1. זהו זמנה של המגיפה העולמית וכל הרחובות שוממים. רק
אמבולנסים ושליחים על אופניים נוסעים בהם. השליחים נבדלים זה
מזה לפי צבע החולצה. יש שליחים עם חולצות תכולות, יש שליחים עם
חולצות כתומות, ויש שליחים עם חולצות שחורות.
בעוד שהשליחים התכולים והכתומים מביאים מנות מזון מוכן ללקוחות
רעבים, הרי שהשליחים עם החולצות השחורות לא מביאים דבר. להיפך,
הם באים כדי לקחת. את נשמות המתים.
מאחר והתנועה ברחובות דלילה כל כך, יכולים השליחים לדהור בהם
במהירות שיא תוך התעלמות מתמרורים ורמזורים. וכאשר כל כך הרבה
שליחים נעים במהירות ללא חוק וסדר, אך טבעי הוא שתתרחש ביניהם
תאונה.
זה בדיוק מה שקרה בצומת הרחובות בן יהודה והרצל.  שני שליחים
התנגשו זה בזה. האחד היה תכול, השני שחור. מעוצמת ההתנגשות הם
נפלו לכביש ונפצעו. אנשים שהבחינו באירוע ממרפסת ביתם, גילו
אזרחות טובה והזעיקו אמבולנס. יללת הצופר הוציאה את כל השכונה
למרפסות. האמבולנס בלע את הפצועים לתוכו והסתלק באותה יללה
שהגיע. השעה לפי מצלמת הרמזור שהנציחה את התאונה הייתה 12:57.
עבור שלוש דמויות זה קרה בול בזמן.

2. ישראל ידע שהוא חייב להגיע ליעד ב 13:00 בדיוק. האפליקציה
שבמסך המותקן על כידון האופניים סימנה לו בספרות הולכות וגדלות
כמה זמן נותר לו והזמן הלך והתקצר. כבר היו לו שני איחורים
בשבוע האחרון ואחראי המשמרת הודיע לו בפנים קפואות שעוד איחור
אחד והוא עף הביתה לתמיד. מפוטר? שאל ישראל בחוסר אמון ואחראי
המשמרת אפילו לא טרח לענות.
מה פיטורים? הרי בלי המשכורת מחברת השליחויות, ישראל לא יוכל
לשלם שכר דירה ובלי הדירה איפה הוא ובר יוכלו לעשות אהבה?
אז ישראל הבטיח לאחראי המשמרת ומאז אותה שיחה הוא קורע את עצמו
על הפדלים כדי שחס וחלילה לא ישמע שוב את צליל האכזבה שמשמיעה
האפליקציה במקרה של איחור. לא פעם שאל ישראל את עצמו מיהו הרשע
שתיכנת את חישובי זמן ומרחק באותה אפליקציה. מה, הוא לא ידע
שיש בעיר הזו גם עליות? ולמה לא לקח בחשבון מצב שהשליח  כבר לא
מרגיש את הרגליים כי זו השליחות החמישית שלו באותה משמרת?
כשישראל התקבל לעבודה דיברו אתו על חצי שעה להתרעננות בין
שליחות אחת לשנייה אבל בזמן האחרון אפילו רבע שעה לא נותנים כי
כמות ההזמנות מכפילה את עצמה בכל יום מחדש. כנראה שהשהות בבתים
מפילה על התושבים רעב ועצלות גם יחד. אז יאללה, שישראל ידווש
חצי עיר עד למסעדה ומשם לבית הלקוח העצבני שעומד עם סטופר
ויצלצל לחברה מיד כשעברה דקה מהזמן המובטח והשליח עוד לא הגיע.

כן, ויש גם את העניין הזה של המנות הבשריות. לפני כמה חודשים
ישראל שמע מבר איזו הרצאה על טבעונות וחשיבותה לכדור הארץ.
ישראל השתכנע סופית כשראה ביוטיוב סרטון מזעזע שמתעד מסע של
עגלים מאוסטרליה עד למשחטות בארץ. ישראל  הקיא והפסיק מאז
לאכול בשר. כמו בר.
לקח לישראל זמן עד שהבין שיש קשר בין העבודה שלו כשליח לבין
האמונה שלו בטבעונות. כן, גם הוא שותף לפשע. בכך שהוא מביא את
הבשר השחוט עד לפה של הלקוחות הוא הופך את עצמו לחוליה האחרונה
בשרשרת ההאכזרית.  
