי צפוי.
אנשים לא האמינו, אמרה אחר כך גאולה לכול האנשים שהיו שם. הראש
שלה היה על האדמה בתוך הקבר, וחצי גוף ,עם הרגליים למעלה, היה
ממש תלוי על הדופן של הבור. ואיזה מישהו שאביגדור לא הכיר,
סיפר בהתרגשות שבהתחלה אחד מאלו של החברה קדישא , המתעסקים
שליד הקבר, רצה לדחוף כאילו את הרגליים שלה עם האת שלו , אבל
אז נתי, הבן הגדול שלה , ויחד עם הבן שלו, שהוא עכשיו כבר
חייל, ניגשו לשם,  ונתי התיישב ליד הבור הפעור והזיז בעדינות
את קצות רגליה של שושנה הצידה עד שהיא נפלה, מקופלת כולה, לתוך
הבור. היית צריך לשמוע איזה בכי וצעקות היו שם, כאילו רק עכשיו
נפל להם האסימון ששושנה באמת מתה.
את יודעת שזה דבר שיכול באמת לקרות לפעמים, אביגדור אמר
לגאולה, מנסה להסביר, כשניגש אליה אחרי טקס הקבורה.  אם למשל
הם מורידים את האלונקה מוקדם מדי או דברים כאלו. גם לקבור צריך
לדעת איך, אמר כשהוא מנסה להכניס מעט הומור לתוך אווירת האבל
שמסביב.  אביגדור לא הכיר ממש טוב את שושנה, היא הייתה הרבה עם
ההורים שלו כשהם היו עוד בחיים בבית אבות. היית צריך לשמוע
אותה איך היא שרה לאימא , אבא שלו  סיפר לו יום אחד. ללא מילים
הפכו השלושה האלו לחברים קבועים. שושנה הייתה יושבת שעות ליד
אימא שלו, מחזיקה לה את היד, מלטפת לה לפעמים את הראש, מזמזמת
לה את המנגינות המסולסלות והקבועות שלה, מחזירה חיוך קטן לחיוך
התמידי שהיה על פניה של האם, שכבר שנים הייתה שקועה בעולמה
הפרטי.  עם הזמן אביגדור כבר הכיר את המנגינות האלו של שושנה,
כאילו והיו אלו המנגינות שעליהן גדל בילדותו. שם הוא הכיר את
גאולה, הבת שלה.  הרבה פעמים היה נוהג להסיע אותה לבית האבות
ובחזרה כאשר היו קובעים להגיע ביחד לבקר את ההורים.  החום בבית
הקברות היה כמעט בלתי נסבל. אביגדור הסתכל על טיפות הזיעה
שנצצו על שדיה המלאים של גאולה, הגלויים מבעד לבד הבגד הדק.
אחיה של גאולה, נתי , והילדים הלכו לצידם. התשוקה של אביגדור
לגופה של גאולה התערבבה עם מלמולי שלא תדעו עוד צער של הסובבים
אותם וקולות אל מלא רחמים של האחרים שבאו לקבור את יקיריהם.
אביגדור לא הרגיש מעולם תשוקה כזו למישהי, כמו שהרגיש, אפילו
עכשיו, כשהיה ליד גאולה. בשבתות היא הייתה נוסעת לבית האבות עם
אחיה נתי ועם הילדים של שניהם. אבל בימי שלישי, תמיד בשלישי,
אביגדור היה מסיע לשם את גאולה. לפעמים הוא היה לוקח יום חופש
במיוחד, כשידע שייפגש עם גאולה. היה מתייסר במחשבות ובציפייה
לרגעים ההם, שבהם הם היו במכונית ,לפני שנסעו חזרה הביתה, אחרי
שביקרו אצל ההורים שלהם בבית אבות.  זה הפך לשגרה כזו, כבר
הרבה זמן , ושניהם שמרו עליה בהסכמה של הרגל.  היה להם מקום
חניה קבוע בקצה המגרש, בצמוד לכמה מבנים נמוכים שהסתירו אותם
לגמרי, אם מישהו היה במקרה מסתובב שם.  בקיץ היו מפעילים את
המזגן, אם היה צריך. היו עוברים למושב האחורי, מתנפלים זה על
זאת בחמת זעם, נוהמים מילים שאביגדור לא שמע אף פעם מאף אישה,
מילים שלא אמר אף פעם לאף אישה, אפילו לא בדמיון. היו מתעלסים
בפראות, מכים זה את זאת, מסירים רק את פרטי הבגדים שהפריעו
להם. הם מעולם לא דיברו על זה אחר כך. בעצם, הם לא דיברו על
כלום חוץ מעל המצב של ההורים שלהם בבית אבות ועל מתי נפגשים
ודברים כאלו. בהתחלה אביגדור חשב שגאולה רוצה את הדברים האלו,
כמו שהיה שומע מחברים שסיפרו לו על רומנים שהיו להם עם נשים
נשואות. אחר כך הוא כבר לא חשב על זה יותר  ורק הציפיה והתשוקה
והבושה שלאחריה היו מציפים אותו וממלאים את חייו.  הרבה פעמים
הוא היה יושב שם אחר כך באוטו ובוכה. גאולה לא הייתה אומרת
מילה, רק מסדרת את הבגדים והשיער וקצת ליפסטיק. תיסע, תיסע
כבר, הייתה אומרת לו בסוף,  נהייה לי מאוחר. והם היו נוסעים
משם, עד ליום שלישי בשבוע הבא.

