נשים ובגידה בשירת וספרות ימי הביניים
                                                       
   הצעת מחקר:     בהצעת המחקר שלי אעסוק במעמד  הנשים
ותאורן כבוגדניות בספרות האיסלמית, העברית והנוצרית: התופעה,
סיבותיה המשוערות, השונה  והדומה בגישה לנשים ב- 3 התרבויות.
  אני מתעתדת להעזר בחומר ספרותי  ובספרות  מחקרית שנעזרנו בה
בקורסים על השירה העברית בימי-הביניים ועל המאקאמות היהודיות
בימי הביניים, על מעמד הנשים בתקופות הרלוונטיות, וכן בספרות
שנוגעת לעניינים אלה, שמצאתי על ידי חיטוט בספריה, בהפניות לפי
מילות מפתח על ידי המחשב (למשל: נצרות-ספרות נשים). כיוון
שעסקינן במאקאמות שהן ספרות-שירה היתולית למחצה, בחרתי לשם
השוואה  את 'דקמרון' של בוקצ'יו, ואת 'אלף לילה ולילה'
האיסלמי- או שנושאיו הם בד''כ מעולם האיסלם, כדי להראות את
השוני בגישתם-לפי כמות סיפורים קטנה מתוכם- בגישתם לנשים.
קודם לכן, בתור הקדמה (ארוכה), אעסוק  במעמד הנשים בתקופות
המדוברות בכלל, בכל אחת מהתרבויות הנ''ל, וכן  בהשתקפותן
בספרות של אותן תרבויות- ואזכיר גם את הביטוי הנשי הדל
וסיבותיו בספרות ושירה של אז.
לבסוף אנסה להשוות בין החומר הספרותי  הכתוב שבעבודתי, בין
גישת שלוש היצירות והשתקפות מעמד הנשים בהן.
  אני  מקווה שאשכיל במידה רבה מהעיסוק בנושא, וכן  שהקורא
או הקוראת ימצא את העבודה מאלפת ומרחיבת אופקים.

מ ב ו א :                                                  
                                                           
             
במשך דורות רבים תוארו הנשים בצורה שלילית על-ידי כל
התרבויות. על אף מעמדן הנחות, דבר שהיה מובנה כמעט בכל תרבות
שיש עדויות בכתב לגביה, היו גם מגונות ומוקעות, כל תכונה רעה
היתה מיוחסת להן.
בתור אשה, עניין מעמד הנשים עניין אותי, הנחיתות שבה חיו ברוב
התרבויות, מקורותיה, השתקפותה במציאות של התרבויות השונות
ובספרות. עסקתי במעמד הנשים הנחות ומקורותיו   בכמחצית
מעבודתי, ובמחצית השניה עסקתי יותר בהשתקפות הנחיתות הזו -או
דווקא מציאת סתירה לה- בספרות של   3 התרבויות: הנוצרית,
היהודית והאיסלמית. לצורך זה בחרתי 3 ספרים שמייצגים מבט
'קליל' יותר על הענין, שבעדו אפשר לראות איך נראו הנשים שם
בעיני הגברים-שכן הם אלה שכתבו כמעט את כל הספרות הכתובה.
וכמובן, גם לא יכולתי להתפרש על כל הספורים או המאקאמות
שקיימים ולכן לקחתי רק אחדים כדגם מייצג כל אחד מהז'אנרים.
מצאתי סמוכין לכך שהשתקפות האשה בספרויות אלה היא שלילית
תמיד..
עבודתי בנויה כך:


                      ת ו כ ן   ה ע נ י נ י ם

מעין פתיחה כללית    ואחריה חלק ראשון ובו:
1. מעמד הנשים באיסלאם
2. מעמד הנשים בנצרות
3. מעמד  הנשים ביהדות
חלק שני ובו:
   כללית-   על נשים ושירה
באיסלם
ביהדות
בנצרות
          קורפוס:
1. עיסוק במקור הספרותי האיסלמי : אלף לילה ולילה
2. עיסוק במקור הנוצרי שלי: ה'דקמרון' מאת בוקצ'יו
3. עיסוק במקור היהודי שלי-מאקאמות שנכתבו על ידי יהודים בימי
הביניים
סיכום
ביבליוגרפיה
 
מעין פתיחה
                                                           
                                                           
                 התופעה של שנאת נשים והפחד מהן, לבשה צורה
שונה בכל אחת מהתרבויות: נוצרית, איסלמית ויהודית. השתקפות
המיזוגניה לבשה גם בספרות צורות שונות בכל אחת מהתרבויות,
והיתה השפעה של ספרות אחת על השניה, שכן גם בימי הביניים היתה
התעניינות בזר ובשונה, היהודים חיקו את המוסלמים בארצות
המוסלמיות שבהן חיו, במיוחד בספרד, בכתיבת שירה ובמאקאמות,
והעבירו זאת -בהיותם נפוצים גם שם- לספרד הנוצרית ולארצות
אירופיות, והיה גם כיוון הפוך: הערצת הגבירה הלא מושגת עברה
מאירופה גם לארצות המזרח  ולרומנסה היהודית. אך זה היה רק
ציפוי של עדינות ורוך על תרבות אלימה וגסה, בה לנשים היו
זכויות מעטות ביותר.
       מעמד הנשים בכל תרבויות העולם, לכל אורך הדורות  היה
נחות,- מלבד בתקופה עתיקה של כלפני עד 6000 שנה, בה היו-לפי
ממצאים ארכיאולוגיים במאה השנים האחרונות, בתורכיה ובמקומות
אחרים, מעמד הנשים שם היה מועדף. האלה האם ואלת הפוריות רבת
הכוח ונותנת החיים היתה אשה, כך גם הנשים בשר ודם, וכתוצאה מכך
נערצות ומכובדות אף יותר מהגברים.
מאז, בכל ההסטוריה המוכרת לנו, מעמד הנשים היה תמיד פחות משל
הגברים; אף שבתרבויות שונות-כגון יוון ורומא, היו גם דמויות
נשיות רבות כבוד- אלות מכובדות.   בנות אנוש המהלכות על פני
האדמה, שהן חלק מהחברה בד''כ לא זכו לכבוד כזה, ואפילו ביוון
ורומא מעמד הנשים היה נחות כלפי הגברים.
  בימי הביניים כבר יכולים אנו, עקב ריבוי החומר הכתוב מתקופה
זו, לעקוב איך נראו הנשים בעיני הגברים ובעיני החברה. שכן,
הגברים הם אלה שכתבו, ונשים בדרך-כלל לא זכו להשכלה, או - אם
היו בנות אצולה או בנות עשירים  ומכובדים, זכו להשכלה חלקית
בלבד והיו מודרות מזכויות אלה שזכו בהן הגברים אך, הן גם לא
מחו על כך: זה היה סדר הדברים וחלוקת העוגה מאז שזכרו, הן
הפנימו זאת עם חלב אמן .
---------
הנשים שעסקנו בהן בקורס ''נשים בשירת ימי הביניים' כלומר
היהודיות, שיקפו דמות מתוך קונבנציה ספרותית שהועתקה מהערבים
בספרד, בתקופה הנידונה, כשהיהודים כותבי שירה זו התגוררו בספרד
והושפעו מהשירה הערבית בסביבתם. הנשים מצד אחד היו יפהפיות,
לבנות עור ושערן שחור כליל ועיניהן היפות דוקרות כנחשים. בדרך
כלל היו לא מושגות. אלו היו נשים ספרותיות, לא אמיתיות. הכתיבה
עליהן היתה ז'אנר-סוגה. היא נועדה לבדר, להראות את
הוירטואוזיות הלשונית והשליטה של הכותב בכתבי הקודש, שמהם
נלקחו ציטוטים, השאלות, רמיזות, דימויים, משחקי לשון,
מטאפורות, והקורא נהנה בקראו או בשמעו את השיר הקצר מניחוח
המזרח כמו גם מהכשרון של הכותב, בעוד שהגברים הדנים בהן
בחברותא היו נוכחים בגופם, בשר ודם, ואילו הן היו משל, על
הנייר, ולא היתה להן חיות משל עצמן, בדרך כלל.                
                                             הטכסטים ( 20)
-ב-3 התרבויות-שדנו באשה לעולם נכתבו בידי גברים ולמען גברים,
נקראו בחברת גברים, הנשים נדונו בהם והרבה פעמים היו מטרה
ללעג. הומור אינו ניגודה של שנאת נשים אלא אחד מכליה היעילים
ביותר. ''הגברים מספרים זה לזה בדיחות שאין לספרן בנכחות נשים
ואילו הנשים הנעדרות הן מושא צחוקם. תיאורים גרוטסקיים של נשים
מתקבלים כבידור. הנשים זוהו עם גשמיותו של הגוף ועם המיניות
הטמאה. מתחום השכל והאלוהות סולקו הנשים לתחום שטני של רוע
וחייתיות, מכשול לדרכו שלאדם לשלווה בעולם הזה וגאולה בעולם
הבא. נשים מתוארות כמעמד נפרד, אף  בידי הנשים הספורות שכתבו.

במקאמות, שהחלו להכתב בשלהי תקופת ספרד המוסלמית, גם כן בהשפעת
המוסלמים, התרחבה המסגרת והמתכונת המצומצמת התרחבה ממועט
המחזיק את המרובה בשירים, לכדי ספורים מחורזים וארוכים או
ארוכים פחות, שכללו גם הם, עדיין, שירים שקולים  פה ושם,
רמיזות, שבוצים  וכי''ב, אך העיקר פה היה כבר סיפור המעשה,
שנכתב בצורה מחורזת  וכלל משלים, ספורים, תחפושות ומחופשים,
מוסר  פילוסופיה, ונועדה גם לשעשע את השומע, והנשים בדרך כלל
הוצגו בהן בצורה שלילית אם לא איומה, כמכשפות או נכלוליות,
קנטרניות-היו בהן גם טובות אך הן היו המיעוט שבמיעוט-ומאלה היו
רובן צעירות ויפות.  דבר זה נכון גם לגבי הנשים בספרויות של
רוב אומות העולם בתקופה זו , של ימי-הביניים.
  הנשים במאקאמות, בספורים, באגדות, היו נידונות במסגרת
החברותא הגברית, נלעגות, נידונות לקלון, גם  שבחיהן
הגופניים-ולעתים גם חכמתן או תושייתן, כל זה, בשיחות בין גברים
במסגרת החברותא הגברית. הנשים עצמן כלל לא היו גורם שיש
להתייחס לדעותיו בנידון. הן בדרך כלל לא היו נוכחות-מלבד אולי
בעת ספורי מספרים  בכיכר השוק. היחידים שדנו היו גברים -בהן-
הן לא היו נוכחות וגם לא נשאלו לדעתן. הנשים, במציאות של ימי
הביניים, שימשו השעיר לעזאזאל לכל פחדי החברה. הן היו ה'אחר',
לעתים נישאות על נס כמו בשירי משוררי יהדות ספרד, אך במציאות,
כיוון שהיו ה'אחר', הלא ידוע, הלא מובן, היו גם מושתקות ולא
היתה להן זכות הדיבור. נמצא תדמית שלילית של הנישואים שבמרכזם
עומדת תדמיתה השלילית של האשה.  חיי הנישואין בספרות זו,
שבעיקרה היא סאטירה, מתוארים כעינוי לגבר, הנובע במקרה הטוב מן
הקשיים האובייקטיביים שבפרנסת אשה וילדים. הגבר מתואר כמי שנפל
בפח וכורע תחת עול הילדים ומשק הבית המצטיירים כאילו היו
שייכים לאשה בלבד.  אולם בדרך כלל חלק נכבד לה, לאישיותה של
האשה, ביצירת גיהינום זה.(9)

 נשים, ספרות ומעמד-האשה
--------------------------------  
במאקאמות העבריות, שנכתבו החל מהמאה ה-13, יש התקדמות רבה
בדמות האשה המתוארת לעומת השירה שקדמה לכך בתור הזהב. בה היו
כמעט כולן לפי דגם שירי אחיד. לאשה כאן יש יותר 'בשר'. אך כמו
קודם, היא מתוארת מבחוץ, ועל ידי הגבר כותב המאקאמה, נידונה
בפיו ובפי חבריו לגבי תכונותיה כאשה פרטית וכנציגת המין הנשי.
כפי שמסתבר מקריאת חומר ספרותי שנכתב בעולם הנוצרי, היהודי
והמוסלמי, דמות האשה מאד מעסיקה את הכותבים, שכמובן הם תמיד
גברים. הבעיה היא, שאין כמעט ייצוג של נשים בכתובים. היו אלה
גברים שיצרו את תדמיתה של האשה. נשים מתוארות כמעמד נפרד, אף
בידי הנשים הספורות שכתבו- בעיקר מהעולם הנוצרי (קתרין דה
פיזאן, מארי דה פראנס). צ'וסר 'בסיפורי קנטרברי' שלו  נותן
לאשה להתבטא כך: הו אלוהים, אילו כתבו הנשים סיפורים כדרכם של
כמרים מטיפים בבתי-תפילות, היו על רשעות הגברים נכתבים דברים
רבים מכחם של בני אנוש כולם לכפר ולרצות.
בכל זאת, המאקאמות לעתים כתובות בוירטואוזיות ספרותית של ממש.
הנשים הן אמנם דמויות של נייר ובאות לשקף רעיון מסוים של כותב
הסיפור, דידקטי תמיד-בין אם זה בעד או נגד הנשים. יש כמה קטעים
נהדרים, שהלשון הקולחת והזרימה החפשית  והחריזה המקסימה נראית
מודרנית ועובדת גם בימינו. הוירטואוזיות מתבטאת גם בהיכרות
העמוקה של הטכסטים היהודיים מהתנ''ך, השיבוצים, הרמיזות,
השימוש המושכל בחומר התנכי על מנת לקבל רובד נוסף ושכבה נוספת
מעל זו הגלויה, לספור החדש, וגם כדי להשיג אפקט מסוים ולכוון
את הקורא להבין מהרמזים מה שלא נאמר בפירוש או להזכיר סיטואציה
תנכית דומה המובנת רק ליודעי חן.

