בשנת 1956 הפלט'רס נשבעו שאונלי יו אנד יו אלון וביל היילי
והכוכבים רקדו רוק אנד רול אראונד דה קלוק. בשנת 1956 צרחתי
בהתרגשות כמו כולם ועם נחמיה בן אברהם ברדיו ,כשנחום סטלמך,
"ראש הזהב",  הבקיע גול נגד ברית המועצות הגדולה והשוער שלהם
יאשין , שהיה הכי טוב בעולם.  בשנת 1956 מלאנו שקי חול בחצר
והכנו דליים עם מים במקלט לפני שמדינת ישראל הצעירה ניצחה
במלחמה  את מצריים והערבים , יימח שמם , במבצע סיני. ובשנת
1956 אני הייתי בן 8.

ובשנת 1956, בזמן הקיץ של החופש הגדול, גם ראינו אותו בפעם
הראשונה, את הילד שקראנו לו ילד אוכל, ילד לחם,  שהיה בא אלינו
לפעמים ,לשכונה שלנו.  היינו יכולים לשמוע אותו כבר בתחתית
הרחוב כשהוא עולה לכיוון הבית שלנו. הוא היה עובר בין החצרות
והכניסות לבתים, מנסה לראות אם מישהו מהאנשים נמצא אולי בחוץ,
מבקש מהם דברים או נדבה.  לפעמים היה דופק בדלת או מצלצל
בפעמון הכניסה ומחכה. הרבה פעמים היו צועקים לו עוד מהחלון
שיסתלק, אין לנו היום שום דבר בשבילך. ילדים היו מסתכלים עליו
מלמעלה ,מהמרפסת, צוחקים ועושים אליו פרצופים גסים.  לפעמים
היו אנשים נותנים לו קופסאות שימורים, או אומרים לו שיחכה בחוץ
והיו מוציאים לו כל מיני דברים שאפשר לאכול או לקחת הביתה,
ולפעמים גם בגדים ישנים.  לפעמים היו אפילו פותחים לו את הדלת
ומכניסים אותו הביתה, נותנים לו לשתות משהו קר ואולי סודה
ושואלים אם הוא רוצה לאכול משהו, ומי זה אבא ואימא שלו ומאיפה
הוא בא. מאימא אני יודע שהיו גם כאלו שנתנו לו תמיד גם קצת כסף
ואמרו שהלוואי שכולנו נהיה בריאים. הוא היה עובר בין הבתים
ברחוב וצועק "אוכל לחם, אוכל לחם" ואנחנו היינו מתים מפחד ממנו
ומחכים שרק ילך.  אני חושב שהוא היה בן 14 או משהו כזה. ילד
כהה עור, קירח , ואימא הייתה אומרת שחייבים לגלח להם את השיער
בגלל שלכולם שם יש כינים ואת הבגדים שלהם בטח צריכים לנקות עם
די.די.טי., שכולם היו משתמשים  בזה גם נגד יתושים וג'וקים.
והיה לו כזה שק, או תיק על הגב, בשביל לסחוב את הדברים שהוא
היה מקבל.   אימא אמרה שהם באים מהמעברה של עקיר או מקוביבה,
או ממקומות כאלו שהיו רחוקים, ליד צומת ביל"ו.  אני יודע שגם
כל העוזרות בית של כולם בשכונה היו באות משם, כמו העוזרת אצלנו
, שושנה התימנייה , שהייתה באה תמיד בבגדים הצבעוניים שלהם,
ואנחנו היינו אומרים  שאצל שושנה, כל יום זה פורים.
בבוקר היינו מתעוררים עם מיכאל בן חנן מהרדיו שאמר בוקר טוב
לכול המאזינים ולמתעמלים היכון. ובעיתונים אמרו שהמדינה צריכה
להדק את החגורה, אז כול הילדים נשארו בבית ספר יותר מאוחר
לאכול ביחד ארוחת צהריים. אני הכי אהבתי את המרק אפונה ואת
הקינוח של הג'לי תות שדה, שהיו עושים מאבקה בשקיות. כולם שרו
אז  וביחד עם שמשון בר נוי והבלורית שיירה פונה אילתה, על מדבר
הערב רד, חול מעל וחול מלמטה, זאת הדרך לאילת , ובבית העם
הציגו את "עשרת הדיברות", אבל לא הסכימו להכניס ילדים, ובכלל,
מי שהתפלח בכל זאת, אמר שזה ארוך ומשעמם.