ואולי הוא היה צריך להפסיק עם זה כשההורים שלו נפטרו, אימא
קודם, ואבא שלו כמה חודשים אחר כך. ועכשיו שושנה. בעצם , אולי
עכשיו כבר לא הייתה לגאולה שום סיבה באמת לראות או להיפגש
איתו. הוא ניסה להיות קרוב אליה כשכולם הלכו בחזרה אחרי
ההלוויה, אולי רצה שתבין שבשבילו הדברים עדיין אותו הדבר, כמו
שהיו ,ושאפשר בקלות לסדר את זה ככה.  גאולה רק הביטה בו בתודה,
לחצה איתו ידיים, כמו עם כולם, כשניגש לנחם אותה ואת הבעל, ואת
הילדים. הוא הרגיש עכשיו שם מיותר לגמרי, זרק שלום לכמה אנשים
שהכיר והלך למכונית.
הוא הפעיל את המזגן ואת הרדיו. קצת חדשות, קצת מוזיקה, אנשים
מדברים, מתלוננים על המצב ועל המדינה, צועקים ,כועסים תמיד. הם
דפקו על זכוכית החלון כמה פעמים. בוא תצא, תצא רגע החוצה. זה
היה נתי, אחיה של גאולה, הבן שלו, החייל, ועוד מישהו שאביגדור
לא הכיר, עם כיפה גדולה של חוזרים בתשובה.  הוא יצא ונישען על
דופן המכונית, שאל מה העניין.  הם היכו בו מכות רצח. הוא נפל
לקרקע, מתפתל מכאבים. הם לא אמרו מילה ולא השמיעו קול. אביגדור
רק קיפל את הזרועות סביב הראש ושתק. הם היכו ובעטו בו, בראש,
בצלעות, בגב, בכול הגוף, שוב ושוב.  אז הם התרחקו והוא שמע את
נתי אומר, עכשיו אתה יודע, ושלא תראה בסביבה את הפרצוף שלך
יותר. אביגדור לא ידע כמה זמן הוא שכב שם, על החול. הוא ראה
מרחוק קבוצה של תלמידות בית ספר, בחצאיות כחולות ארוכות של
דתיות ,עד מתחת לברכיים, שמע אותן צוחקות. מאיזה רדיו או בית
הוא שמע מנגינות שהיו דומות למנגינות של שושנה, אלו שהייתה שרה
ומזמזמת אותן ליד ההורים שלו. את חלק מהמנגינות האלו הוא כבר
ממש הכיר טוב .
הוא הצליח להתרומם, כואב ומלוכלך ורטוב , נכנס למושב המכונית,
נותן לאוויר הקר של המזגן לשטוף את גלי הכאב ,ההשפלה והתבוסה.
עוד אנשים ברדיו דיברו על כמה שרע במדינה ושחייבים לעשות ככה
או אחרת.  הוא ידע כבר בהתחלה שסיפורים כאלו לעולם לא יגמרו
בטוב. סיפורים כאלו הם לא בשבילו. הוא לא בנוי לדברים כאלו.
אולי לאחרים זה  בסדר, עם הסיפורים שלהם על סטוצים  ועל קטעים
ורומנים ופגישות באוטו ובחדרים בבתי מלון ודברים כאלו. ועכשיו
הוא כמעט בן 50 כבר, הילדים כבר גדולים. בבית מזמן לא נישאר