בנצרות: את ההנחות האינטלקטואליות לאפשרות האשמה בכשפים שהם אף
ברית עם השטן סיפקה הכנסיה. והיא שהפכה את המכשפות לשעיר
לעזאזאל הראשון במעלה. הכנסיה גם יצרה במשך מאות בשנים תדמית
מסוימת של האשה בחברה הנוצרית שאפשרה וגם הצדיקה-עם התפתחות
תורת המכשפות כברית עם השטן - את הטלת עיקר האישום על נשים.
נשים הואשמו בכשפים על כל דבר לא מובן שקרה במיוחד באירופה
הנוצרית של ימי-הביניים. היה קל להאשים אותן-לא ניתן להן כלל
להתגונן.
  כללית, הדימוי הנשי מושפע מק ו נ ב נ צ י ו ת  רבות שנים,
מחוסר ידע: דם האשה בוסת הוא טומאה,            
א י נ ט ר ס י ם : האשה בדרך כלל לא מקבלת חלק שווה מרכוש אביה
כמו אחיה -וזה בכל 3 התרבויות.- בנות משפחות נכבדות אירופאיות
לעתים קרובות נשלחו למנזר על מנת להוריד מספר המתחרים על עזבון
האב. זה אמנם היה כרוך בתשלום מסוים, אך פחות בהרבה מאשר השאתה
לאיש.           פ ח ד י ם  ק מ א י י ם- מדברים מפחידים ולא
מובנים הושלכו על הנשים שהיוו בעצמן ובהוויתן השונה, בתהליכים
הלא מובנים החדשיים העוברים עליהן, הדם שהן מגירות כל חודש,
סמל לעולם מפחיד ובלתי מובן, וככאלו לבטח נציגות השטן והרוע.
האשמה בכשפים ובכישוף הוטחה תכופות בנשים. במציאות זו, שהביאה
לשריפת אלפי נשים לכל רוחב אירופה הנוצרית בעוון כישוף, זה
משתקף גם בעולם הספרותי-הדוגמאות לאמונה בנשים מכשפות מצויה
בשפע גם במאקאמות היהודיות, שכן היהודים הושפעו מהמתרחש במקום
מושבם, מהאמונות, המנהגים, והספרות, הנוצרית והערבית שסביבן.
  לנשים יוחסו מומים וחטאים באשר הן נשים: גנדרנות, גאווה,
תאוות בצע, תאוות בשרים, זלילה, סביאה, מזג רע והפכפכנות.
באירופה הנוצרית נקבע שיש להרחיקן ממשרות צבוריות, ועליהן
להתרכז בתפקידיהן הביתיים. במאה הי''ב, ברשימת היררכית
המעמדות, הנשים באות אחרונות אחרי: 'אנשים חילוניים טובים'.

מעמד האשה באיסלם :
---------------------        המציאות במזרח היתה, שהנשים היו
כלואות וסגורות מעין כל. אמנם היו נשים משוררות שמופיעות
בספרות הערבית-בדרך כלל העדויות הן על נשים שקראו שירה לפני
השליט או העשיר. לעתים שירה שהן בעצמן כתבו וחלקה השתמר. רב
השירה הזו היא של נשים-שפחות משכילות שהיו רכוש של גבר כלשהו,
שהתנאה בחכמתן וכך השתמרו הדברים. האשה היתה רכוש גבר כלשהו
מלידתה-תחת חסות האב, נישואיה הפכו אותה לרכוש בעלה. היא לעולם
לא היתה ברשות עצמה.
 
  הנשים בתרבות האסלמית לא תופסות מקום חשוב בזכות עצמן. יש
רושם, שהשפעתן וכחן אף הלכו והצטמצמו במשך הדורות.    
המשוררים הכותבים הם גברים. הנושאים. בתחילת השירה
הכתובה-הג'אהילית, שנחשבת לכזו שנאספה במאה ה5-6 לספירה -
(שירה ששמשה אחד הגורמים המאחדים את השבטים הבדווים המסוכסכים
בחצי האי ערב) מקום המשורר היה  מכובד. לא נוצר אפוס אלא סיפור
הנטווה סביב גבורים מסוימים. חולות, סלעי המדבר, הגמל, היו
בשירה זו בצורה חיה וטריה, המשוררים היו מתחרים בירידים
ובמפגשים בין שבטים. המשורר הרכוב על גמלו או סוסו נזכר בדמות
האהובה וקסמיה, ויסורי הפרידה מתחדשים.
בשירה הערבית הקדומה יש חשיבות רבה לגבור. החברה פרימיטיבית
ופראית, תולדת המדבר ומלחמת הקיום האכזרית בו. צורך בעזרה
הדדית-שתבוא מצד משפחת האב. כבוד אב ומילוי החובות כלפיו
מהוללות. הקשר לבית האב חזק מקשר הנשואין-לדוגמא: אחיות שעזרו
לעתים לאחיהן כנגד בעליהן. טהרת הגזע חשובה- סרבו להשיא בנות
או אחיות למי שפחות בייחוס. מנשי השבט נדרש הכושר לתרום את
חלקן במלחמת הקיום האכזרית, להלהיב את בניהן ובנותיהן לקרב,
לדרבנם לנקמה ולהיות נכונות להתאלמן מהבעל ולשכל בן. בסדר
ההליכה למים-שמשקף את המעמד בשבטו, הנשים היו אחרונות...ובכל
זאת, לפי השקפה מסוימת, הנשים היו חפשיות יחסית בתקופה שלפני
מוחמד, יכלו לבחור את בעליהן לחזור אל שבטן כאשר לא נהגו אתן
כיאות ולא נחשבו שפחות או קניין כי אם כשוות לבעל ולחבריהן
(7).
אומימה
''...אכן הפליאתני בעת התכסתה בצעיפה.                        
                               בעת לכתה לא תפנה הנה והנה
עיניה המורדות כמו תחפשנה אבדה                              
                                 תלין רחוקה משינה, תתן
ארוחתה
לשכנותיה בעת מעטו המתנות.                                  
                                  ישאר נקי מכל דופי ביתה
בעת אשר הבתים מלאו דיבה.                                    
                              אומימה, לא ידאג אישה לשמה
בעת היזכר הנשים טהרה ותיכבד
בשובו לעת-ערב ימצא קורת רוח                                
                           במשכנות  אושר. לא ישאל איפה
היתה
דקה גזרתה ומלאה, קומתה נאה ושלמה                            
                                ולו נהפך אדם מיופי לג'ין,
נהפכה לג'ין     (מופצליאת הוצ' thorbecke  עמ 23)  
   
     לפי הכתובים, נשים רבות יחסית, לאחר מות מוחמד, היו
מוסמכות למסור את ה'חדית'-הדברים שאמר מוחמד, ומהן ששמעו
באזניהן או מסרו מפי תלמידיו מהדור הראשון. במשך עשרות השנים
הראשונות לאחר פטירתו יש עשרות  נשים כאלו, ואף עד מאות אחדות
אחר כך יש נשים-לעתים כבר מאחרי מחיצה,- שלימדו את דבריו, גם
לגברים.    מצב הנשים הלך והורע באיסלם, וזכויותיהן למעשה הלכו
והצטמצמו.()

נשים משוררות.  
משוררת בדווית משבט סולים, אל חנסא שמה, התפרסמה בחצי האי ערב
כבר לפני האסלם בעיקר בשירי קינה-שניים מאחיה נהרגו במלחמות
בין שבטיות לפני האסלם, ואחרי שהתאסלמה נהרגו בניה במלחמות
והכיבושים נגד הפרסים.
הילארי קירקפטריק (17) מצטטת כתב יד בשם אל אימה אל סאואיר
מוזכרות פעילות כתיבה של כ-33 משוררות נשים-בזמן העבאסים. אלו
הן משרתות-משוררות בהרמון של וזיר או אציל אחר, שאדונן התגאה
ביכולת הכתיבה שלהן, וכך הגיעה שירתן אל הכתב. יש שם חלופי
מלים עם הבעלים או מכירים אחרים-מעין משחק-עגבים. התפייסות,
התנצלות, האשמה בהתנכרות. שירה זו אפשרה לנערה לבטא את את
שאיפותיה ורגשותיה. הרבה כאב וקנאה, קינה על פרידה מהאהוב או
מותו. אף התכתבות פואטית של הכליף עם 2 נערות משוררות.
השפחה המלומדת תודווד היא שפחתו של עלם עשיר ומשכיל שירד
מנכסיו ומופגשת עם הרון אל רשיד. היא עונה לעניין לשאלותיהם של
מומחים בקוראן בהלכה, תיאולוגיה, אסטרולוגיה ועוד, ו-בגרסה
עתיקה של הספור דורשת-ומקבלת כתנאי,- אם תעמוד במשימת
התשובות-את מכנסי גדול החכמים שבחן אותה ואכן היא זוכה ללבשם.
בגרסה זו אינה רק פלא טבע אלא אף איום להגמוניה הגברית.()

  באסלם המיניות הנשית מזוהה עם כאוס ומהווה איום על הסדר
החברתי וכפירה בעיקר. האשה אינה אלא אבר מין שאינו יודע שבעה
ו'על הגבר המוסלמי מוטל התפקיד הבלתי אפשרי לספק וגינה כל
יכולה זו' (20 ע'41)   העיסוק האובססיבי בבתולין מצד אחד
ובאידיאל הדתי של האשה הדוממת והצייתנית מצד שני אמור לשכך את
האימה המעוררת וגינה נוראה זו אך גם מסגיר את עצמת הפנטזיות
הגבריות הנובעות ממשיכה נוראה זו. האדרת הבתולין ואידיאל
הצייתנות הנשית והפיכתן לתביעה חברתית נועדים לשכך את אימת
''הסדק הטורף''. שנאת הנשים מצויה בלב החשיבה האסלמית על אודות
המיניות.  אפילו שירי ההערצה לגברות, כפי שנהוג היה בשירה
החצרונית היו-לטענת ט. רוזן-מיזוגניה חבויה: הבטחת האוהב לשרת
לכבד והחיזור שמובע על ידו הוא רק מסווה לתשוקה, שאחרי שהיא
תענה  לה,  היא תהיה למעשה לשפחתו. שירות הגבירה הוא צורה
מוסווית של פיתוי המוליך בסופו של דבר לשיעבוד שלה. רימומה
לדרגת שליטה הוא האמצעי בהא הידיעה לאילופה ולשעבודה. אם תמאן
היא מואשמת באכזריות. הגברת (ב3 התרבויות) היא חזקה,
מינית,בתולה, נימפה,שולטת וצייתנית כאחת. כלומר אינה אשה כלל.
ובאסלם-האשה  נמדדת בצורה חיצונית לפי מודלים קלסיים של יופי
חיצוני. אשה מושלמת פיזית היא נדירה ו'עולה בערכה על הזהב
המעולה ביותר.- יופי נשי כפוף לכלכלה ופוליטיקה גברית.
דוגמה-מאוחרת אמנם-למעמדה של האשה אפשר ללמוד מ'ספורה של
שמסיגול' שפחה צעירה שדבריה, שהובאו לפני בית משפט בקהיר 1854,
מאירים את מצב הנשים באסלם גם מאות שנים מאוחר יותר. היא נולדה
בכפר צ'רקסי בהרי הקווקז שהיה אז תחת שלטון העותומני ורווחה שם
עבדות. הנערה-הלבנה- נמכרה, כרבות אחרות, לסוחר עבדים מקהיר
לצורך עבודת בית בקהיר (שבלי עוררין כללה גם שרות מיני
לאדונים). הוא 'פגם' בסחורה, בבואו עמה במגע מיני בשהותו בת
החדשיים על הים, ומכר אותה -בהריון שלא היה עדיין מדווח- לאדון
אחר כבתולה. הלה-כאשר נודע לו השקר-החזירה לסוחר ותבע כספו
בחזרה (נערה בתולה היתה יקרה עשרת מונים)., אשת הסוחר, שלא היו
לה ילדים משלה, עשתה כל שביכולתה לגרום להפלה, כולל מכות על
הבטן של ההרה, ונסיון לשכנע מיילדות שכנות שיגרמו לה להפלה-אלא
שהן סרבו לעשות זאת ואף עזרו לנערה. לשפחה לא היה כל מעמד או
פתחון פה. הענין הכספי הובא לערכאות, נרשם, וכך הגיע לידינו.
בבית המשפט ניתן פתחון פה נדיר לנערה שהעידה על מה שקרה,( ולנו
הצצה נדירה לעניין שברגיל  לא מדובר ולא נדון). לפי העדויות
והדיון מתברר, שהריון ולידה של שפחה כגון זו כבר נותנים לה
זכות להשאר בבית אבי ילדה ולילד-חופש-הוא בן מוכר לאביו-זה היה
החוק בנושא זה, ובמות הסוחר, חופש גם לה. אם היתה נמכרת-בלי
הריון-לאחד העשירים בקהיר, גם בכך היה כרוך שיפור במעמדה או
יחסית למצבה בקווקז-שם נידונה לחיי חקלאות קשים כל חייה, ואילו
בקהיר, בחצר העשירה, חייה היו קלים בהרבה ולעתים זה היה השיקול
של ההורים הקווקזים. אך המצב של הנערה היה קשה ביותר, שכן
כשפחה צעירה לא היו לה כל זכויות, לא לטיעון, לא לשום מיקוח.
היא היתה חפץ עובר לסוחר ותו-לא. כשפחה אהובה היה לה גם
סיכוי-בקהיר-להנשא לאבי בניה. כשהוצאה לחפשי במותו בדרך כלל
נשארה שפחה כזו במשק הבית של בעליה. לא היה לה לאן ללכת.  
דוקא בגלל הנדירות של העדות הזו  היא מלמדת מה היה גורל הנשים
וכמה חסרות הגנה זכויות וישע היו.(10)
  אמנם לעתים-שוב לפי דוגמה יותר מאוחרת-נשים למדו לנצל את
המערכת לצרכיהן: במאמר 'הדילמה של פטמה' ה מתוארת פטמה בת
הכפר עין תאב שמובאת לבית משפט בעוון יחסי מין אסורים, בהיותה
בהריון ומצליחה להביא לכך שהאדם שעיבר אותה ישא אותה לאשה-גם
זו היתה אחת מדרכי פתרון הבעיה, פתרון לא כל כך נדיר, כנראה,
לעלות בסולם החברתי, ולקצר את הדרך לנשואין בלי הרבה מוהר.

  במאמרו של גויטין  הוא כותב: כל אמצעי הייצור לפני האיסלאם
היו נתונים בידי הגבר, ולכן נתן חוק החברה את החופש לריבוי
זיווגים, בגלל המלחמות התמידיות ותמותת הגברים וכן קלות
הגרושים, נישאו פעמים אחדות-אך היו גם מקרים שנשים נישאו,
מאותן סיבות, מספר פעמים. ילדות עודפות היו נקברות בחיים.    
המיוחד והאפיני במעמד האשה באיסלאם:  מעולם לא היתה אדונה
לעצמה, אביה או מחליפו-ה'ואלי' מקנה אותה לבעלה תמורת מוהר. אם
גורשה חזרה לבית אביה. אם מת הבעל , אחד מקרוביו יורש אתה
ולוקח אותה לאשה.(6)
..מוחמד אסר זאת, כנראה  בהשפעת היהדות- לפחות אחת מנשותיו
היתה יהודיה-והוא הכיר חוקי היהדות.
  בנשואין של קטינות היה מותר לקטינה להביע התנגדות לבצוע
יחסי אישות אחרי בגרותה כלומר בגיל 15-16  אך לא ברור מה קורה
אם נאנסה לפני גיל זה...אלמנה אסור לשאת בלי הסכמתה ואפשר
להסיק מכך גם לגבי נשואין ראשונים. מותר לשאת עד 4 נשים (לפי
סורה 3,4)אך היו שפחות רבות שיחסי מין אתן היו מותרים ובניהן
נחשבו בני חורין. היתה לכך השפעה דמוגרפית ישירה בגלל ריבוי
הצאצאים , וכן-רוב החליפים של בגדד היו בני שפחות. השפחות היו
נשבות בארצות שונות כך שהיה ערוב גדול של גזעים וצבעים במזרח
המוסלמי.
  לגבר יש זכויות יתר בחוק האלוהים-כך מבאר הקוראן. אלוהים
העדיף את הגברים על הנשים, ומוחמד קיבל זאת. אשה מורדת: ''
הטיפו להן מוסר ומנעו מהן העונה והכו אותן אך אם הן מצייתות אל
תעשקון'' .''הנשים כשבויות מלחמה אצלכם: אין להן שלטון בעצמן.
הן מותרות לכם רק בדבר האלוהים''..כלומר זכויות היתר של הגבר
מוחלטות. אך הוא עצמו מחויב על ידי ה''אמנה''-החוזה אשר אלוהים
ערב לו. :האחריות הדתית של הגבר כלפי אשתו-התחייבותו לה בפני
האלוהים עשויה למלא את חסרון מיעוט זכויותיה לפי הצד האזרחי של
המשפט.
לפי גויטין, מוחמד- על אף העמדה הרווחת, היה מתקדם ביותר ביחסו
לאשה. בחלקו -כפועל יוצא מחובת ההגנה על החלש. הוא הכיר-לפי ג.
בחשיבות עצמאותה האנושית של האשה החברה בעדת המאמינים.
אשה-אשתו חדיג'ה-היתה המאמינה הראשונה, והרבה מסופר על נשים
שהאמינו במוחמד על דעת עצמן. ולכן מדובר -בעשרות מקומות-בקוראן
על האשה המוסלמית בצד הגבר. מוטלות עליה מצוות בחלק ניכר
מהמצוות החשובות (וגם בנצרות,אך שלא כמו ביהדות). יש לה זכות
עדות וזכות ירושה-מחצית מערך ירושת הבן, שווה ערך ירושת הבת.
בנישואין: המוהר שניתן הוא שלה. יש לה זכות מלאה על רכושה.
מעשית העניינים אינם פשוטים כל כך, והמוהר למעשה אינו לרשותה.
מוחמד אמנם השווה את האשה לאיש בפני ה': מי שיעשה את הטוב, אם
זכר ואם נקבה, הוא מאמין,ויבוא לגן עדן. אלו הצהרות חשובות,
שכן הקוראן הוא בשורה דתית
  חדיג'ה אשת מוחמד היתה עירונית ובעלת רכוש משלה לפני שנישאה
לו זה מראה על זכות ירושה מסוימת לפני מוחמד. אך הוא הסדיר
ירושת נשים בצורה משפטית: 1. האשה יורשת מחצית הגבר באותה דרגת
קירבה. 2. בעל ואשה יורשים זה את זה. 3. אח ואחות של האם גם הם
יורשים (בניגוד לנוהג קודם בו רק אחי האב ירשו)4. ההורים
יורשים תמיד.5. האם יורשת אח ואחות שלה אם אין יורשים אחרים.
  ששה יורשים תמיד: הבן, הבת,, הבעל ואשת המוריש. יורשים
אחרים עלולים להדחות מפני קרובים מהם.. בכל מקרה: ברור שגם
נשים יורשות.(6)
כללית הביטויים האנטי נשיים בתרבות המוסלמית אינם שונים באופן
מהותי מאלה שביהדות ובנצרות, שהרי התיאולוגיה המוסלמית ופרשניה
ינקו בהרחבה משתי הדתות המונותיאיסטיות שקדמו לאסלאם.  האימאם
עלי  8 האשה כלה רע...הגברים, לעולם ובשום אופן אל תצייתו
לנשותיכם.לעולם אל תניחו בידיהן החלטה כלשהי..הטובות
שבנשים-מופקרות. המושחתות-זונות...           - נדבך ראשון:
עליונותו של הגבר על האשה ושליטתו הכמעט מוחלטת בה.  אחת
הסיבות למקום הנחות של האשה באסלם היתה מוסד הפילגשות והשפחות
שהבליט את מעמדה של אשה כקניין האיש ולא כאישיות עצמאית
.                                                          
                                                           
        באופן מעשי, מקומה של האשה בעולם האיסלם הוא הנחות
ביותר מכל 3 הדתות. עד היום נדרש כיסוי הפנים ברבות מהמדינות,
נשים לא מורשות לעסוק במקצועות של גברים, שיביאו אותן במגע עם
העולם החיצוני-מלבד בית בעלה, מושאות לגברים בלי לשאול
להסכמתן, ובגיל צעיר, קל לגרשן בלי זכויות, כאשר הילדים נשארים
בחזקת הבעל, לבעל זכות לשאת 4 נשים. חינוך נמנע מהן ברבות
מארצות האיסלם.   הנוהג של מילת נשים הנורא, שגורם בארצות רבות
גם למות ילדות ומטיל בהן מום, ועוד ועוד...
.

מקומה של האשה בנצרות
--------------------------    
רון ברקאי שלוש התרבויות המונותאיסטיות בימי הביניים ינקו מן
המקרא את עקרי השקפת עולמן על היקום ועל החברה האנושית. לפי
זה, חווה נבראה מצלעו של אדם,ועצם קיומה מותנה בקיומו. מיתוס
הפיתוי והגרוש מגן-עדן, בו ממלאת האשה תפקיד מרכזי, הותיר
משקעים עמוקים בתרבויות היהודית והנוצרית. הטרגדיה הראשונה
בספורי המקרא הטביעה במצחה של האשה-כל אשה-את חותם הפיתוי
המיני וההדחה מדרך הישר. האשה נתפסה כאחראית העיקרית ל'גן העדן
האבוד',לחיי העמל הקשים של האדם, ולהיותנו בני תמותה. האשמות
אלו הועברו מהיחיד לקבוצה וכך-לייחוסם לכל הנשים,ששייכות עקב
כך למין נחות. הנצרות דבקה במיתוסים אלה והוסיפה משלה.ל2-
נשים,  שתי המריות:-מרים אם ישו  ומרים המגדלית, היה תפקיד
חשוב באחריתם של ספרי הבשורה, אך פאולוס החזיר את סיפור הבריאה
המקראי והגרוש מגן עדן כדי לאשש את יתרון הגבר על האשה: ' האשה
תלמד דומם בכל הכנעה, ואינני נותן כרשות לאשה ללמד אף לא
להתנשא על האיש אלא תידום. כי האיש נוצר בראשונה ואחריו חוה...
 ואחריו טרטוליאן-מאבות הכנסיה,על הנשים:    הנשים הן שפחות
חרופות לתאווה המינית, מתייחמות ומזדווגות כמו חיות..        
   אוגוסטין הקדוש:        כל תפקיד האשה-ללדת.            
הנצרות  מראשיתה העלתה על נס כאידיאל את האשה המוותרת מרצון
על יחסי מין.כך מרים שהרתה וילדה בבתוליה, ומרים המגדלית שעזבה
את דרך החטא כשדבקה במשיח-ישו. התיאולוגים הנוצרים של ימי
הביניים דבקו בכל מאודם בהשקפה שהאשה הראשונה, אם כל חי, היא
מקור הרוע והחטא,שהביאה את הנפילה והמוות על בני אנוש. הנצרות
קבלה את האשה כבעלת ערך ושווה אל המין האחר רק במחיר התכחשותה
אל תיפקודיה הנשיים הבסיסיים. האשה הטהורה -לה תפקיד מכריע
ביצירת פתח הישועה, וקבלת עול הנזירות מעלה את האשה בשר ודם
לרום המעלה של הטוהרה והישועה.(5)
הנקבה נוצרת-לפי ההשקפה האריסטוטלית, המקובלת, כתוצאה משיבוש
שחל בכח הפועל הזכרי. דם הנידה הוא רעל... לידת נקבה היא תקלה
בתהליך הטבעי...האשה היא 'זכר מסולף'... למן העת העתיקה ועד
למהפכה המדעית של המאה ה17 חברו יחדיו מיתולוגית בריאה, מסורות
דתיות ותיאוריות מדעיות כדי להסביר את השוני שבין גוף האשה לזה
של הגבר, מסרים שבקשו להוכיח במופתים ובראיות את נחיתותה
הפיזית של האשה ואת ליקוייה המנטליים.  היו לכך גם השלכות
מרחיקות לכת מעבר לאותן עתים. רודפי המכשפות, שופטיהן והמעלים
אותן על המוקד במאית ה-16 וה-17 'טפלו' הרי בבריות נחותות
מטבען. דימויה השלילי של האשה חלחל לתודעה החברתית קולקטיבית
עד לזמן הזה.                                                
                                                           