בחוצפתו ניצל ישראל את אותה שיחת נזיפה וסיפר לאחראי המשמרת על
הקושי שיש לו עם המנות הבשריות. "מה זה!?" שאל אותו האחראי
בטון של מ"כ בטירונות. ישראל גייס את כל כוחות הנפש שלו והסביר
שמדובר בעניין אידאולוגי חשוב בעבורו. האחראי אמר שיתייעץ עם
ההנהלה הראשית ושבינתיים ישתדלו להתחשב בו. בימים הראשונים
שאחרי אותה שיחה, ישראל קיבל רק משלוחים של מנות צמחוניות והיה
מאושר.
עד ליום התאונה. "אין ברירה" אמר לו אחראי המשמרת ומסר לישראל
משלוח של דאבל בורגר בשרי מאוד "אין מישהו אחר פנוי".
ישראל חשב לסרב. הוא ידע שבר וכול חיות העולם יעמדו לצידו. מצד
שני, איזה פרה בדיוק תינצל אם כעת הוא יסרב לקחת את הדאבל
בורגר הזה ליעדו? הרי הוא יפוטר מיד, יהפוך למובטל, ייזרק
מהדירה ויחזור לבית של ההורים. וכמה זמן הוא יכול להיות בעיירה
העלובה שלהם בלי בר? אז הוא ובר  ייפגשו ויעשו אהבה מאחורי
בניין הקולנוע הנטוש בעיירה ומישהו בטח יראה אותם ויספר להורים
שרק אז יבינו שישראל שלהם, הבן היחיד אחרי ארבע בנות, הוא
הומו. ואז השאלה מה יבוא קודם: שאמא תתעלף  או שאבא יחטוף התקף
לב. ואולי שני הדברים יקרו ביחד. כן? זה מה שאתה רוצה על
המצפון, המשיך ישראל להתווכח עם עצמו גם כשהפסיק לדווש ונתן
לירידה בבן יהודה לעשות בשבילו את העבודה. הרוח פרעה את שיערו
וליטפה את פניו בנעימות. ישראל עצם לרגע את העיניים ואז קרתה
התאונה.
ישראל הרגיש שהוא עף מהאופניים וכמו בהילוך איטי הוא ראה איך
הדאבל בורגר נמרח על הכביש בדיוק כמוהו. הוא נחת גרוע וריסק את
היד. המחשבה האחרונה שלו לפני שהתעלף הייתה שעכשיו בטח גם יקבל
מנוחה וגם פיצויים מהביטוח וגם לא יצטרך למסור את המנה הבשרית.
אח, איזו תאונה נפלאה. ובול בזמן.

3. כבר כמה חודשים שבר מרגיש לחוץ מאוד. הכול התחיל בזיון
שהסתבך והפך לסיפור אהבה. קצת לפני המגיפה הוא הכיר מישהו
ב"להט"ברנה", המועדון של הלהט"בים. הוא חשב על מפגש חפוז אבל
החד פעמי התארך לשרשרת מפגשים אינסופית  ובלי ששם לב הוא
והישראל הזה נהיו לזוג. מילא אם היו טיפוסים דומים, אבל בר
חושב שישראל הוא סתם פרימיטיבי שבא מאיזה חור בגליל לטעום את
החיים בעיר הגדולה. אם ישראל הוא טיפוס של פלאפל ושווארמה אז
בר לעומתו הוא חובב תרבות אנין טעם. אם ישראל הוא רומנטיקן אז
בר לעומתו הוא מיזנתרופ גמור שרק מעוניין לגמור וללכת הלאה.
כול בוקר מחדש מבטיח בר לעצמו שאין, היום הוא ישים קץ לפארסה
הזו ויפסיק את הקשר עם ישראל  שלא עושה לו טוב. די, הוא רוצה
לנשום, לא להיות מחוייב. בא לו לשכב עם אחרים וללכת הלאה. לא
להישאר תקוע עם הפרימיטיבי הרגיש. אבל היום נגמר והערב מגיע
ושוב הוא מוצא את עצמו במיטה עם ישראל לקראת בוקר שבו הוא שוב
מבטיח לעצמו להתנתק וכך זה נמשך כבר חודשים. את ישראל הוא
כמובן לא משתף ברגשות שלו  מפחד שזה יעשה לו סצנה מול כולם
ב"להט"ברנה". גם במד"א אף אחד לא יודע על נטייתו המינית. בר לא
מעז לגלות להם כי הוא לא צריך גם בעיות בעבודה. אבל ההסתרה הזו
רק מוסיפה ללחץ שלו.