להם כלום. לא אהבה, לא תשוקה, הכול מת מזמן ,מזמן .  נשארו רק
ההרגלים והעייפות הנוראה הזו של השנים הארוכות והתירוצים
החוזרים, שהכול בשביל הילדים והכול בגלל הילדים, וזה לא הזמן
עכשיו לדבר על דברים כאלו. ובאמת הם אף פעם לא דיברו על זה,
ועל כלום.  בעצם, גם במשפחות אחרות לא דיברו על זה. אף פעם.
ככה חיו, כמו כולם, ואמרו תמיד שיהיה בסדר.  
ואולי הוא היה צריך לדעת שמשהו לא טוב יקרה היום, כבר בהתחלה,
כשהיה העניין של שושנה שלא הצליחו לקבור אותה כמו שצריך. ואולי
הוא היה צריך לחשוב קודם יותר טוב ולשאול למה גאולה נפגשת איתו
בכלל ככה ואולי להיזהר יותר ממה שיכול לקרות בסיפורים כאלו.
ושוב חשב, שהוא היה צריך  להבין קודם שהכול ניגמר, כשההורים
שלו נפטרו ועכשיו גם שושנה, ואולי, וזה היה הכי בטוח, שהוא לא
היה צריך להתחיל בכלל בסיפור כזה.  אולי פשוט אנשים צריכים
ללמוד להתאפק יותר טוב. לשמור את הדברים שהם מרגישים עמוק
בבטן, כמו שתמיד אומרים. להבין שבחיים אתה לא יכול תמיד שיהיה
לך מה שאתה רוצה ושצריך להתפשר. אבל דווקא אז הוא חשב שאולי
היה פה משהו.  שאולי בעצם כל הסיפור הזה עם גאולה, ואפילו גם
המכות, וגם הפעמים שהוא היה בוכה שם באוטו,  אולי הדברים האלו
היו הדברים היחידים  שהוא בכלל הרגיש אי פעם בחיים שלו.  איזה
משהו ששווה להרגיש, משהו שהוא רק שלו ורק בשביל עצמו ורק בשביל
מישהו אחר שרוצים באמת ולא יודעים תמיד מה לעשות עם זה, ואיך
להגיד את זה.  הנה, אולי עכשיו גם לו יש סיפור, כמו לאחרים,
הסיפור המיוחד שלו ולא משנה בכלל מה שאנשים אחרים חושבים על
זה. הוא התחיל לנסוע, בהתחלה לאט, הצעקות של האנשים שדברו
בתכנית ברדיו התערבבו עם המנגינות המסולסלות האלו של שושנה,
זיכרונה לברכה. הוא כבר בטח יחשוב בדרך על משהו איך להסביר להם
בבית מה קרה ולמה הוא נראה ככה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
במקום לשלוח
לחמי

שלחתי בטעות
לחמותי



אחד בצרות


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/12/20 6:43
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דניאל העברי

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה