תאמינו או לא, אבל משהו מכל הזמן שבעולם נמצא בחצר האחורית של
אלוהים. שם, בין עצי הדר עלובים, שרק אלוהים יודע מתי הושקו
לאחרונה, מסתתר לו צריף פח עלוב, עם דלת עקומה כסהר. חשמל אין
בתוכו אולי כי אלוהים יודע גם בעיניים עצומות, איפה מונח כל
דבר במחסן האפלולי שלו. למרות שמבחוץ נראה הצריף קטן, הרי
שבתוכו תוכלו למצוא עולם ומלואו. אינספור מציאות ייחודיות או
שמונצעס, כמו שאשת האלוהים מכנה אותם. איך אני יודע? הייתי שם
וראיתי במו עיניי את שאריות הזמן שלו. אבל בואו ונתחיל מן
ההתחלה.
כשקנינו את הבית אמר לנו הקבלן שיהיה לנו שכן מעניין. חששנו
שמדובר באיזה כדורגלן רועש אבל הקבלן חייך חיוך מסתורי והבטיח
שמדובר במישהו שקט ומיוחד. מפה לשם, מהר מאוד הסתבר לנו שמדובר
בלא פחות מאשר האלוהים. בהתחלה זה היה מביך למדי, כי לא ידענו
איך מתנהגים אתו. האם מותר להביט בו, האם ראוי להושיט לו יד
ואיך בכלל פונים אליו, מלך המלכים? אדוננו רב החסד?
"קרא לי אליק" הוא אמר והתגלה כטיפוס חביב למדי מה שאי אפשר
היה לומר על אשת האלוהים. מפעם לפעם היה קורא לי מבעד לגדר
המשותפת ואני הייתי מתקרב ומדבר אתו על נושאים כמזג האויר ומצב
הדשא.
אחרי כמה שבועות שלא התראינו, יצא שנפגשנו בערב חמים אחד ליד
פח האשפה השכונתי. אחרי שנפטרנו משקיות הזבל שהבאנו הוא אמר
בטון מוכיח "הרבה זמן לא ראיתי אותך". חשבתי שהנה הוא הולך
להתחשבן איתי על כך שמזמן לא פקדתי את בית הכנסת, אבל מסתבר
שכוונותיו היו חברתיות לחלוטין. "למה לא תקפוץ אלינו איזה ערב
ונפצח יחד גרעינים על המרפסת?". "מצטער" עניתי "אבל בזמן
האחרון אני חוזר הביתה ממש מאוחר. יש לחץ גדול בעסק. הלוואי
שהיו לי עוד  כמה שעות ליממה כדי להספיק כל מה שאני צריך".
אלוהים הביט בי במבט מתפלא ואמר "בשביל מה יש שכנים? בוא אלי
ואתן לך זמן".
מנהג נקוט בין שכנים, במיוחד בארצנו, ללהג ולהתרברב בדברים
חסרי שחר. אבל אני, שזכרתי היטב משיעורי התנ"ך בבית הספר מה
קורה למי שלא מציית לדבר אדוניי, לא רציתי להסתבך עם השכן
הספציפי הזה. ככה מצאתי את עצמי נוקש על דלת בית האלוהים ביום
שישי האחרון.
הוא פתח את הדלת בפנים מאירות. נכנסתי פנימה וראיתי את אשתו
פונה לבעלה במבט חוקר. "זה בסדר" הוא מיהר להסביר "השכן בא
לקחת קצת מהזמן שאני שומר במחסן". איך שהיא שמעה את המילה
"מחסן" החלה התפרצות של אש וגופרית מצידה כלפיו על שמזמן היה
צריך להעיף את החירבה הזו שלו עם כל הג'אנק שבתוכה. התחילה
ביניהם מהומת אלוהים של ממש ואני שנקלעתי על לא עוול בכפי
למריבה משפחתית שכזו  הרגשתי אי נעימות רבה. רציתי להעלים את
עצמי משם אבל רצה הגורל שמבין שלושתנו, רק לי לא היו כוחות
על.
לזכותו של האל הכול יכול ניתן לומר שהוא גילה אורך רוח בלתי
רגיל. "בסדר בסדר" הוא אמר בכל הפסקה קצרה בשטף הטפותיה כמי
שמתורגל בכיבוי האש.  כשנרגעה האש הוא סימן לי ללכת אחריו.