ועל כל זאת נוסף בזמן האחרון הפחד מהווירוס. נכון שבר הוא
פרמדיק מנוסה ובכול זאת הווירוס הזה מפחיד אותו מאוד. אולי כי
המדובר בווירוס חדש ולא מוכר, אולי כי בר ראה את הסבל הנורא של
החולים קשה שאותם הוא נדרש לפנות באמבולנס. אנשים מעונים,
סובלים, מתייסרים בכאב. לא אחד ולא שניים מהם כבר אמרו לו רגע
לפני ששם עליהם את מסיכת החמצן שעדיף להם המוות מהמשך סבל
שכזה.
ובר מפחד. ואסור שמישהו בעבודה יידע שהוא רועד מפחד כל פעם
מחדש ברגע שמתקבלת קריאה לפינוי חולה קורונה. והצורך להחביא גם
את הפחד הזה מחבריו לעבודה, מלחיץ אותו מאוד.
כל פעם מחדש בר שואל את עצמו "בשביל מה אני צריך את זה" ושוקל
לעזוב את העבודה במד"א אבל אז הוא מגיע לכתובת ולפציינט ונשאב
לתוך תהליכי ההצלה ומרגיש שעשה משהו משמעותי יותר מסתם לעבוד
כמלצר או מלקט סחורה בסופר.
וכך יום אחרי יום במשך חודשים. בר מרגיש איך הפחד והלחץ שוחקים
אותו. די, אין לו כוח לעוד יום ולעוד נסיעה באמבולנס המיטלטל.
יותר מהכול בר שונא את פינויי הגוססים מבתי האבות. מקומות אלה
הם בעיניו המקום הכי מסוכן. מדגרת וירוסים פעילה ההורגת אנשים
יותר מכול מקום אחר. לפני כול כניסה לבית אבות בר מהדק את
המיגון עד שפניו נמחצות ומתעוותות מכובע המגן. הוא שם כפפות על
גבי כפפות ומסיכת פנים כפולה. בר בקושי מצליח לנשום ורק אחרי
שמסר את החולה למיון בית החולים ונפטר מהמיגון, הוא נושם
לרווחה.
והיום זה שוב קרה. התקבלה קריאה על צורך בפינוי מאיזה בית אבות
והמוקד היפנה את הקריאה דווקא לבר. בר התחיל להזיע עוד לפני
שלבש את ציוד המיגון. הוא הרגיש איך קצב פעימות ליבו מתגבר
וגרונו מתייבש.  בר כשל כל הדרך לאמבולנס, התניע, הפעיל סירנה
ויצא.
ואז אירע הנס. באמצע הנסיעה מודיע לו המוקד על שינוי. "בטל בית
האבות, סע דחוף לצומת בן יהודה הרצל. תאונת דרכים. נא אשר,
עבור". ובר השיב מיד "מאשר, רות סוף" ונשם לרווחה.
כשהגיע לזירת התאונה נדהם בר לגלות שאחד משני הנפגעים הוא לא
אחר מאשר ישראל שלו.  הוא שכב מעולף, חולצתו התכולה מוכתמת בדם
שנזל מאפו ודי היה במבט שטחי כדי להבחין שידו שבורה. בר בחן גם
את מצבו של הנפגע השני. הוא סבל מפצעים שטחיים והיה בהכרה
מלאה. "תיכף אני איתך" אמר לו בר בטון מרגיע ופנה לטפל בישראל.
בר שלף מאחורי האמבולנס את האלונקה הייעודית. בזהירות רבה העלה
עליה את ישראל ואז יישר את הרגליים המתקפלות של האלונקה והסיע
אותה על גלגליה עד לאמבולנס. הוא דחף אותה פנימה והתקין את
מסכת החמצן על פניו של ישראל. עכשיו פנה בר לנפגע השני, הקים
אותו על רגליו ועזר לו להיכנס למושב שבאחורי האמבולנס. בר סגר
את הדלת האחורית, והתחיל בנסיעה.
בר עדכן את המוקד והעלה הילוך. ליד מעבר החצייה הביט בידית
ההילוכים והוריד הילוך. ליד ידית ההילוכים היה ברז החמצן הראשי
ופתאום בא לבר רעיון נורא. מה אם ינתק את זרימת החמצן? ישראל
ייחנק והסיפור ביניהם ייגמר. תקלות כאלה קורות לפעמים ואף אחד
בתחנה לא יעשה ענין מעוד גופה. בטח לא עם כל הלחץ שיש שם
עכשיו. "מה, השתגעת?!" הזדעק האח הרחמן שבתוכו. הוויכוח הפנימי
הזה הסתיים מהר מאוד.
בר חייך לעצמו. לא היה לו ספק שהיום הוא יום המזל שלו. התאונה
הזו באה לו בול בזמן.