    פסיכולוגים הסבירו את  האשמתן של נשים בכשפים על רקע אי
האמון והטינה שרוחש הגבר לאשה (בחברות בן שלטו גברים). לגבי
האמונה בכשפים ובכחם מקובלת היתה על הבריות ככל אמונה עממית
שהנצרות לא הצליחה לעקרה, אולם האמונה בברית עם השטן על כל
הקשור בה,'היתה פרי יצירתם של אנשי כנסיה מלומדים, והם שנטעו,
בהדרגה, אמונה זו בשכבות הרחבות. כמה קוים מן האמונה העממית
כמו  האמונה העממית ביכולתה של המכשפה לעופף, לחדור מבעד דלתות
נעולות, להתגלגל בבעלי חיים וכיו''ב, שולבו בסטריוטיפ
הכנסייתי. 'כעבור כמה ימים של חקירה (אינקויזיטורית...) הודה
הנאשם אף בברית עם השטן.  יתכן שהכנסיה פנתה נגד המכשפים משום
שהמאגיה שלהם התחרתה בשלה. המכשף סיכן את מעמדו של הכהן כמפעיל
הבלעדי של הכחות העל טבעיים. הכנסיה הפכה את המכשפות לשעיר
לעזאזאל הראשון במעלה ו'יצרה במשך מאות בשנים תדמית מסוימת של
האשה בחברה הנוצרית'.  היתה זו הרגשת אשמה כשהאשימו גברים את
אהובותיהם הנטושות. (בכישוף). פסיכולוגים הסבירו את האשמתן של
נשים בכשפים על רקע אי האמון והטינה שרוחש הגבר לאשה (וזאת
בחברות בהן שלטו גברים...)שמקורם לא פעם בילדות, פחד מפני האשה
בתחום המיני. מאידך. נמשך הגבר אל האשה, ומכאן האמביוולנטיות
ביחסו אליה, ונוסף על כך כוחה לתת חיים. מי שמסוגל לתת חיים
מסוגל אף לקחתם. תאוות המין מגולמת תמיד בצלם אשה...עצם גופה
הוא תאוות המין...   (22)                                  
                             בנות 'אם תדענה לקרוא תוכלנה
לקרוא בספרי הדת והמוסר ואילו בידיעת הכתיבה אין להן
צורך'...'באשר לנשים, מדגישים המחברים הכנסייתיים את הצורך
בהשכלה אלמנטרית בלבד על מנת לטפח את חסידותן הדתית בדרג הנמוך
ביותר, ולעשותן צנועות וענוות.  
  כדי ללמוד באוניברסיטאות בימ''הב היה צורך בלימוד מוקדם
מסודר או קבוע, ואכן נוצרה בהדרגה מסגרת כזו בשביל הבנים. אבל
לא לבנות. הן למדו אמנם אבל לא באותה דרך מסודרת וממוסדת שהיתה
בהדרגה לדרך הלימוד של הבנים. לא היו מקבלות החינוך המכין אדם
למלא פונקציה מסוימת בחברה-מוסדות ההשכלה היו סגורים בפני
הנשים. הפער גדל בהשכלה בין גברים ונשים וכמוהו אף ניתוקה של
האשה מחיי המחשבה והפעולה בחברה אליה השתייכה... מלבד הספרות
היפה: קהל הקוראים של המשוררים היה מורכב בראש ובראשונה
ממשוררים אחרים ומנשים בנות המעמדות העליונים.
הספרות החצרונית  שנכתבה בימה''ב התיכוניים - המאות י''ב י''ג-
נכתבה בהשראתן של נשים והעלתה את תדמיתה של האשה, לכאורה, אך
העלתה את הצרכים הפנימיים של הגבר : בשירה וברומאן החצרוניים
מבקש הגבר את אהבתה של האשה והיא נענית או שאינה נענית אך
לעולם לא בקלות. היא המכתיבה את התנאים ואת תנאי המשחק. על
הגבר לחזר אחריה ,לנהוג בנימוס ובהתאפקות. האהבה בספרות
החצרונית עומדת במרכז חייו של הגבר. כל הדברים האלה היו בניגוד
גמור הן למנהגי הנישואים בשכבת האצולה בה הושאה האשה על פי
שיקולים מעמדיים, מדיניים וכלכליים של המשפחה, והן בניגוד
למעמד האשה הנשואה אשר על פי החוק היתה צריכה לסור למרותו של
בעלה.  בספרו החצרונית האשה   אינה כח הרסני, אלא שברוב
היצירות האהבה לאשה היא מקור השראה לעלילות גבורה וגורם לפיתוח
כל תכונותיו המוסריות של הגבר האוהב, ואהבתו היא המניע לטוב
וליופי, בסימן מסירות דתית כמעט. אך ספרות זו לא הביאה לשינוי
במעמד האשה, זה הביא רק לסגנון התנהגות חיצוני מכובד ומנומס.
במיטבה היתה הספרות החצרונית ספרות שמבטאת חלום ולא שקפה את
המציאות ולא הטביעה בה חותמת. זה העלה את כבודו של הגבר שנהג
אבירות כלפי הגבירות -במעמדות העליונים-שכבה דקה ביותר-אך איש
לא  תבע שינוי במעמדה של האשה בעקבות ספרות זו.
  היו אף נשים יוצאות דופן בהשכלתן הרחבה ככריסטין דה פיזאן
אשר הרחיבה והעמיקה השכלתה משבגרה והיתה לסופרת. היא קראה ספרי
הסטוריה, גיאוגרפיה, מוסר, תיאולוגיה, כתבי הקודש, וירגיליוס.
וכו. וגם המשוררת מארי דה פראנס שידעה אנגלית,רומית, צרפתית.
רבות מנשי האצולה שמשו כפטרוניות לסופרים ומשוררים. אך אלו היו
היוצאות מן הכלל שהעידו על הכלל- ניתוקה של האשה מחיי המחשבה
והפעולה בחברה שאליה השתייכה.   הערצת הנשים שהקדישו עצמן לאל
בלבד, שהפכו לנזירות, הביאה לעתים לתוצאות מפלצתיות:
במאמרו: 'לא חוה ולא מריה' מתאר אביעד קליינברג נזירה צעירה
שבאה במגע עם בחור שהגיע למנזר לצורך שפוצים, והרתה. התינוק
בשלב כלשהו 'הועלם', ואילו הבחור הוזמן כביכול על ידי הנערה
למנזר לפגשה, וסורס על ידי הנזירות. אפילו בפי הכותב התגובה
קונטרוורסלית: הוא (אילרד שתאר זאת בימים ההם) מתאר כביכול
בהערצה את הטוהר וזעם הקנאות של הנזירות לנאמנות הצניעות של
'אויבות הטומאה' ,'אוהבות-המשיח',  'להט הנקמה', אך מבעד דבריו
נשקפת אימת הסירוס והזוועה שעורר המעשה הנעלה כביכול. הנערה
השותפה למגע מתוארת על ידי אילרד לעתים כפרוצה ולעתים כקרבן
וזה שוב מייצג את הקונטרוורסליות ביחס לאשה.  
  -אך גם בימים ההם, על ידי שימוש מניפולטיבי דווקא באמונה,
נשים הצליחו להשיג יתרונות ומעמד מועדף כסוכנות דבר האל-שהוא
העליון לכל -על ידי נסים שקרו להן או התגלות של הבתולה או ישו
כביכול,-כאשר קרה דבר כזה-שהדוברת האמינה בעצמה בממשותו, דבר
'דוברת האל' או דוברתה של הבתולה הקדושה', מכוח האמונה של
ההמונים, קיבלה מעמד מועדף אף על גברים, וכך  'תיחמנה' את
הגברים שהיו עליונים עליה.(18)
  עם זאת  בשטח, ברשומות של גילדות, מסחר, ניהול עניינים בחיי
היוםיום, מוצאים עדות לנשים רבות שעסקו, בהעדר הבעל, במסחר,
כספים, ניהלו גם אחוזות, ועשו דברים שנחשבים לעיסוקים גבריים
והעדויות על כך משתרעות על כל שטחי החיים ולאורך כל הזמן, אך
זה היה  ב'אין ברירה'- ולא זכות שווה שניתנה רשמית לנשים
כגברים. (22)        ילדים לא חוקיים הוכנסו לתוך המשפחה, זכו
לירושה ואף הגיעו לגדולות  בכל התחומים, כך שפרי אהבה אסורה
לאו דווקא הוקע ונודה.  במקומות מסוימים, למשל בחבלים בצרפת,
אפילו זנות הוכרה כמקצוע -הגם שבשולי החברה ושל נשים שפלות
ומזוהמות. אפשר לומר שהקרקע לקידומן של הנשים במעמד וביוקרה
החל קודם כל בחברה הנוצרית, שם היו מעורבות בכל זאת בכל שטחי
החיים ועבודתן היתה חיונית למשפחה-כגון יצירת מוצרי חלב
בבריטניה במאות 18,19, והסופרג'יסטיות המשכילות שנלחמו לעתים
עד מוות על זכותן של הנשים, והגם שלא זכו בתקופתן לכך, קידמו
את המודעות הנשית והחברתית-כללית לגודל האפליה,וכן אחיות, אף
רופאות, ונשים שהלכו צד בצד עם בעליהן לאמריקה וכמותם סבלו את
כל התלאות של ארץ חדשה. הנשים ב'סלונים' התרבותיים של אירופה,
שבתיהם היו משכן התרבות וההגות בתקופת ההשכלה. וכן,
הלוחמות-לצד הגברים, למען מהפכה חברתית (רוזה לוכסמבורג) או
מדענית כמאדאם קירי-הוכחה לשכל הנשים. סופרות כג'ורג' סאנד,
ואחרות.
(נשים יהודיות הופיעו גם בספרות הנוצרית: החל מרבקה המרפאת
היפה האמיצה והמרשימה, המאוהבת באיבנהו, שדה-בוא-גילבר מכושף
ממנה ומוכן אף לצאת לקרב לעיני כל, וליהרג עבורה, והשומרת על
צניעותה בעולם נוצרי אלים ופרוע, ונוגהת באור יקרות-אף יותר
מאהובתו הנוצרית של איבנהו.                                
המשך בגבורת הספר: בארמון מלך פולין (של י.ח. קרוננברג י-מ
קריית ספר 1950 ) שנכתב לפי סיפור מעשה אמיתי על אסתר, אהובתו
היהודיה של מלך פולין קזימיר האחרון למלכי בית פיאסט שמלך
1333-1370  שהעניק לה ארמון יפה, ויחס מיוחד ליהודים-שעל ספור
זה נכתבו יצירות רבות אחרי כן, והעיר הפכה בימינו לאתר תיירות.
וכן בתו היפה של שיילוק של שקספיר, ועוד. גם בספרד בנה
אלפונסו השמיני במאה ה-12 ארמון יפהפה לאהובתו היהודיה פרמוזה
והעדיפה על אשתו ליאונורה בתו של מלך אנגליה הנרי השני דבר
המתואר על ידי לופה דה וגה המחזאי מזמן סרוונטס במחזה 'רחל',
וכן ברומן 'בלדה ספרדית' (תרגום ישן או 'היהודיה מטולדו' של
ליאון פויכטוונגר תש'סד 2004 זמורה ביתן, וכן האופרה 'היהודיה'
של ז'אק הלוי.) (ידע אישי)


דמות האשה ביהדות
---------------------  
מעמדה של האשה היהודיה בחברה ובמשפחה והיחס אליה נקבעו על ידי
3 גורמים עיקריים:                            1.  המורשת
המקראית והתלמודית, שם נמצא למשל פסוקים אלה:' קול באשה
ערווה'{קדושין ע}, 'אל תרבה שיחה עם האשה{אבות פ''א}', 'יישרפו
דברי תורה ואל יימסרו לנשים'{ירושלמי, סוטה, פ''ג ד},'אין אשה
אלא לבנים'{כתובות},'גויים, עבדים, נשים ושוטים וקטנים פסולים
לעדות'{בבא בתרא},'ברוך שלא עשאני אשה'{סדור התפילה},'אשה חמת
מלאה צואה ופיה מלא דם והכל רצין אחריה'{בבלי שבת קמ''א}, ועוד
ועוד כהנה וכהנה...    2. היחס אל האשה בחברה הנוצרית
והמוסלמית בתוכה חיו ופעלו היהודים.                          
                      3. חלקה של האשה בפרנסת הבית          
                                                           