עברנו דרך המטבח ויצאנו לחצר. כשהיה בטוח שהתרחקנו די מהקלאפטע
שלו, הוא תלה בי מבט של אח לצרה ואמר "אין מה לעשות, גם אחרי
אלפי שנות נישואין, אישה לא באמת תבין את נפש בעלה".  
לא עניתי והמשכתי לצעוד אחריו בין עצי ההדר הכמושים. בעודנו
מתכופפים כדי לחמוק מפגיעתו הרעה של ענף קוצני, הרהרתי בגודל
הפער שבין המיתוס האמוני  לבין דמותו האמיתית, יצור כמוש החייב
להיזהר מפגיעתה של אשתו הקוצנית.
לבסוף הגענו לחלקת האלוהים הקטנה שלו. הוא פתח את הדלת העקומה
והכניס אותי פנימה.
הדבר הראשון שתפס את מבטי היו אטריות האור המאובקות שחדרו
מהחורים שבתקרה ובקירות. מופע של קרני שמש דקיקות שהצטלבו זו
בזו כחרבות בדו קרב שעמד מלכת. מפגש הקרניים יצר בחלל המחסן
משולש עומד ומשולש הפוך.
בינתיים הסתגלו העיניים לאפלולית שמעבר לקרניים ודברים החלו
מתבהרים לאיטם. מה לא היה שם? כוכבים שלא התרוממו וכעת הם
שוכבים בארגזים של עץ. מצוות משונות שנותרו על רצפת שולחן
העריכה ועכשיו הן מרוכזות במזוודת עץ בתקווה לזמנים קשים יותר
שאז אולי מישהו ייזכר בהן. בתוך ארגז קרטון מתפורר הונחו איברי
גוף שנותרו מחוץ להרכב הסופי של הגוף האנושי כמו חוש שישי ועין
שלישית ולצידם תכונות במצב טוב שהוחזרו ליצרן בהיעדר שימוש כמו
הגינות ויושר. "וזה הארון של גלגול הנשמות" הצביע האל בגאווה
על ארון מט ליפול. שורות של נשמות  שלא נמצא להן דורש הציצו
מבפנים. הן היו מגולגלות אחת על גבי השנייה כמו מגבות בחדר
מלון והביטו לעברי במבט מתחנן. הרגשתי כמבקר  במכלאה של צער
בעלי חיים ומיהרתי להפנות מבטי מהן לכיוונו של האלוהים. הוא
היה בעננים ממש כמו ילד קטן המראה את צעצועיו לחבר.  
ואז הגיע הרגע לשמו באתי. אלוהים הרים שקית ניילון שהייתה
זרוקה בפינת המחסן. שקית פשוטה כמו אלה שיש בסופר. הוא הושיט
אותה לעברי ואמר "זה כל הזמן שבעולם".
"זה הכול?" התפלאתי.
"ברור שלא" אלוהים צחק "זה השאריות שנשארו לי מפרויקט הבריאה.
זמן פנוי ששמרתי אצלי על כול צרה שלא תבוא. קח לך ממנו כמה
שאתה צריך".
הבטתי בסקרנות פנימה. להפתעתי השקית רחשה חיים. מחוגים מסוגים
שונים  התפתלו והתנועעו סביב עצמם כערימת צלופחים.
"מה אתה מתפלא, הרי הזמן דינאמי, אף פעם לא עוצר" הסביר
האלוהים.
"חשבתי שאצלך הזמן יקפא" אמרתי.
אלוהים צחק "ממש לא, אפילו אני צריך להיות זהיר אתו כדי שלא
יברח לי וילך לאיבוד".
היה קצת מגעיל לאחוז בגוש החי אבל בגלל שאלוהים דחק בי וגם כי
באמת הייתי צריך, לקחתי חופן.
מאז עברו רק כמה ימים. הזמן שנוסף לי התמלא עד תום במשימות
ומטלות מסוג   must כאלה  הקרויות כורח המציאות . עכשיו אני
מצטער שלא לקחתי כמות כפולה. הרי מי יודע מתי שוב אזכה לחסד
שכזה מהשכינה והשכן.