כל כך מיוחד שאנשים לא רצו לשמוע או לראות, מה קורה באמת
בחייו. היה לי אבא שנולד בתקופה שבה להיות שונה לא הייתה
אופציה בכלל, אני זוכרת שהוא סיפר לי על תחביביו הייחודיים
בילדות; סיבוב גלגלים, פירוק מכשירים לרכיביהם והתחביב שהיה גם
סוד קסמו; נגינה. הוא ידע לנגן על כל כלי נגינה שעולה על
דעתכם.. טרומבון, חליל צד, פסנתר, צ'לו, אקורדיון, וגם רכיבים
שונים שפירק כמו צינורות שנהפכו גם הם לשופרי מנגינות. פעם הוא
סיפר לי שכשסבא וסבתא (אביו ואימו) נפטרו הוא לא בכה, אך כשנגן
שמאוד העריך מת בכה מעומק ליבו. אולי במוזיקה הרגיש שהוא
'בסדר' ואפילו מעבר, יכול היה להשתלב בתזמורת צה"ל ובכלל
בתזמורות, בכל שקשור למוזיקה, הוא הצליח לקרוא את הסיטואציה,
להשתלב ואפילו לרומם את נפשם של אחרים. אני זוכרת ששנים סיפרתי
שפעם אבא שלי היה מורה לנגינה, כי זה היה הדבר שאפשר היה
להתגאות בו, אפילו שהוא היה בעבר, וכאילו מבקשת לומר שאבא שלי
מיוחד, גם בדברים טובים.
הוא תמיד היה בעל מוטיבציה לעבוד ודילג בין עבודות מזדמנות,
אבטחה, קייטרינג, עבודת מחסן. הכי היה מצחיק וגם עצוב לשמוע את
השיחות שלו על החוויות בעבודה, שבדרך כלל הסתכמו בכך שמישהו
שאל אותו שאלה, הוא פירש אותה כלעג ובכל פעם התסריט החוזר שלו
"פשוט התעלמתי ממנו". כך היה אבי, אדם שלא הובן, סיפר שבגיל
צעיר רצו לשלוח אותו למוסד, שאמרו עליו שהוא "מקרה אבוד", ועם
המשפט הזה הבן אדם חי.
בכיתה א' וב' הייתה לו פסיכולוגית, כי סיפר שלא תיקשר עם
ילדים, ולא הבין בדיחות ורגשות, הוא אמר שהיא הייתה כמו חברה
כי לא היו לא חברים כל כך, וזכר ממנה את ההצגות שהיו עושים
יחדיו. לאורך הדרך התווית היחידה שקיבל הייתה על קשיי הלמידה
שלו, ואכן הוא הצליח לסיים בגרות בתמיכת מורים פרטיים חרוצים,
ואפילו להתגייס לצבא (עם הרבה סיפורים מצחיקים), אך מה קורה
אחרי כל המסגרות..

אבא שלי היה אדם מיוחד, מעין תערובת של דברים. מצד אחד ירים
טלפון כמעט כל יום וישאל מה קורה, מצד שני יחשוב במשך שנים
שאני עובדת ב"פנימייה" שמעולם לא עבדתי בה. בסתר הלב יש משהו
כל כך מצחיק בחוסר המודעות לסביבה, תמיד הוא התלבש בבגדים
קצרים ללא תלות בעונת השנה, כל בוקר פתח בקערת טחינה, שום ובצל
שלם ללא מודעות להשפעת הריח, גם כשהיה חולה מבחינתו היה לשבת
עם חיתול בלבד על הספה כשבאו שיפוצניק ואורחים. שילוב של צחוק
ומבוכה, אך יחד עם זאת הרבה צחוק, לפעמים החיים נראים קלים
יותר כשהם כל כך קונקרטיים. די בחפיפה לתקופת הקורונה קיבלתי
ממנו SMS ישיר כהרגלו "יש לי סרטן ריאות", וכך בישר את הבשורה.
מסע משפחתי שלם עברנו, שתגליתו היפה ביותר הייתה הקשר עם אימי
שהיוותה את האור הנסתר בחייו. רק בעת זקנה, כשהגוף היה עייף
מלפגוע, ולצעוק, ולשרור בחרדה כלכלית, או אז התפנו לאהוב, וזו
הייתה לו נחת ותקווה.