                                  שני הגורמים הראשונים בדרך
כלל היו לרעתה, ואילו השלישי לרוב פעל לטובתה.
 כאמור, 3 התרבויות המונותיאיסטיות בימי הביניים ינקו מן
המקרא את עיקרי השקפת עולמן על היקום והחברה האנושית. האשה
נבראה מצלע אדם ולכן עצם קיומה מותנה בקיומו. מיתוסי הבריאה
וגן העדן הזינו שורה ארוכה של מדרשים, אגדות ופרשנויות שהדגישו
את טבעה השלילי של האשה מעצם בריאתה ואת נחיתותה לעומת הגבר.
החמורה בתפיסות אלו-זיהוי האשה עם השטן, כחות השאול
והדמונים.-היא-לילית-הדמון הנקבי הראשון, ונבראה מטינופת ובוץ.
מבשר-ולכן מסריחה-בניגוד לאדם שנברא מאדמה, שאינה מסריחה.(5)
 מיתוס הפתוי והגרוש מגן עדן ואשמתה של חוה במוות ובחיי העמל,
הועברו אל כל המין הנשי. המקרא, הפרשנות והמדרשים נתנו הצדקה
והסבר קנוניים למעמדה הנחות של האשה,וטענו להכפפתה הכמעט
מוחלטת למרות הגבר. 1-בגלל היתרון שהעניקה הבריאה לזכר . 2.
הוטל על האיש לרסן את תכונותיה הרעות של האשה ולבלום את
תאוותיה.  'ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך'-התנכי פירושו שהגבר
נועד למשול כמעט בכל ארחות חייה של האשה וגם על גופה-מותר לו
לעשות בה מה שהוא רוצה-כדרכו ושלא כדרכו, בין שהיא רוצה בכך או
לא. תפיסות אלו של האשה תורגמו לנורמות חברתיות ולהסדרים
חוקיים שקבעו את היחסים שבין שני המינים במערכת המשפחה והחברה.
לגבר הותר ריבוי נשים, אף מוות בסקילה לאשה שקיימה יחסי מין
מחוץ למסגרת המשפחה-מה שהותר לבעלה. חוקי הגרושים והירושה
העניקו יתרון חד משמעי לגבר על פני האשה. אך, בניגוד לנצרות,
'שארה, כסותה ועונתה לא יגרע'-חובה על הגבר לדאוג לצרכיה
הבסיסיים של האשה-גם אם נשא שניה: מקום מגורים, מזון וצרכיה
המיניים, של האשה הראשונה. בימי הביניים חלק מפרשני ההלכה
הוסיפו הוראות שמטרתן היתה לעדן את היחסים בין המינים:  'יהא
אדם מכבד אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו',  נאסר על הגבר לבוא
על אשתו כשהוא חושב על אחרת, או בהיותו שיכור, או תוך אינוס או
שנאה.
הווסת  ב-3 התרבויות הוצאה מהקשרה הטבעי, הפיזיולוגי ויוחסו לה
ממדים מיתולוגיים ואל-טבעיים.האשה בתקופת נידתה היתה נתונה
לכללי טאבו שדחקו אותה עוד יותר אל שולי החברה. איסורים חמורים
הוטלו על קשר אתה -או אפילו על חפץ בו נגעה, ביהדות. בתקופה
זו-היא היתה טמאה ובמקומות מסוימים אף נאסר עליה להכנס
לבית-כנסת. דוקא בנצרות דרגת החומרה לענין זה היתה פחות גבוהה.
בניגוד לנצרות, מוסד הנישואין נתפס ביהדות כחיובי ביותר גם
מבחינת תפקיד האדם בעולם. ביהדות, בניגוד לנצרות, אין להמנע
מחיי אישות, מה שלא בהכרח גרם להעלאת קרנה של האשה.
בשטח, למעמדם הכלכלי של היהודים ולחלק האשה בפרנסת המשפחה,
במיוחד בחברה העירונית, היתה השפעה רבה על מעמדה, יותר מהמקובל
במחקר. הגורם הכלכלי סייע לחיזוק היסוד השוויוני בין בני הזוג
וראיית האשה כשותפה בבנית הבית המשפחתי.   התמורה הכלכלית
בחברה היהודית בימ''הב והפיכתה לבורגנית השפיעה לטובה על מעמד
האשה היהודיה הן במזרח-צפון אפריקה, מצרים, ספרד שם יהודים
רבים התעשרו והיו לתושבי ערים, והן באירופה.  גם נשים רבות
נטלו חלק-במיוחד באירופה הנוצרית-בעסקי מסחר, הלוואה ברבית,
במיוחד בהעדר הבעלים מהבית וזה השפיע על מעמדן במשפחה ובחברה.
                                                           
      לגבי לימוד והשכלה:  לדעת החכמים  האשה נופלת ביכולתה
השכלית מזו של הגבר והיא מצויה בדרגת ביניים בין החיות והבהמות
ובין הגבר) הרל''בג מפרש את בראשית ג' כ -בתוך 'חסידות
ומורדות). מכך נגזר היחס אליהן בתחומים שונים כגון הפטור ממקצת
המצוות ומלימוד תוארה או המנעות מלקיחת חלק בשירת הים. יש מי
שטען שרק הגברים נבראו בצלם אלוהים. תכונות האופי של הנשים
נחותות משל הגברים: הן חסרות תבונה, נוחות להתפתות, יש 'אשה
רעה' אך אין 'איש רע' במדרש ובתלמוד, אחרי כן במאקאמות  שוב
מורשעות הנשים בכל מידה רעה.    האשמת האשה בכשפים   היתה
מסווה פסיכולוגי של עולם הגברים לקושי שלהם להתמודד עם משיכתם
לנשים -אשה מפתה היא שליחת השטן, ומכשפה. אמונה בשדים  ובכוחן
של נשים מכשפות חוזרת ונשנית בספרות התלמודית לענפיה, וגם
החכמים האמינו בכך. נשים שעסקו ברפואה רבות, הואשמו בימי המוות
השחור בכשפים והועלו על המוקד-בעיקר בחברה הנוצרית. בכתבי ר'
יהודה החסיד מתוארים גברים-אך בעיקר נשים שעסקו בכשפים. אין
עדויות במקורות העבריים על נשים יהודיות שהוצאו להורג בידי
בי''ד יהודי בשל אשמה זו, אך תדמיתן נפגעה גם היא.-יש להניח
שהדימוי העצמי של הנשים נפגע אף הוא. אפילו הברכה 'ברוך שלא
עשני אשה' ,ו'יזכה  אותם בבנים זכרים' הוא פוגע ומעביר מסר
לילדה. היו, אמנם גם חכמים שהפליגו בזכות הנשים, אך אלה היו
המיעוט.
במאמרה  על האשה היהודייה באשכנז בימ''הב מוכיחה יהודית
בסקין, בקריאה מגדרית של טכסט ישן, איך הופכות הנשים ל'חפץ'
לצרכי הגברים-עליה למשל לטבול במקווה בהקדם האפשרי אחרי 'ז'
נקיים'-שבעת הימים של הטהרות אחרי גמר הווסת, על מנת שבעלה
יוכל לספק את יצרו ולא יבוא לדבר עבירה.  ב'ספר חסידים' הנשים
הן מקור אפשרי לניאוף על כל צעד ושעל והשותפות האפשריות גם
גויות, נשואות  ורווקות. גם גיסות, שפחות. גם האדוקה שבנשים,
מעצם מינה, מסוגלת לפתות את הגבר. המגדר הופך לגורם חברתי
מכריע המשותף לנשים כולן  מעבר לכל ההבדלים. כיצד יוכלו הנשים
לכפר על סטייה  מכללי ההתנהגות המינית-זה לא נדון אלא רק
הגברים. דבר זה שולל מהנשים את מעמדן האנושי. יש עיוורון
לאפשרות שנשים הן גם יצורים בעלי קיום מוסרי ורוחני. אפילו
בדרשה אטלקית מהמאה ה16 מגנה אברהם יג את הנשים המסתגפות
ומתענות בדתיותן וטוען, שעל אף כוונותיהן הטובות הן מזניחות את
החובה ההולמת אותן יותר: לבעל ולבית. רבי אלעזר מגרמיזא כתב
כמה חבורים לאחר רצח אשתו דולצה ו-2 בנותיהם על ידי  2 גברים,
שבאו כנראה לגנוב, כיוון שהיא היתה אשת חייל העוסקת במסחר,
מחנכת לילדים ונשים ואשה חשובה ואהובה במקומה-ונרצחה ברחוב,
כשיצאה ללחום על ביתה. בתאור אותה מתקפה מספר מאות שנים אחר
כך, במאה השבע-עשרה בספר מעשה נסים, הושמט כל חלקה של האשה,
בין במסחר, הלוואה ברבית, ונסיונה ללחום על ביתה וילדיה,
ותוגבר חלקו של בעלה ותלמידיו. המעטה להישג הנשי עד כדי שקיפות
-זה לא היה  מתאים להשקפות שרווחו על יכולותיה ותפקידה של
האשה, כך שהאמת הושמטה ו'תוקנה' לטובת הגברים כדי שתתאם לערכים
הנפוצים. אפילו אב שחושב אם ללמד את בנותיו לקרוא ולכתוב,
הנושא העיקרי שמטרידו: שלא תצטרכנה לבקש כתבים גברים, בעתיד
במשא ומתן, אלא תדענה לעשות זאת בעצמן. חשיבות הכתיבה והקריאה
לכל אדם, גם לנשים, כלל לא רלוונטית בהתלבטויותיו. בהלכות נידה
אין לנשים שיקול דעת (על גופן!) ועליהן להיוועץ ברבנים מה
לעשות אם יש בעיה.

