[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








בפעם האחרונה שדיברנו איתם הוא אמר אתם יודעים, היום אנחנו
חברים כבר איזה חמישים שנה . גם כן חברים. אנחנו גרים ברמת גן,
והם גרים באיזו עיירה ירוקה ומנומנמת חצי שעה מניו יורק. הם
עזבו את הקיבוץ לפני איזה שלושים שנה. עזבו בכעס. הקיבוץ בגד
בהם, ככה הם אמרו. נתנו לקיבוץ את כול החיים שלהם וכשהיו
צריכים לנסוע לעשות את הפוסט- דוקטורט של יגיל באמריקה, הקיבוץ
לא הסכים בשום אופן לשמור להם על הזכויות, או משהו כזה. אורנה,
אשתי, תמיד כעסה עליהם מאז. חושבים שהכול מגיע להם. תמיד עם
האף למעלה, אדוני הארץ. ובאמת הייתה תקופה שלהיות קיבוצניק היה
ממש משהו שנחשב פה .  ביקרנו אצלהם כמה פעמים. טיילנו יחד
בעיר, כמה הצגות לא רעות , פעם היינו בטיול משפחות עם הבת
ונפגשנו איתם והילדים לכמה שעות , ראינו גם את הבית שהם גרו בו
קודם, באמצע היער באיזה חור, עם שלג וסנאים שמטפסים על העצים.
אורנה הייתה מתפוצצת  מהסיפורים שלהם.  איך שהם היו צריכים
להשיג את הכול מההתחלה ועוד לבד באמריקה ועם שני ילדים קטנים
ועוד בגיל שאחרים היו כבר מזמן מסודרים, כאילו שאת הדברים
שאנחנו השגנו בחיים שלנו ממש קטפנו מהעצים.  הם היו באים לארץ
,כל שנה לתל אביב, בשיא הקיץ , ישנים אצל אחותו או משהו,  כמו
כל הקיבוצניקים החורנים, שלא ישלמו גרוש על בית מלון או על
להשכיר איזה דירה לחודש פה . היו יורדים לים מוקדם כל בוקר,
כאילו שמדובר באחד מפלאי העולם. אבל חברים. עובדה. כבר חמישים
שנה. תמיד שמרנו על קשר. גם אורנה, עם כל היחס המזלזל שלה
כלפיהם, תמיד הייתה מתעניינת, וגם היה לה ולאשתו של יגיל הרבה
שנים של חברות, עוד מהתקופה שלפני הנישואים. התכתבנו במחשב.
אני עם הדיבורים על כאבי הגב שלי, איך שהיינו צריכים קצת
להצטמצם בהוצאות אחרי התאונה שהייתה לי. הם אמרו שהגדולה
מתחתנת ושיגיל קיבל את המשרה של  מרצה בכיר באוניברסיטה, כמו
שהם תמיד רצו.  כאלו דברים. בשנים האחרונות גם נכדים, לנו
נולדו תאומות. גם להם יש שניים. תמיד שמרנו על קשר. כבר חמישים
שנה עכשיו. ממש לא להאמין איך שהזמן רץ.
בטלפון היינו מדברים בדרך כלל לפני החגים, ראש השנה, פסח,
לפעמים אולי יותר, כשהיו כל מיני אירועים ,בעיקר פה, טילים,
פוליטיקה, יוקר המחיה, דברים כאלו.  ואז אשתו אמרה לי בטלפון
לפני כמה זמן, שגילו אצל יגיל גידול בראש ושזה ממאיר ושיהיה לו
ניתוח רציני עוד שבועיים ולא ברור בכלל מה הולך להיות.  תהיה
רציני רגע, אורנה אמרה לי. אין טעם שנהיה צדיקים גדולים ונבוא
לבקר. בלאו הכי הכול עוד לא ברור. ובכלל, יש להם שם את הילדים
שלהם שיכולים לעזור, לא? ומה, תשב איתו בבית חולים כל היום,
נעזור להם לעשות קניות ודברים כאלו? תהיה רציני.