אבא שלי עבד במכון וויצמן אז הוא תמיד לא היה בבית ותמיד היו
צריכים אותו.  היה גם סיפור כזה, אצלנו במשפחה, שפעם אחת ,שאבא
שלי דווקא כן היה בבית אבל הוא ואימא ירדו למושבה לעשות קניות,
או לשבת בקפולסקי, אז השומר של מכון וויצמן, קראו לו טנצר אני
זוכר, בא אלינו במיוחד הביתה לחפש אותו ואמר לנו שאבא בא תגיד
ילך מכון וויצמן תיכף עכשיו. אימא שלי הייתה תמיד בבית. אבל
הייתה פעם אחת שאני זוכר טוב, שאימא לא הייתה בבית, ואני
נשארתי ושיחקתי עם השכנה שלי , יהודית פרידמן, ועם אמנון
רייסמן מהשכנים שהיה יותר גדול מאיתנו והוא בכלל בא לעשות
שיעורים עם אחותי הגדולה ,שגם היא הייתה אז בבית.  ואיך ששמענו
את הצעקות שלו ברחוב אוכל לחם, אוכל לחם, התחבאנו כולנו תיכף
מתחת למיטה הגדולה של ההורים שלי, רועדים מפחד על מה שיכול
לקרות, וחיכינו עד שבטוח שהוא כבר לא היה שם.
בלילה היינו שומעים את היללות של השקאלים, שזה התנים או
השועלים שהסתובבו בכל מקום, גם בתוך החצר שלנו. והיינו הולכים
כמה ילדים לחנות מכולת של אדון וירצר וקונים כיכר לחם שחור שרק
עכשיו יצא מהתנור ורושמים את זה בהקפה במחברת שלו ואוכלים את
כול הלחם בדרך הביתה ומקבלים אחר כך כאב בטן לכול היום.  והיה
אפשר גם לקנות סוכריה מחליפה צבעים בשני גרוש, או מסטיק עלמה
מנטה.  לפעמים הייתי מסתובב עם הילדים היותר גדולים והם לימדו
אותי להיות שומר שישגיח עליהם שלא באים ,כשהם היו נכנסים
לחצרות של אחרים וקוטפים לכולם פירות פיטנגו אדומים מהשיחים
ורק היה צריך להיזהר בגלל שהיה אפשר לקבל בקלות כתמים על
הבגדים. תמיד היו מכריחים אותנו לקחת כדורי שמן דגים בשביל
להיות בריאים, וכשלא הרגשתי טוב בבוקר, אז אבא שלי היה מכין לי
פתק יפה למורה,  שדן נעדר אתמול מבית הספר מפני שחש ברע.
באותו הקיץ באמת פחדנו להישאר לבד בבית בגלל הילד אוכל, ילד
לחם. אימא שלי תמיד הייתה בבית, כמו שאמרתי כבר.  ואם קרה
שהיינו שומעים בחוץ אוכל לחם, אוכל לחם, אז אימא הייתה יוצאת
תיכף ומיד למרפסת הקדמית, אפילו לא שמה בכלל בגדים על החזייה
והתחתונים השחורים שלה , כאילו שאף אחד לא יכול לראות, ואנחנו
הילדים היינו עומדים מאחוריה, צוחקים ומפחדים.  וביד היא
החזיקה תמיד את המרסס של הפליט בצבע כתום, זה של הדי. די. טי.
, שהיו מרססים איתו תמיד גם נגד יתושים וג'וקים, ושהיה לו ריח
מסריח אחר כך להרבה זמן.  וככה היא עמדה שם, מוכנה לכול מקרה
לשמור עלינו ,שאם שהילד אוכל ילד לחם רק ינסה להיכנס דרך השער
שלנו ולעלות אלינו הביתה.  ובאמת היה לנו מזל גדול באותה שנה
והילד אוכל ילד לחם אף פעם לא ניכנס לבית שלנו, כי הוא ראה טוב
טוב איך שאימא שלי מוכנה עם המרסס של הדי.די.טי. להגן על
הילדים שלה.
נורא אהבנו בימים שהאלטע זאכן היה בא לשכונה והיה צועק
פריג'ידר רהיטים מכונת כתיבה, פריג'ידר רהיטים מכונת כתיבה,
ואחר כך הוא היה מרכיב אותנו על העגלה שלו עם הסוס בכול
השכונה.  והיינו מסתובבים לפעמים עם הילדים הגדולים למטה ברחוב
ורואים איך שהם היו מפוצצים בכוונה את המנורות של העמודי חשמל
עם אבנים, ואחר כך מזמינים בטלפון את החברת חשמל ואומרים שאין
אור ברחוב שלנו. היינו רואים איך שהם באו עם הטנדר שלהם
ומטפסים על עמודי העץ עם תופסנים כאלו מברזל שלא יפלו למטה
ושמים מנורה חדשה, ומתרגזים עלינו, אבל הם אף פעם לא תפסו את
מי שבאמת עשה את זה בהתחלה.  

וככה גם הקיץ של שנת 1956 עבר ויותר לא ראינו ולא שמענו את
הילד אוכל, ילד לחם ,וגם בדי טי. טי. הפסיקו להשתמש כל כך , כי
אמרו שזה ממש רעל לאנשים.