הנשים והשירה
----------------        
הנשים היו אחד  מנשואי השירה מתקופות קדומות : דמות האהובה
וקסמיה עולה גם בשירת ערב שקדמה לתקופת מוחמד. הגבור הנודד
במדבר, שסביבתו פראית ופרימיטיבית ואף אכזרית, מגיע למחנה
השומם בו חנה לפנים מחנהו ושבטו, ועתה-רק אודים עשנים. הוא
נזכר באהובתו, בפרידה המייסרת. לפי ההנחה, השירים האלה נאספו
לקבצים בסוף התקופה האומיית. בתקופה העבאסית, בערים החדשות
שהקימו השליטים, סביבה עירונית נהנתנית, היו נושאים חדשים לשיר
עליהם :אהבה, יופי,יין, ציד, הוללות,- כל זה משתקף בשירה
החדשה. תוך מאה שנים כבר היה כל זה בתהליך ירידה והתפוררות,
וגם השירה ירדה מגדולתה. מלבד אבו אט טייב אל מונטבי ואבו אל
אלא אל מעדי שחדשו חידושים  רעיוניים ולשוניים.
  השירה הערבית השפיעה רבות על שירת החול העברית בספרד, אך לא
גרמה לחיקוי עיוור, אלא היא פרי זיקת גומלין בין השפעה ערבית
מבחוץ  ובין התפתחות  פנימית עצמית. שירת חול ענפה קמה, חריזה
ומשקל הועתקו תוך שינויים נדרשים לשירה החדשה וכן סוגי
שירה-יין, נשים וחשק, שבח וגנאי, הגות ואבל מחקים במידה רבה את
הסגנון הערבי. היהודים בתורם, עם הכיבוש הנוצרי של ספרד העבירו
זאת לתחום השלטון הזה,  המתפשט, השפיעה ותיווכה כך בין אלו.
בקריאה פמיניסטית בת ימינו, יש מספר רב יחסית של סופרות
משוררות נשים בנצרות האירופית. בעברית יש רק 2 משוררות  במשך
מאות שנים,- 2 נשים משוררות ששיר שלהן השתמר. ערביות -מאנדלוס-
יש כ-40 , ועוד מספר משוררות אחרות.  עדות לחייהן של נשים, הגם
שלא מפיהן, יש בגניזה הקהירית. נשים מעורבות ברבים משטחי החיים
ביהדות, כבעלות נכסים, יורשות, מתדיינות, סוחרות ועוד. גם
מכתבי נשים נמצאו שם לקרובי משפחה- קול נשי אותנטי וישיר. אך,
הנשים היו מודרות מהתבטאות אישית שהגברים היו זכאים לה בכל
שטחי החיים.(15)
  המאקאמה שמוצאה במזרח הערבי, הועתקה על ידי היהודים והגיעה
לשיאה  דווקא בספרד הנוצרית. לפני כן היו נפוצים אגדות
וספורי-עם יהודיים ואחרים, מועתקים מתרבויות הסביבה, וחלקם
הועברו גם הם לצורת המאקאמה.
האשה האידיאלית בספרות העברית היא מתכון מוכתב שיש לציית
לפרטיו ודקדוקיו או משאת נפש שאינה מתגשמת לעולם.  לעומת
הגבירה ה'אילמת' המופיעה לרוב במונולוגים הגבריים של שירי
האהבה, הרי בח'רג'ות (-חרוזים לועזיים בערבית מדוברת  או
ברומנס החותמים שירי אזור עבריים) נשמעים היטב קולותיהן
המשתוקקים, המתרוננים או המקוננים של עלמות מזמרות.
הן...''נוטלות לעצמן הנשים הצעירות הללו תפקיד פעיל ביחסי
האהבה  ברוב תעוזה הן מציעות פגישות חשאיות, מעניקות את גופיהן
לאהובי לבן, מדריכות אותם  בפרטי מעשה האהבים.''
  משהופכת הכלה לאשת איש, דועך הארוס בספרות העברית. האשה
הנשואה נדרשת על פי הרוב לדכא את רגשותיה, דעותיה, תשוקותיה,
העדפותיה, וסלידותיה. רק אם תסכין להיות שפחתו הכנועה של בעלה,
תזכה במעמדה. כ'כבודה בת מלך פנימה' אשה אינה נולדת להיות אשת
איש אלא הופכת לכזו, -התוצר הסופי.  יש להטיל על האשה משמעת
ולבייתה. הרעיה האידיאלית...נדרשת להתכחש לרגשותיה כליל, לעומת
הבעל שמותר  לו הפרזה מכל סוג: לצאת מגדרו בכעסו, לזלול בהיותו
רעב, להשתכר, לנהוג בפזרנות..
טבעה השפל של האשה נחשף במלואו בחיי הנישואין, במאקאמה
היהודית. גם אם נדמה שאשה מסוימת טובה וצייתנית. הרי שזו
מראית-עין המסווה את  חמדנותה ואת בוגדנותה. רק בבוקר שלאחר
החתונה יחשוף הבעל את התרמית. הכלה המושלמת תתגלה כפתיון-
מישהו החליף אותה במרשעת מכוערת בלתי נסבלת, מלאה טענות
כרימון. הרעיה אינה אילמת כגבירת החצר, וקולה אינו נאה כקולה
של הכלה. פיה של האשה לאחר נשואיה  פעור תמיד, בולע מזון, תובע
כסף, משרתות, כלי-בית, בגדים ותכשיטים, מתלונן, משקר, מקים
מהומה, מרכל, מגלה סודות וגורר את הבעל האומלל לשערוריה אחר
שערוריה.(15ע'24) ברוב הסאטירות מתוארת האשה הנשואה כשתלטנית
הממרה במזיד את פי בעלה, אשת מדנים, תובענית המתעניינת בגברים
אחרים ומשרכת דרכיה, קנאית העורכת שערוריות אם העז הבעל
להתבונן באשה אחרת, עצלנית שמזניחה את ביתה...האשה הנשואה קלת
דעת היא, הפכפכנית, רמאית, צדקנית המעמידה פני קרבן אומלל  כדי
לסחוט מבעלה את כל אשר תאבה נפשה. מכל ויכוח תצא מנצחת ובסופו
שלדבר תוליך את בעלה בחטמו... אף תביעותיה המיניות גדולות מכחו
של בעלה, ובד''כ תספקן מחוץ למסגרת הנשואין.(22)
  שמואל הנגיד בשירו -100 שנה קודם-מראה מה דעתו, דעת אדם
מתקדם יחסית, על הנשים:
           לאשה נעשו קירות וגדרות           ותפארתה פרוש
מטה ומטווה
            ופניה כערווה על דרכים              ולהם נארג
צעיף ומסווה....
שיר זה  משקף את דעת בן-עדות -המזרח, גם שנים רבות לאחר מכן,
על הנשים, מקומן ומעמדן.
המאקאמה, כאמור, היתה מסופרת בין גברים.  אף שרבות מן האגדות,
השיחות והספורים דנים בנשים מכל האספקטים, לא היתה להן
דריסת-רגל בין אלה שדנו בהן, ואף לא מילה להגן על עצמן. אלה
היו טכסטים של גברים, שעוברים לסוחר- ובהרבה מקרים הסחורות
העוברות ידיים הן נשים או טכסטים אודותיהן. אף במאקאמה של
אלחריזי: (מחלוקת האיש והאשה) שלכאורה מעניקה מעמד שווה ל-2
דובריה- מרגע שמילאה את התפקיד שהוקצה לה למול עיניהם הבוחנות
של עמיתיה הזכרים והחליפה אתם את מטבעות החכמה, הדמות הנשית
הופכת משחקנית לכלי משחק בעוד משחק אחד ממשחקיהם
ההומוטכסטואליים של הגברים .(2)
אם אשה מכובדת ונערצת, זה רק בגלל ש'שיחקה לפי כללי המשחק
המקובלים שקבעו הגברים', אשה שנעלה מכל חשד, תמיד מתכסה בצעיף,
נוהגת לכל הכללים. וזאת נוכל לראות גם בשירה הטרום-איסלמית
שנשתמרה.                       דוגמה למקומה של האשה שמשתקף
בספרות הערבית-ישראלית אפשר לראות בספורים שבספר 'גרגר
הרימון':
בעקבות סכסוך סביב נשואין בין שתי משפחות, עזבה  משפחת החתן את
כפרה של הכלה ובעברם ליד כפר אחר משכנעם עובר אורח להכנס אליו
ולקחת לחתן נערה אחרת שהיתה זמינה באותה עת. וכך, בדרך אגב,
מחתנים את הנערה 'במקום' אחרת, כמו חפץ. בסיפור נוסף, אשה
אחרת, חאג'ה חכמה ממתנת זעם, מיישבת סכסוכים בין שכנים או
אחים,-אך אין היא יוצאת מפתח ביתה והיא רק 'יועצת' לבעלה, זהו
מקומה היחיד, על אף חכמתה.  בספור אחר מתוארת נערה שפוגשת,
בחוץ ע'ול-שד ומזעיקה את בני משפחתה לעזרה,  אך איש אינו בא,
ולמחרת מוצאים את נעליה על הטבון (דבר שמסמל גם זלזול)- הוא
טרף אותה. לפי הפרשנות הפסיכולוגית בספר, הספור מתאר את  תחושת
הנערה הערביה הנמסרת כלאחר יד, מורחקת ממשפחתה, למישהו שאינו
מוכר לה שיטרפנה (יאנוס אותה)ואין איש בא לעזרה-תחושת העזובה,
המצוקה, הבדידות, הפחד-מה שבלשון ברורה אי אפשר לנערה- המושאת
לגבר זר  למלא את תשוקותיו וציווייו, והנאלצת לעזוב לתמיד את
ביתה, יום אחד בהיר אם טוב הבחור או רע, בלי הסכמתה ,- לתאר
ולבטא במציאות, אלא רק באגדה. רק בה ניתן לנערה פתחון פה.
בספור אחר, אשה בורחת מבעלה עם אהוב נעוריה. הבעל פונה לעזרת
משפחתה לחפשה ומבטיח להם: אביא את ראשה אליכם...אם תעשה כן,
אומרת האם-תקבל את אחותה לאשה (כלומר, תציל את כבודך וכבודנו
ועל כך מגיע לך פרס! ) וכך קורה. הספור מסתיים ב'סיום מאושר':
הבעל מצא בסוריה את הנאהבים, רצח את שניהם ובא לקבל כאמור את
ה'פרס'  הכל התאזן מחדש ובא על מקומו בשלום, הכל בסדר כך...כך
צריך לנהוג. אסור לחרוג  -זה המסר של האגדה.(13)
המאמר של דן פגיס מזכיר את 'הפולמוס השירי על טיב הנשים (בשירה
העברית)(15)', שנערך בין כותבי המאקאמות בתחילת האלף השני,
בין המאה השתים-עשרה למאה הארבע-עשרה. ב'מנחת יהודה שונא
הנשים' ליהודה אבן שבתי הופך המשורר את היוצרות ומאשים את
הנשים, אמנם על דרך ההומור, בכל הארועים השליליים  שבת'נך. הן
מתוארות בפירוש כההיפך מסובלות ומנוצלות, גם במקרים שהיה ברור
מעל לכל ספק שהן היו הקרבן: חוה אשמה בגרוש מגן העדן - ולא
הנחש. דינה אשמה כיצאנית - ולא אונסיה. צלפחד- נענש רק בבנות,
ואילו אברהם תוגמל בבנים בלבד. אצל סרטיאנו תמר אשמה, לא
אמנון, באונס. בת-שבע פיתתה את שלמה וגו' (1) .  ב'ספר
השעשועים' ליוסף אבן זבארה'9)  מובאים ספורים שמהם חמישה
מדברים בחריפות נגד הנשים. למשל הסיפור על המטרוניתא מאפסוס,
עובר פה פיתוח שמעמיד את דמות האשה באורח מפלצתי, כמי שמוכנה,
תוך מספר ימים, לבגוד בזכר בעלה, לחלל את גופתו על-ידי  הוצאתו
מקברו, תלישת שערו ותליית גופתו-וזה כאשר חום גופו לא התפוגג
כמעט, לתלות את גוויתו במקום גוויה אחרת לאחר ששכנעה את השומר
לעשות זאת על אף התנגדותו המוסרית לכך, ואף להכריח את שותפה
לבגידה לשאתה לאשה. ועוד סיפורים כגון זה. יהודה אבן שבתאי
שונא הנשים מתאר את זרח גבור הספר תחכמוני ושונא נשים מושבע,
מטיף ברבים נגד מוסד הנשואין, שנראה בעיניו שלטון עריצות של
נשים... הנשים ממהרות להגן על עצמן בספור, ותוך כך מתוארות
בצורה שלילית ביותר. שדכנית קשישה משכנעת את זרח לשאת אשה
צעירה ויפה, אך זו מוחלפת בליל הכלולות בזקנה ומכוערת כמוות,
שלה כל התכונות השליליות הקיימות. יש תהפוכות שונות ולבסוף
מתברר שבעצם כותב הספור לא שונא כלל נשים..ואף אוהב את אשתו
אהבה עזה. אחריו בא ידעיה הפניני 'אוהב הנשים' בתגובת נגד.
בתוך כל הכתיבה הזו על אודות הנשים לא ראינו גם אשה כותבת אחת,
שתבטא את דעת הצד שכנגד-הצד הנשי המותקף. הגברים מתווכחים על
אודות הנשים, אם טובות הן או רעות, נאמרים עליהן גם דברים
איומים, אך להן, כאמור, כביכול אין שום צד או מילה בענין. יש
גם הטוענים לשבחי הנשים: גם זבארה בחלק מהמאקאמות, עמנואל
הרומי, ידעיה הפניני 'אוהב נשים',   'מגן נשים' ליהודה סומו,
יהודה בן דוד מסיר ליאון מאיטליה, במאות 15,16
שירה, נצרות ונשים:          בפעמים הנדירות שנשים נשמעות(4),
אם ישירות או דרך מסננת של טכסט, הן מוחות נגד התפיסה הגברית
אבל קולן אובד באפלת ימי הביניים. אחת היא כריסטין פיזאן
הנוצרית, סופרת מחוננת (נולדה  1364), הסופרת המקצועית היחידה
בימי-הביניים, שעמדה בקשרים עם סופרי הדור, כתבה ספרים על פי
הזמנת מלכים וחיברה חיבורים בעניינים שונים כולל ספרי הדרכה
לנשים . בפולמוס שהתחולל אודות  טיב הנשים בספרות הגברית, היא
מדגישה בחיבורה: 'אגרת לאל האהבה', -בניגוד לביקורת הקטלנית על
רעותיהן של הנשים באירופה של אז- דווקא את תכונות החסד והרוך
של הנשים. הנשים אינן אכזריות כגברים השולטים בעולם. לא
הורגות, פוצעות, מדירות מירושה, מפרות הסכמים או גורמות נזק
לממלכה.  בספר אחר היא חותרת תחת סמכות המסורת הגברית המציגה
דעות על הנשים כאילו היו אמיתות מקודשות ומוכיחה, כי השקפות
שונאי הנשים הן דעות אנושיות רצופות סתירות שהובעו על ידי
גברים מתוך אינטרס של הגנה על ההגמוניה הגברית! אך היא בודדה
במערכה ואין שניה לה למשך מאות בשנים.
לאורך 3500 שנות יצירה כתובה בספרות העברית מן העת העתיקה ועד
ימינו, דומה שאין בנמצא שום שורה שאשה כתבה. מאז שירת מרים
(שמות טו20-21) ועד לדבורה בארון, אין כמעט שום חיבור שאשה
חיברה בעברית ששמה נקרא עליו, בדפוס ברשות ברבים, עד לשלהי
המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 אין שום ספר בעיון או בפרוזה,
בעיון או במחקר, בהלכה או בקבלה, שאשה כתבה ופרסמה, ערכה או
הביאה לדפוס בתחומיו של העולם המסורתי, ואין כמעט אף יצירה
נשית שנשמרה בזיכרון התרבותי.  אין נשים שכתבו במפורש ובמישרין
מנקודת מבטן שלהן על חוויות נשיות כבתולין ואירוסין, יחסי
אישות והריון, לידה והפלה, הנקה ואמהות, בעלות ופריצות אלמנות
וגירושין, שכול ויתמות,..על יחסי אחריות ועל זיקות משפחתיות,
על יחסי כח וחולשה, על תפיסות דתיות, חברתיות ומשפטיות, כמיהות
וערגות, כשלונות ונצחונותיהן, יחסיהן עם הוריהן וילדיהן, אחיהם
ואחיותיהן מזווית הראיה הנשית, ואין דיאלוג בין נשיות לגבריות,
בין נשלטות לשולטים, בין מושאות החוק למחוקקיו, בין המולכות
בכוחה של ההלכה למוליכים, מנקודת מבט נשית...אף לא אחת מהן לא
זכתה לשוויון זכויות, לדריסת רגל בתרבות ברשות הרבים, להערכה
בתחום הדתי ציבורי, או לזיכרון תרבותי במסורת הכתובה, להוקרה
ולהנצחת זכרה בשום תחום החורג מ'צדקתה, כשירותה
וצניעותה'-לזכות במינוי ציבורי, להתקרב אל הקודש.. (3)

   ח ל ק    ש נ י      היצירות, מחבריהן  והשתקפות דמות האשה
באחדים מהסיפורים
 
----------------------------------------------------------------------------------
 
