א.
קולות הבכי ומלמולי התפילות הלכו והתרחקו, כאילו עלו למרומים
או נישאו למרחקים. על האלונקה שנישאה בידי ארבעה גברים, שני
נכדים ושני חתני הנכדות הבוגרות, הונחה גופה קטנת ממדים, פחות
ממטר וחצי, אימא שלי.
טור המלווים היה ארוך. בני משפחה, שכנים, מכרים, חברים לעבודה
ועוד פנים ושמות שלא הצלחתי להבין את הקשר שלהם לאימי או אולי
לאבי, אחיי או אחיותיי. רגלי איבדו מכוחן, לא נשאו את משקלי.
כאילו שכחתי את הוראות ההפעלה של עמידה או הליכה. הייתי באפיסת
כוחות כללית. חושיי, שבדרך כלל היו מחודדים, הלכו ושקעו בתהום
ללא תחתית. הצניחה הרפויה טמנה הבטחה שבקיצה אתעורר ליד האישה
הנערצת עלי מכל, אימי. את אזני אפף שקט מצמית. קולי מיאן
להישמע ואף הברה לא נבעה מגרוני. פי יבש ובאפי הכה ריח, תערובת
של סיגריות אירופה וקרם ידיים פינג'ל, הריח שלה. דמעות זלגו
מעיני ללא שליטה. לא טרחתי למחות אותן, ידיי לא נשמעו לי.
ראשי נמלא בערבוביית קולות מתקופות שונות. הקול אותו קול, צרוד
ומתנגן, קולה של אימא. היא דיברה אלי, גערה בי, שרה לי, ניחמה
אותי. המשפטים הדהדו בראשי, מוכרים, נקטעו והתערבבו אלו באלו,
לא היה סדר או היגיון. הקולות ערפלו אותי וכמו במעשה כשפים
שקעתי לתוכם, במטרה להגיע לנקודת הנביעה שלהם. אליה.
"ננה, בוקר טוב, צריך להתעורר," וגם "נאנו, תעלי הביתה כבר
מאוחר," כך קראה לי בילדותי. כשסירבתי לאכול בטענה שאני לא
אוהבת את מה שהגישה לי, השיבה אחד מן השניים: "תאכלי ותגלי שאת
כן אוהבת את זה," או, "הוא לא אוהב אותך ולא את לא אוהבת
אותו."
מעולם לא אמרה לי שהיא אוהבת אותי, באמירות ושאלות פשוטות עטפה
את אהבתה אלי. "קחי סוודר," "אל תאחרי," "מה קרה, חזרת מוקדם?"
"אכלת?" "מה את רוצה שאכין לך?"
היו לה שפע עצות: לחיים טובים ומשוחררים, לאחריות, לנתינה,
לזוגיות, לבריאות.
"יהיו לך עוד הרבה שנים של לחץ, עכשיו את יכולה להרפות,"
"מותר לך לחשוב מה שאת רוצה, רק אל תצאי בהצהרות,"
"מה שתעשי למען אחרים, תמצאי שנעשה בעצם למען עצמך,"
"ילדים הם הקרן, נכדים הם הריבית".

ב.
היא הכירה אותי לפני ולפנים. ידעה לקרוא ולפרש את תנועות הגוף
שלי, את קמטי ההבעה בפני. היא צללה לתוך ראשי דרך עיני וגוון
קולי. רק היא הצליחה להבין אותי ללא צורך במילות הסבר. ידעה
להתאים לצרכי את פעולותיה. חיבקה אותי, ערסלה, ליטפה את ראשי
וכתפיי כשנזקקתי לכך, או לחילופין, עצרה את דהרותיי משולחות
הרסן ומיתנה אותי. היא הייתה ההיגיון שלי. השתמשה במילות קסם
להרגעה או לדחיפה קלה, כל עת שחשה שאני זקוקה לכך. אפשרה לי
לבלות בעולמותיי המדומיינים והחזירה אותי אל הקרקע. לעיתים
הניחה לי להשתבלל, ונתנה לי קריאות כיוון לפקיעה מחדש. נראה
שהשכילה יותר ממני להבין למה אני זקוקה, וסייעה לי כמיטב
הבנתה. "את בסוף תלמדי!" נהגה להרגיע אותי, "גם אני לא נולדתי
יודעת," עודדה.
גם על המוות דיברה. "מתים רק פעם אחת, חבל למות מפחד כל יום."
           
"לא יודעת אם זה כואב למות, אף אחד לא חזר מהמתים ודיווח לי."
רציתי שהיא תחזור, ותדווח לי אם זה כואב. "אני מתה מכאבים,"
אמרה לי רגעים ספורים לפני שאיבדה את הכרתה, ואני חשבתי שהיא
מנסה להעביר לי את עוצמת הכאב. לא הבנתי שהיא מודיעה לי את
סיבת המוות. מוחה הצלול והשקול נשטף בדם משלושה מוקדים בעת
ובעונה אחת.                                                
                                                   
רציתי למות איתה או יותר נכון במקומה. אימא שלי מתה לי ללא
הכנה מוקדמת, ברגע אחד היא נעלמה לי וההיגיון שלי עמה.
לא חשתי את גופי, לא שלטתי בו, כאילו הוא לא היה שלי. הידיעה
שעודני בחיים הייתה מכאבי הלב והקולות בראשי. שקעתי למקום בו
חשבתי שארגיש אותה בכל חושיי. אני לא יודעת מהו המקום הזה, לא
הכרתי כמותו מעולם. הצניחה הייתה מהירה ועם זאת מעולם לא נחתי
בקרקעיתו. ידיים נעלמות נשלחו לעברי וביניהן ידיו של אהובי,
האיתנות מלאות רכות, בלמו את הצניחה והחזירו אותי למסע הפרידה
המתמשך.

ג.
בימים הבאים חיפשתי רסיסים ממנה בכל מקום. חזרתי למקומות שנהגה
לשהות בהם, עיני תרות בחיפוש אחרי קומתה, מראה פניה עם החצי
חיוך שלה. קיוויתי לזהות אותה הולכת לקראתי בהליכה שקולה עם
תיק היד שלה שהיה מלא בהפתעות. אוזני הייתה קרויה בתקווה לזהות
את השיעול האופייני רק לה שאותו זיהיתי ממרחק רב. רחרחתי את
הסביבה, בתקווה לנשום את ענן הבושם שאפיין אותה. הגעתי לביתה
בכל יום בתקווה שהיא תפגוש אותי ותציע לי קפה ועוגה או משהו
טעים שבישלה, ובכל יום שבתי לביתי מובסת ומותשת. קשה היה לי
לקבל, שלא אראה אותה, לא אשמע אותה, לא אריח אותה ולא אגע בה
יותר בחיי. אספתי פריטים אישיים שלה באובססיה כמו שפתון, קרם
ידיים, פינצטה, קופסת הסיגריות האחרונה שלה, מברשת שיער,
ממחטה. הנחתי אותם בקופסה שמלווה אותי עד היום.
שלושה זוגות עיניים ליוו אותי על כל צעד ושעל בימים ההם, לאחר
מותה, ובבאים אחריהם. אהובי, בתי ובני. מבטיהם חסרי האונים,
מלאי הצער, הדאגה והאהבה. גופם הזעיר בולם את עצמו מלהתרפק
עלי, ידיהן הזעירות המרפרפות על פני בעת שקיעתי אילצו אותי
לשוב למסלול חיי שקיבל גוון חדש.
היום אני מנסה להיות בעבורם מה שהיא הייתה בשבילי. מנסה ליישם
את מה שלימדה אותי. מנסה לחיות בלעדיה אך עם געגוע שלא מרפה,
עם חלל שנפער ומסרב להתמלא.