בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני...
כמו שהיה אתמול, כמו שקורה היום, כמו שיהיה מחר,
אני יושב על ארגזי בירה ושותה את חיי למוות.
והיא אותי אוהבת, אבל לא אוהבת. לא עוזבת ולא חוזרת.
גרה על האולימפוס ביינות עננים חשוכים ואור לא מגיע
ולא מגיעה טיפת משקה שיכורים.
מתגפפת עם כל החברים. אוהבת את כולם וכולם אותה אוהבים.
מנהלת את חייה בשקט על מרצפות ביתי
ואם אין אני לי מי לי. מילי אביטל לי.
שם על אם הדרך בין ימין ושמאל, אני פוסע כדי לא לראות.
וכל העכברים הולכים אחריי חיילים למופת,
כשאני מחלל בחליל ונכנס לשפך הנהר.
ושם היא מייחלת ושם היא עירומה,
ערוותה שלופה ושדופה.
והיא מייללת מילים של זהב ולא ניתן להבין מילה ממה שהיא אומרת.

ככה היא מייללת, ככה -
הוווו... הוווו...
ככה.
ואם היא תרצה להתגרד - אני לא מתגרד.
ואם היא תרצה לצפות - אני לא צופה.
וכמו ילד קטן מחופש לאחשוורוש, אני יושב,
ומבקש ממנה, מבקש, שתרקוד לפניי.
לא תאמינו, אחים ואחיות, היא רוקדת ריקוד מושחת.
ממלא אותי בצבע של יופי תאוותה,
והוא בשל וחריף כמו שיכול להיות רק לאישה בגילה.
לכן אני לא שם מטבע, לכן אני לא גורר תגובה.
והיא מייחלת חרש לאיש שיבוא ויבעל אותה.
אבל לא שלי היא ולא שלך ומעולם לא הייתה,
רק כך קיוותה.
את שמיי התכלת הצהובים היא ממרקת בתבלינים ואותי עושה קציצות.

גם אם אני אלך בגיא צלמוות, לא ארע רע, כי אתה עימדי,
בשעה שהיא משקרת את המילים היוצאות מפי.