פעם הם הזמינו אותנו לשבוע בלאס ווגאס , הכול על חשבונם. זה
היה אחרי שהבן הצעיר שלנו , עמינדב, התחתן. מעניין, אמרה
אורנה, ולדעתי זה היה קצת מוגזם מצידה , אבל כשהם באים לארץ הם
דווקא מתחשבנים כול פעם מחדש איך להזמין במסעדה רק מנה אחת
לשניהם ולספר כמה שפה הכול יקר, כאילו שחסר להם כסף או משהו
בחיים. דווקא לפני כמה זמן יצא לי לשאול אותם, אם הם עוד
שומרים על קשר עם הקיבוץ, עם אנשים, אולי אפילו חשבו לבקר פעם.
אנשים שמתנהגים ככה ממש לא שווים את המאמץ שלנו, ככה אמר
יגיל, ואשתו אמרה שהם נתנו למקום ההוא את השנים הכי טובות שלהם
ולא קבלו שום דבר בחזרה.

לי דווקא היה משהו שקשור לקיבוץ, ובכלל לא לקיבוץ שלהם.
נזכרתי בביקור שהיה לי פעם כשהייתי ילד, בן שש בערך, עם אבא
שלי , באיזה קיבוץ, שלהורים שלי היו שם קרובי משפחה  או משהו
כזה.  קיבוץ כמו שהיה פעם. עם רפת, וחדר אוכל ובית ילדים
וסוסים שרואים מרחוק מסתובבים לא קשורים ובכל בית מורידים קודם
את הנעליים במרפסת ומחליפים לנעליים של בית.  פעם ראשונה
שהבנתי איך בכלל באות ביצים לעולם. אבא לקח אותנו ,הילדים
,לרפת לראות איך חולבים את הפרות. אני זוכר שזה היה עוד לילה
ואבא אמר שזה בקושי חמש בבוקר, אפילו שאני לא ישנתי קודם בכלל
מרוב התרגשות. יותר מהכול אני זוכר את הריח שהיה שם, ברפת,
וריח זה תמיד הדבר שנישאר איתך הכי הרבה זמן. שנים אחר כך, אני
זוכר שכשהיינו נוסעים באוטובוס, אימא שלי הייתה מצביעה לנו על
הצעירים, שהיו לבושים בחולצות משובצות והרבה פעמים היו עם נעלי
בית של המגפר, ואמרה שתיכף רואים שאלו הם מהקיבוץ ושאין להם
שום נימוסים ושום תרבות. הרבה שנים אחר כך היו פה הרבה דיבורים
על הקיבוצים, ועל אלו שעזבו את הקיבוץ וכתבו ואמרו על הנזקים
שכנראה שיטת החינוך שלהם והלינה המשותפת גרמו להם.  גם היה
הרבה בעיתונים פה על חובות הקיבוצים ועל ההפרטה בקיבוצים
והקיבוץ לאן.  יגיל ואשתו ממש לא התעניינו בדברים האלו. גם לא
שאלו. הרי הם עזבו, אז הם כבר ממש לא בעניין, אז כאילו בשביל
מה.
בינתיים הבנו שעכשיו יגיל יהיה בשיקום לפחות כמה חודשים. אנחנו
משתדלים לדבר בטלפון עם אשתו כמה שיותר, אפילו שאלנו אם יהיה
רעיון טוב שאולי נבוא לבקר אחרי שיגיל יחזור הביתה. גם דיברתי
עם יגיל כמה פעמים. יהיה בסדר, דודי, הוא אמר לי, זה רק עניין
של זמן שאני אחזור לעניינים, הכול תמיד לטובה ותשמרו על עצמכם.
