בשבר השמש הקופחת הממריאה אל-על,
ליד ספינה טרופה לחופי אילת
על דיונה נודדת בחולות סיני
במים העכורים והרדודים של הכנרת
ליד הצינור המוביל מים למרכז
למרגלות מפעלי המלח בחורבות סדום
על האדמה אשר מתהפכת בקרבה מכל מילה נואפת
על הברזים המטפטפים בגינות ציבוריות בלילות אבודים
על נדידת העכברים צפונה אל גבולות לא מוגדרים
על נגינת פסנתר ללא איש בכפר מוכה רוחות ושדים
על הכבישים המהירים שתובעים קורבנות בנפש מנהגים לא זהירים
על הערפל שמסוכך כל מחשבה מפני האמת הגדולה

בין רובע לרובע בשכונה אנו טועים,
ובטווח מרכז הקניות הגדול בו יש מעט חנויות
ויש שם בתי הימורים, ויש שם מוכרי מיצים וממתקים
ועל השלט שלא נתלה יש כתובה של כיכר המיואשים
ילדים נתלים על ההורים, נערים נתלים על ברזלים
מבוגרים מעבירים חרוזים על שרשרת מתכת מלאה חורים
קבצנים לא יודעים שהם קבצנים ועשירים לא יודעים שהם עשירים
הרוח מהמדבריות אופפת את כל מרכז הקניות לאבק

שם גר איש שתקוע במקום לא מוכר
זה לא ביתו, ביתו בכלל בצד השני של הכיכר
שולחים אותו ללמוד תורה ומשלמים לו בשקל בודד
תמיד הוא מעמיד פנים שהוא אינו יודע מה השעה
הילדים משפריצים מים זה על זה כי חם
מוכר המכולת העלה את מחיר הקוטג'
מבוגרים מתעקשים להכות במקום שורשים,
אבל האדמה רעה ומקולקלת,
עובדה שדבר לא צומח ואין ציפורים.