  שלושת הדגמים שבחרתי, אלף לילה ולילה המזרחי, דקמרון מאת
בוקצ'יו כדגם לספרות הנוצרית-אירופית, ומאקאמה של  מחבר יהודי
-כל אלה בימי הביניים, המשותף להם: לכולם יש סיפור מסגרת
שבתוכו מסופרים סיפורים שונים ומשונים, אך כל אחד מהדגמים
מייצג עולם אחר לחלוטין, מבטם  על הנשים שונה. סגנון הסיפור
שונה,השפה, הרקע, המסר, דמות האשה שונה. משותף לכולם: בכולם
הגבר מדבר על הנשים, וגם אם הן כביכול מדברות, בתוך הסיפור,
בעצם הן אומרות את הדברים שהמחבר שם בפיהן-וודאי אין הדברים
מייצגים את עולמן האמיתי של הנשים בחברה זו, ובדרך כלל גם אינו
עושה איתן צדק, ודמותן-בין אם טובה או רעה, היא בדיונית
לחלוטין והמרחק ממנה לנשים בשר ודם הוא כרחוק היום מהלילה,
המעשים שהן עושות כביכול כלל לא היו יכולים להתבצע על ידן
במציאות בגלל מקומן הנחות וכליאתן בין חומות הבית מעיני ומגעי
זרים או שיג ושיח אתם. המציאות המשתקפת בסיפורים אלה היא שונה
לחלוטין: הדמיון המזרחי וההפלגה בדמיונות באלף לילה ולילה,
העושר והמודרניזם של בוקצ'יו-הקרוב לנו ביותר מבחינת גישתו
המציאותית, מלאת החמלה, הסרקסטית, המלגלגת על כל מוסכמה ומכירה
את טבע האדם והנשים בשר ודם- כמייצג הספרות המערבית, ועד
המאקאמה  היהודית שמיטלטלת בין כל העולמות ומספרת סיפורים
הזויים אך בעברית וירטואוזית והכרת המקורות היהודיים והעברית
לעומק, וגם את הספרות הערבית השכנה ומושפעת ממנה, ומצליחה על
אף התנאים הקשים בגלות, ליצור יצירה מקורית וייחודית ש'עובדת'
עד היום, אך הנשים יוצאות בה חבולות וחבוטות עד אין מתום,
כיצורים כמעט לא אנושיים.  בשלושת הדגמים  מצאתי סיפורים
המדברים על 'נשים בוגדניות', נושא חביב על המספרים ומייצג יותר
מאשר את המציאות - את פחדיהם, האמונות הטפלות שלהם, דמיונם
הפרוע, עוינותם ועליונותם של הגברים המספרים על הנשים שכלל לא
נוכחות וכמובן לא יכולות להתנגד לשום סיפור כזה, משפיל ומבזה
ככל שיהיה, ולצחוק שבא בעקבותיו הרבה פעמים, על חשבונן. מה
שעובדתי לגבי הספורים: כולם לקחו מכולם. למל הסור הערבי על
הנערה המבודדת במגדל -נמצאנו גם באגדת עם גרמנית על הנערה
במגדל שמביאה את אהובה למעלה על ידי שלשול צמתה הארוכה שיטפס
בעזרתה, ואפילו אגדת שלושה וארבעה של ביאליק מזכירה את הספור.

ספורי אלף לילה ולילה
ספורי אלף לילה ולילה הם קובץ סיפורים, שהדעות כיום גורסות
כי... מדובר בסיפור מגמתי המצוי בספרות הודו,
שואף לשכנע את הקורא האלמוני -הגברים- להיזהר מתככי הנשים...
למרבית ההפתעה, בנוסף לאגדות שמכוונות לראות את הנשים כמכשפות,
יש אגדות רבות שמתארות את חכמתן ויופיין, את ערמתן, ולאו דווקא
לשלילה, שכן רבים גם הגברים הערמומיים בין אגדות אלו. יש נשים
רבות שמתוארות בצורה חיובית, כעולות בחכמתן על גברים. המציאות
במזרח כמובן היתה אחרת. הנשים היו כלואות ומסוגרות מעין כל
וחסרות חופש פעולה, כך שלא היה באפשרותן לסכסך ולזמום מזימות
ולבצען..(14)
  המסגרת היא עתיקה ולא נולדה עם קרבה וכרעיה, אלא קלטה במהלך
הדורות ופלטה ספורים מספורים שונים, וקשה להניח שמגמתו לשנות
את דעת הקורא בענייני מגדר. יש בו ספורים מהודו, פרס, בגדד
וקהיר, עממיים יותר או בעלי לשון מוקפדת ובעלי יסודות אתניים
שונים וסופרו בעולמו של האיסלאם זעיר פה זעיר שם, בפי מוסלמים,
נוצרים ויהודים. אחדים מסממניהם נתקבצו ובאו מדורות שונים, למן
העולם העתיק ועד התקופה העותומאנית.  גלנט הצרפתי אספם והדפיסם
ב-1704. ההוצאות הערביות הערביות נדפסו -בעקבות כך- החל מהמאה
ה-19.                        למרבית ההפתעה, בנוסף לאגדות
שמכוונות לראות את הנשים כמכשפות, יש אגדות רבות שמתארות את
חכמתן ויופיין, את ערמתן, ולאו דווקא לשלילה, שכן רבים גם
הגברים הערמומיים בין אגדות אלו. יש נשים רבות שמתוארות בצורה
חיובית, כעולות בחכמתן על גברים. המציאות במזרח כמובן היתה
אחרת. הנשים היו כלואות ומסוגרות מעין כל.
הספורים, קרוב לוודאי, סופרו על - ידי החכואתים-מספרי הסיפורים
הערביים והמזרחיים, במקור בכיכר השוק,  ברחוב,  והופיעו לפני
עוברי-אורח, בעלי מלאכה, סוחרים, בעלי חנויות ודוכנים,  למן
ימי הביניים ועד סף תקופתנו. יש בו התערבבות של חמרים מרבדים
שונים של סיפורת ברבדים שונים של החברה. אחריו יצאו קבצים
אחרים בעלי מבנה דומה ושמות דומים.

  ס י פ ו ר   ה מ ס ג ר ת:
    מלך ששמו שהריאר מוצא את אשתו בזרועות מאהב. הוא הורג את
שניהם, ומסיק מכך על אודות כל הנשים. הוא מחליט לבלות כל לילה
בזרועות נערה אחרת, ומדי בוקר להוציאה להורג. כך נמשך הקטל עד
שמגיע תורה של בת השר שהרזאד החכמה. היא מוצאת פתרון על מנת
להימנע מהגורל הנורא: היא מתכננת עם אחותה הצעירה, שזו תיכנס
לחדר השינה שלה ושל המלך, ותבקש משהרזאד סיפור, ועוד אחד- כדי
שהמלך יקשיב ויתעניין, והסוד: תמיד משאירה את הסיפור האחרון לא
גמור, כך שהמלך ישאיר אותה בחיים לעוד לילה, ועוד אחד, כדי
לשמוע למחרת את סיום הסיפור,אלא שאחריו מתחיל שוב סיפור חדש.
השיטה של שהרזאד עובדת.  אחרי 1000 לילות ושלושה ילדים חוזר בו
המלך מכוונתו הזדונית ונושא את שהרזאד החכמה לאשה ובא הקץ לטבח
הנשים.
----------
בחרתי, בהקשר של הנושא: 'נשים בוגדניות'   בספורים אחדים.
1.   ספור האשה ושני מאהביה: שכיר חרב של המלך ושומר ראשו
מאוהב באשה ומנהל אתה רומן. הוא שולח לה שליח, נער לבשרה על
בואו בהקדם, והיא  'משתעשעת' עם הנער כאשר הגבר נכנס. היא
מספיקה להחביא את הנער מאחורי דלת סתרים, ו'ממשיכה במלאכה' עם
מאהבה. הבעל (שכן יש גם בעל לאותה אשה, דופק לפתע בדלת. האשה
מוצאת בזריזות מוצא מהסבך: הגבר שכיר החרב יאיים בחרבו עליה,
בכעס, כשייכנס הבעל וכשיראה את הבעל-שהינו שר האוצר של המלך,
ינהג כאילו הוא מתבייש, יכניס החרב לנדנה ויצא מהבית. וכך היה.
הבעל שואל את אשתו לפשר הדבר, והיא מספרת לו שנער בא בפחד
לביתה מזעמו של הגבר בעל החרב שרודף אחריו, היא החביאה את הנער
במקום הסתרים ורק בוא הבעל הציל את חייה וחיי הנער מהרודף
הזועם. האשה זוכה למחמאות על טוב לבה ועל שהצילה נפש , הבעל
משלח את הנער לשלום ומרגיעו וכולם יצאו מרוצים מהסיפור.
המסקנה:  'דע איפוא המלך שזהו  מתוך כלל ערמת הנשים. השמר לך
אפוא מסמוך על דבריהן'-אומרת שהרזאד למלך...  
ספור זה מסופר באורח מעט שונה גם אצל בוקצ'יו.
ספור נוסף, שמתאר דוקא אשה חכמה ופקחית, הגם שבוגדנית, (מסופר
גם על ידי וולטיר בספרון: 'זאדיג'-על אשה שמפגישה את
מחזריה-שלא-לרצונה, רמי המעלה, בביתה באותו יום ובאותה שעה,
וכך נפטרת מכולם בחכמתה ) .                     בגרסת אלף
לילה ולילה: (עמ' 832 )
אשה יפה וצעירה, שבעלה הסוחר הרבה בנסיעות, לקחה לה למאהב בחור
צעיר בן טובים שאהב אותה מאד, בהעדר בעלה. הבחור מסתכסך עם
מישהו, והלה  מביאו לידי מאסר על ידי שר הפלך. האשה מתלבשת
במיטב מחלצותיה והולכת לבית שר הפלך להתחנן על אהובה. שר הפלך
מסכים-בתנאי שהיא תתמסר לו, והיא מזמינה אותו לשם כך לביתה
בשעה ויום מסוימים, ואחר כך באה לבית הקאדי, מתלוננת על המאסר
של כביכול 'אחיה' על ידי שר הפלך, ומבקשת את שחרורו. הקאדי
מביט בה-ודורש אותו תשלום כקודמו, והיא מזמינה אותו לאותו ערב
ושעה לביתה. וכך שר האוצר, וכך המלך. אחר כך מזמינה אצל נגר
ארון עם 4 מגירות ו-4 דלתות. התשלום שהוא דורש-כנ''ל, וגם הוא
מוזמן לביתה באותו יום ושעה, וכן-מוזמנת עוד קומה ודלת בארון.
 כאשר בא היום מופיע הקאדי ראשון בבגדים יקרים, היא מקבלת
אותו ברוב הדר, מבקשת ממנו להחליף בגדיו היקרים מאוד בחלוק
ביתי זול על מנת 'להרגיש נוח', וכאשר נגשים ל'ענין' דופקים
בדלת. זה בעלי, אומרת האשה ומחביאה אותו באחת המגירות של הארון
וסוגרת את הדלת. בדלת עמד שר הפלך. אותו סיפור חוזר אתו, ואחר
כך עם שר האוצר והמלך שבא בבגד יקר במיוחד, וקודם שניגשים
למיטה היא מצליחה להשיג טופס שחרור לאהובה, ולבסוף גם הנגר
נכלא בארון כקודמיו, כאשר כל אחד שומע את הבא אחריו ושיחתו
איתה, והפיתוי. האשה משחררת את אהובה בעזרת הטופס שהשיגה קודם
לכן, וביחד הם לוקחים הבגדים והציוד היקרים שנותרו בביתה
ובורחים מהעיר ואילו הגברים, ששמעו זה את זה בקלקלתם, עייפים
ורעבים נשארים בארון 3 ימים וגם משתינים בכורח הנסיבות זה על
זה ורק לבסוף משוחררים על ידי מישהו ששמע צעקותיהם. הם יוצאים
מבוישים ומסתתרים מבני אדם, מביתה, ואילו היא בינתיים נעלמה עם
אהובה ועם דברי הערך.
ספור נוסף שיש בו עניין (ע' 687): ספור הויכוח בדבר יתרון
המינים:
שני חברים בעלי-תרבות מתווכחים על שכל הנשים ואחד מספר: ''לא
ראיתי בנשים חריפה לשכל וטובה לבינה ומשפעה במדע ומצויינת
בכשרונות ונאה לתכונות יותר מאשה דרשנית מתושבי בגדאד שהיתה
דורשת לפני בני האדם מעל כסא והיו משכימים לפתחה חבורה של
מלומדי דת ואנשי דת ותרבות, מרצים לפניה שאלות בחכמת הדת ודנים
אתה בעניינים שיש בהם מחלוקת ''. ולהלן  מובא ויכוח על יתרון
הגבר הצעיר למשכב על פני הנערה, בין בן-לוויתו של המספר לבין
המגידה, תוך שכל אחד מהם מצטט את הקוראן ודברי שירה של משוררים
ידועים להצדקת טעוניו. אחד הציטוטים שלה (של אבו נוואס)
''הנערה התמירה  אשר דמתה לנער        לבא על זכור ולאשת איש
גם יחד תכשר''   טיעון שלו ליתרון הנער:(בלי שם המשורר)  : לא
מבחר ייניו אותי השכיר, אולם     קווצותיו עזבו שכורים את בני
האדם     קנאו סגולות החן זו בזו, עדי התאוו     כל הסגולות,
לו כרתמת לחיו היו''.  שניהם יוצאים לבסוף שמחים מעצם השיחה
המחכימה אתה, שהיא נועלת אותה-כפי הנראה מנצחת בטיעוניה  על
יתרון יפי הנערות ועדיפותן (למשכב...)- גם בפי הנביא, על
הנערים.
  ספורים מעין אלה מחזקים דווקא את הטענה, שנשים לקחו חלק גם
בדרשנות ובידיעת החכמה במאות השנים הראשונות של האיסלאם, שכן
יש להניח שלא היו מסופרים אילולא היו גם נשים כאלו בזמנו.