אני לא הייתי כל כך אופטימי בעניין הבריאות של יגיל. האמת,
מפה הדברים נשמעו לי לא משהו. בכלל, הקטע הזה של בריאות התחיל
להציק גם לי, לא שאני מבין גדול בדברים האלה. תראה מה זה, אמרה
אורנה ובצדק, תראה איך שהחיים שלנו עושים לנו רולטה רוסית. בן
אדם בריא ופתאום בבום אחד גידול במוח. ואני גם חשבתי שהכי
בעייתי זה, שאלו דברים שאתה לא יכול לדעת עליהם קודם, נגיד,
לעשות בדיקות, להתייעץ עם רופא, לשמור על דיאטה ודברים כאלו
ואז אולי אפשר לדעת מראש מה יקרה לך בעתיד. אחרי התאונה הקטנה
שהייתה לי עם האוטו לפני שנתיים, הבנתי שלא נורא והנה, אפשר גם
לצאת מדברים כאלו ולהמשיך בחיים.  מצד שני, עם הגיל, זה לא
נהייה יותר פשוט.
אורנה גם אמרה לו, שהם סיפרו לה שהייתה איזו משפחה אחת מהקיבוץ
שלהם, מפעם, שגם הם גרים באמריקה המון שנים, שהתקשרו אליהם
אחרי ששמעו מחברים מה שקרה ליגיל ורצו לשאול מה נשמע וזה ואולי
אפילו לחדש איתם קשר,  והיא, אשתו של יגיל, רק אמרה להם תודה
שהתקשרתם וזהו, בלי שום כלום, הייתה אליהם ממש קרה. עם כל זה
שהם חברים המון שנים, אמרה אורנה, כועסת, אני ממש לא מבינה
אותם בקטע הזה.  משחקים אותה נעלבים מהקיבוץ אחרי איזה מיליון
שנה, ובכלל, כאילו שזה מעניין מישהו. הוא עוד איכשהו, עם
הגאווה שלו, אבל היא, ודווקא עכשיו שהם במצב לא משהו.
מכול הסיפור הזה על החברים באמריקה והקיבוץ דווקא יצא לנו משהו
ממש טוב וכולם באמת נדלקו על זה. סיפרתי לאורנה שיצא לי לחשוב
על הביקור שהיה לי ברפת, בקיבוץ, פעם שהייתי ילד עם אבא שלי.
והנה יצא בדיוק, שיסמין ורותם, הנכדות התאומות שלנו , בדיוק
בנות 6 עכשיו.  ראיתי שהיא אהבה את הרעיון ותיכף בדקנו
באינטרנט ומצאנו דיל מעולה לסוף שבוע בתחילת יוני ,לפני החום
הגדול של הקיץ.  חופשת משפחות בקיבוץ ברמת הגולן. ראיתי שאצלם
היה כתוב בגדול שיש להם חדר אוכל אמיתי וגם חליבה משותפת ברפת
וביקור בחדרי ילדים כמו פעם ,ושזה ממש הוכיח את עצמו כהצלחה
כלכלית ענקית מבחינת המבקרים. אתה עושה להם דבר נהדר, דודי,
אורנה אמרה לי וזה לא דברים שהיא אומרת לי כל יום.  הקטנות ממש
התלהבו מהרעיון  וגם כולם. אלומה, אשתו של עמינדב, הבן הצעיר
שלנו, בדקה את זה טוב טוב ואמרה שמיום חמישי בצהריים ועד יום
ראשון בצהריים זה גדול, ממש שווה כל גרוש. ובכלל, לך תדע כמה
שנים עוד יהיו מקומות כאלו ושזה דברים שילדים היום יכולים
לראות רק בסרטים בטלוויזיה, ואתם יודעים מה, היא אמרה, עוד מעט
ילדים לא יידעו בכלל שהייתה פה פעם ארץ ישראל טובה וישנה .
וכולם גם הסכימו שהכי טוב לחינוך היום, זה שילדים יתנסו בכמה
שיותר חוויות בגיל הצעיר , ואז הם בטח יהיו אחר כך אנשים
מכילים ופלורליסטים. ואחר כך אורנה שאלה אותי, תגיד, אתה לא
מגזים קצת עם הדיבורים האלו שלך על הסוף שבוע  ברמת הגולן ? עד
יוני יש לך חודש, אפילו כמה ימים יותר. יודע, אמרתי לה, יודע.
ריח זה תמיד הדבר שנישאר איתך הכי הרבה זמן.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
קינדרטראנספורט
זה העתיד.




אדולף


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/12/20 6:47
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דניאל העברי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה