מכסה בניגון
באי הרצון והסתרת הפנים
לשיכוך רוח הביעותים
של רגשות סותרים החיים בכפיפה.
בקשר המסתורי
של רוח מפעמת
החודרת לזה או לזה,
והכל נראה טוב בעליל
כבשורות של הפיכת הלב,
הפיכה של הכמיה לניגון,
בשינוי הרוח,
בעמעום האשליה,
של ניגון מהתל.
ואני ממשיך בניגון
ככינור המביא מרגוע
לכלי האיבה,
לחנית אשר הייתה בידך
המעוכה כעת למראשותייך.
השכלתי ואשגה הרבה,
ברגשות שאינם מתמזגים
ורק מתחלפים,
בנשיקה נטולת סיכוי
של גניבת הדעת,
במחשבה של זה וחמידה מזה,
כאש הכלואה בנשיקה סלחנית
כפריט של טקס.