4. קראו לו שליח שלושים ושבע והוא השליח הוותיק ביותר שעדיין
נותר במקצוע.. כל החבר'ה מהמחזור שלו כבר נשברו והפכו לחלקי
חילוף אבל הוא עוד סוחב. נכון, הוא לא אחד מאותם מלאכים
סנובים, הוא רק שליח, אבל את שלו הוא יקפיד לעשות הכי טוב
שאפשר.
זה לא שיש לו משהו נגד המלאכים. כמה מאלה שהתחילו אתו את
המסלול אפילו הצליחו ללכת עד הסוף והוסמכו כמלאכים. לפעמים הוא
רואה אותם, הולכים בחבורה צוהלת ומבליטים את הכנפיים שלהם.
בהתחלה היה נעלב כשלא השיבו לברכת השלום שלו אבל עם הזמן
התרגל. יש מלאכים ויש שליחים ומה לעשות שהוא רק שליח.
עד יומו האחרון לא ישכח את הרגע המותח באמצע הקורס. איך אספו
את כולם ואמרו "הקשב", ואיך אלוהים נכנס ועלה לבמה, הביט בהם
ואמר "כל מי שאקריא את שמו יעלה למגמת מלאכים. וכל מי ששמו לא
יוקרא, ישאר במגמת שליחים". כן, כבר אז הבהיר להם אלוהים את
הדירוג המעמדי שבשמיים. יש מלאכים ויש את כל היתר.
והוא נשך שפתיים והמשיך במגמת השליחים ובטקס הסיום של הקורס
קיבל את השם שליח שלושים ושבע והבטיח לעצמו לעשות הכי טוב
שאפשר. והוא הצליח. עובדה שהוא עדיין ממשיך לעבוד.
עד מתי? אמנם בזכות הוותק שלו, תנאי השכר שלו צמודים למלאכים
וגם תנאי הפרישה יהיו זהים, אבל אף הבטחה לגן עדן לא תסיט אותו
מהשאיפה להמשיך לבצע את ייעודו הכי טוב שאפשר. הוא נולד חרוץ
וימות חרוץ. הוא איש של עבודה. "שאחרים ילכו להתבטל בג'קוזי,
אני אמשיך עד הסוף" הוא אומר לעצמו. וכך פעם אחר פעם הוא מגיע
ארצה כדי לקחת עוד נשמה בדרכה האחרונה לשמיים. וברוך השם,
עבודה לא חסרה. אנשים הרי אף פעם לא מפסיקים למות ובזמן
האחרון, בכלל ברכה. יש מבול של מתים.
ובכל זאת יש לו בעיה. קטנה. הוא אמנם שליחו של האלוהים ויש לו
ביטוח בריאות אבל אין לו הבטחת בריאות. עם היד על הלב הוא חייב
להודות שהעיניים כבר לא מה שהיו פעם וגם זו לשון עדינה למצבו.
למען האמת הוא בקושי רואה משהו. הרגליים עוד יכולות לדווש
היטב. כוח בידיים לסחוב את הנשמות של המתים יש לו. אבל, מה
יהיה עם העיניים? היום בפעם הראשונה לא הצליח לאתר כתובת. היה
צריך להגיע לאלחריזי 7 ולא ראה כלום. וזה לא שהיה חושך, להיפך,
באור יום מלא הוא לא ראה ולא מצא ואחרי שעתיים של התברברות
ברחובות העיר החליט לחזור בלי נשמה ולהודות שזהו, הוא לא יכול
להמשיך.
לא רק את אלחריזי הוא לא ראה. אלא גם את רוכב האופניים שבא
מולו. ולכן שליח שלושים ושבע התנגש בו במלוא העוצמה הטמונה
באופני החלל שלו.
עכשיו שליח שלושים ושבע יושב באחורי האמבולנס. הוא מביט במסכת
החמצן שעל פניו של הפצוע שבאלונקה ואז  בבת אחת הכול מסתדר
בראשו. הרי שם למעלה לא ידעו אם הנשמה שיביא נלקחה מאלחריזי 7
או מכל מקום אחר. גם הנשמה לא תגלה כי היא ממילא שותקת. אז הוא
ישתמש בכוחות המיוחדים שלו, ישתלט על מערכת ההפעלה במוחו של
הפרמדיק הזה שליד ההגה ויגרום לו לחנוק את הפצוע השני. כמעט
כמו הפתגם הידוע: אם שליח שלושים ושבע לא בא לנשמה הנשמה באה
ישר לשליח שלושים ושבע. איזה יופי. הפצוע הזה בא לו בול בזמן.