ה ד ג ם  ה נ ו צ ר י  בו בחרתי הוא ספורי ה'דקמרון' של
בוקצ'יו,  שנכתבו בצעירותו, והושלמו ונערכו על ידו בבגרותו.
בוקצ'יו,יליד 1313, הוא בן לא חוקי לאביו, אך אומץ לבית אביו
וגודל שם כבן-טובים, לאצילות, וקיבל חינוך רב גוני, וכן התנסה
בחוויות רבות בנושאים תרבותיים וגם חווה חוויות נעימות ואהבה
בחייו האישיים, בתקופה סוערת, בנפולי בה שהה. מלבד יצירתו זו
כתב בוקצ'יו עוד שורת כתבים, -ביניהן גם: על נשים
מפורסמות'-סדרת ביוגרפיות על המהוללות בנשי העת העתיקה עד ימי
הביניים- אך ספרו זה, הדקמרון, הוא האהוב והנפוץ ביותר
מביניהם ונחשב ליצירת מופת של ספרות העולם.   בזקנותו עסק יותר
בתיאולוגיה והגות ופרש מהבלי העולם. הוא הושפע מדנטה אליגיירי,
שהיה כמעט בן דורו, והיה ידידו של פטררקה.         הספר מספר
100 ספורים תוך 10 ימים, כביכול, מפי 7 צעירות ו-3 בחורים
שנמלטו מאימת הדבר בפלורנץ    כבר בכתיבת הספר, בוקצ'יו פונה
דווקא לנשים. הספר, הוא טוען, נכתב עבורן. הנשים המתוארות, על
אף שמותיהן הבדויים, הן נשים בשר ודם שהיום משערים מי הן היו.
בוקציו מאוהב  במכונה 'פיאמנטה', שיש אומרים שהיתה בת מלך
נפולי רוברטו לבית אנז'ו-אין סימוכין לכך במציאות. תאור
התנהגותן, צורת החשיבה, השיחה שמתפתחת ביניהן ובין הגברים
הנלווים אליהן מתאימה  לתאור התנהגות ושיחה אמיתית כשם שהיינו
מצפים ברומן בן ימינו. הן מתקבלות על הדעת פחות או יותר כאילו
היו נשים אמיתיות.    יחד עם זה כמובן תוכן הספורים  עצמם בספר
נסב על מיניות ואהבה.- האהבה היא מינית והמיניות אהבה, אך גם
שיר הלל לכפירה.  השאלות שאפשריות רק בימינו, בעת קריאה
פמיניסטית: האם האדם פה הוא זכר או נקבה, לבן או לא, נוצרי או
לא, -על אף פתיחותו, הרי ברור שהסופר כותב מנקודת מבט גברית
במהותה.   יש סיפורים על חדוות המין, אך קל לראות שזה שיח
גברי.   7 נשים מספרות 70 ספורים, רובם על גדולת הסקס,-אל לזה
לבלבלנו - את כולם כתב גבר. בוקצ'יו יודע עד כמה הפיתוי אל
החדווה המינית הזו היא המצאה גברית. כל הנשים פה אוהבות סקס,
הרבה, כמה שיותר, וכמעט כל הגברים אוהבים סקס, הרבה, כמה
שיותר. אלה שאינם אוהבים סקס-בעיקר עשירים מזדקנים, מענים את
נשותיהם במונעם מהן את ההנאות הגלומות בחיי המין. (11)      
                                                           
                                     
  יש מן הסיפורים שמקורם במעשים אמיתיים שקרו. אחרים מאומצים
מתרבות אחרת, למשל מספורים שהגיעו מארצות המזרח או אחרים, אך
כולם הולבשו במעטפת המיוחדת של בוקצ'יו וסגנון הספור הייחודי
לו, ובמוסר ההשכל המהתל המיוחד לו.
בוקצ'יו- ס פ ו ר  ה מ ס ג רת:   בזמן הדבר  הגדול בפירנצה,
כאשר אין בית שאין בו מת, וכולם מסתגרים בבתיהם, והמתים מושלכם
החוצה באין קובר, מתאספים 7 נשים צעירות ו-3 גברים צעירים בני
טובים בכנסיה, ומחליטים לצאת מאימת המחלה לכפר, לחווה יפה של
אחד מהם, וכך הם עושים. בהיותם שם, ועל מנת להעביר את הזמן
בנעימים-בהיות מיטותיהם מוצעות ואוכל ניתן להם במועדו, מחליטים
לספר איש בתורו סיפור, כל אחד מהם, יום יום, וכך, בעשרת הימים
בם שהו שם מסופרים 10 ספורים, על כסילות החכמים, ערמת הנשים
ושחיתות הכמרים, על בעלים מקורננים ועל אהבות, על צחוק וגם על
אימה .        בהקדמתו לספרו כותב בוקצ'יו - מה שמאשר את
המחקרים אותם הזכרנו, שעל אף ספור-המסגרת שבו הנשים חפשיות
לנפשן לבוא ולצאת, שזה היוצא מהכלל המאשר את הכלל וקרה רק בגלל
הכאוס שיוצרת המחלה. לא זה הוא המצב בדרך כלל, אלא נשים אינן
חפשיות להסתובב באוות נפשן, בפירנצה, עקב המחלה : 'לא רק לבני
גילן אלא אף למבוגרים מהן בהרבה הוענקה חירות גדולה מאד עקב
הנסיבות המתוארות לעיל'', ולכן הן מסתובבות חפשיות וגם יוצאות
לכפר עם 3 ידידים, אך שמותיהן חסויים כדי להגן עליהן מלעז.
לגבי אהבה-שהיא גיבורת הספר ברוב הסיפורים הוא טוען, שגברים
שצער אהבה בלבם יכולים להתבדר ולהסיח דעתם בהרבה דרכים, כאוות
נפשם ובכל מקום,  בעוד שהנשים מסוגרות בחדריהן ובבתיהן בטלות
ממעש וסובלות, עקב כך, הרבה יותר מהגברים כיוון שכך אין מה
שיסיח את דעתן. (מה שמאשר שוב את הנ''ל)
  בפתיחת הספר מפנה הכותב את דבריו לנשים, מכנה אותן רחמניות
ורבות-חן, ובסיום הוא מתייחס אך ורק לקוראות, בין שיגנו את
ספרו או יקבלוהו ברוח טובה.
בוקצ'יו מתייחס בנדיבות רבה לנשים ואפילו מצדיק-לא ברור אם
בסרקזם או ברצינות- את בגידותיהן. בספור החמישי ביום השביעי
הוא טוען כי הקנאים חותרים תחת חיי הנשים הצעירות ומבקשים בלא
לאות את מותן.  כל השבוע הן כלואות וטרודות בצרכי המשפחה
והבית, והלא גם הן, ככל אדם מבקשות ליהנות אחר כך בבוא יום החג
מקורטוב של נחת ומנוחה כלשהי, והיו רוצות לזכות למעט בידור
בדיוק כמו עובדי האדמה, בעלי המלאכה  בעיר והשופטים בבתי הדין
וגם אלוהים, שביום השביעי שבת מכל עמלו. הקנאים סוגרים וכולאים
אותן בבית בקפידה רבה, לפיכך, אומר לסיכום שאין אנו צריכים
לגנות מה שעושה אשה לבעלה המקנא לה ללא הצדקה, אלא עלינו דווקא
לשבח זאת.
בסיפור העשירי של היום החמישי, אשה צעירה וזנוחה מקבלת מאהב,
וכשבעלה מפתיע אותם בביתו שלו, האשה בחכמתה מסבירה לו את
עובדות החיים, שהוא הבעל, מעדיף את בני מינו ומזניחה, ושהיא
לקחה רק מה שהיתה זקוקה לו,  ושאם ינסה להזיק לה, היא תפרסם גם
עליו...הבעל מקבל את טיעוניה ומניח לה לנפשה (כאשר במציאות
יכול היה גם להרגה על כך.)
  בספור השביעי ביום השני של הדקמרון, נערה יפהפיה בת הסולטן
של בבל נשלחת על מנת להיות מושאת למלך אלגארבה, על הים, עם
מתנות ומלווים/ות בספינה הנטרפת ליד אי, נאספת על ידי גבר
אצילי ששפתו אינה מובנת לה. בגלל יפיה הוא מתאהב בה והופכה
לאהובתו. גבר אחר חומד אתה ולוקח אותה ו'נושא אותה לאשה', אחר
כך אחיו הורגו בעבורה, חוטף אותה וכו' וכו; כל פעם מחדש היא
בוכה קצת אחר כך מגלה את יתרונותיו של הגבר החדש ונעתרת. אחרי
4 שנים וכ-10 גברים היא מזהה איש מחצר המלוכה של אביה ברחוב.
היא מספרת לו את מוצאותיה, ומתנה את החזרתה הביתה בכך שתחזור
כאשה מכובדת לבית אביה, והוא מוצא סיפור כיסוי-כביכול היתה כל
הזמן במנזר, חוזרת בכבוד לבית אביה, כ ב ת ו ל ה  וככלות הכל
מושאת לבעלה המיועד (מלפני 4 שנים), נהיית אשתו הנאמנה והם
חיים שנים רבות באושר ונחת. המסקנה: 'פה מנושק אינו מאבד את
מזלו אלא שב ומתחדש כלבנה'
מקרה נוסף:  בסיפור התשיעי של היום השני, אשה נאמנה  מואשמת
על ידי מישהו שמשכנע את בעלה בבגידתה, והוא מאמין לו-וכמעט
רוצח אותה. בחכמתה היא מצליחה להשיב הכל על כנו. האשה מוצגת
כנעלה והגברים נקלים.
  בסיפור מספר 7 של היום הששי מספר בוקצ'יו על אשה בוגדת אך
פקחית, בהערצה .היא נתפסת בזרועות מאהב על ידי בעלה, ומובאת
למשפט לפני מושל העיר. לפי החוק, גורלה תליה. המושל חס על האשה
היפה והמיוחסת ומנסה לתת לה דרך מילוט -הוא שואל אותה מה
תגובתה על העניין. היא לא מכחישה אלא מודה, אך לגרסתה:1. לגבי
החוק: מי שחוקק אותו לא כלל את הנשים, בו בזמן שחוקים אמורים
להיות שוויוניים ומחוקקים בהסכמת כל מי שהם נוגעים להם (כלומר
הסכמת הנשים). 2. 'ובכן, אני שואלת אותך, אדוני המושל, אם
(בעלי) נטל ממני תמיד כל מה שהיה זקוק לו או חשק בו, מה הייתי
צריכה לעשות ומה אני צריכה לעשות עכשיו בכל העודף שנשאר לי?
אני צריכה להשליך אותו לכלבים? האם לא מוטב להגיש אותו לאיש
אציל האוהב אותי יותר משהוא אוהב את עצמו, ולא להניח לכל העודף
הזה להתבזבז או להתקלקל?  אנשי העיר, שרובם באו למשפט,  צחקו
הרבה ומיד קראו שהאשה צודקת ודבריה נכונים והחוק שונה. והאשה
שבה לביתה עולזת וחפשיה..
יום 7 ספור 6: -סיפור  שכפי הנראה הועתק-או נתן השראה- לספור
באלף לילה ולילה ששמו 'ספור האשה ושני מאהביה' שהוזכר לעיל:
הגבירה איזבלה שוהה עם ליאונטו אהובה. בא לבקר אצלה מחזר אלים
ורב השפעה שמאוהב בה והיא מחביאה את אהובה בביתה ומכניסה את
הלז. פתאום מופיע הבעל. היא מוציאה את אדון למברטוצ'ו-הגבר
השני-כשסכין שלופה בידו וקללות בפיו מהבית, ובשכנוע אשתו, בעלה
מלווה את ליאונטו, שכביכול נמלט לביתה מזעם הלז, לביתו בשלום
ועוד מהלל את אשתו האמיצה שהחביאה אדם שנרדף על לא עוול בכפו.
  בסיפור השביעי ביום השלישי, מביע בוקצ'יו -מפי 'נזיר'
כביכול, את דעתו על הכנסיה והנזירים: "המכונים היום נזירים
ורוצים להיחשב כאלה, אין להם מן הנזיר האמיתי אלא הגלימה ותו
לא, וגם זו אינה גלימת נזירים כלל, שהרי מייסדי מסדרי הנזירים
ציוו כי הגלימות תהיינה צרות ודלות מבדים גסים...ואילו עכשיו
עושים האנשים הללו את גלימותיהם רחבות ומרופדות ומבהיקות
ותפורות מבדים משובחים מאד...ובשעה שהקדמונים ביקשו להושיע את
בני האדם, חושקים הנזירים בני ימינו בנשים ובנכסים. הם שוקדים
לעורר פחד בנפשם של הטפשים ולהורות כי אפשר לכפר על החטאים
במתן צדקה. ובדרך זו יימצא תמיד מי שיביא לחם. מי שישלח יין
ומי שיספק מאכלים...הם נמלטו למנזרים מפאת שפלותם וכדי לחמוק
מיגיעה ומעמל ..הם נוזפים בגברים ומטיפים בגנות תשוקת הבשרים
כדי שיירתעו הננזפים וכל הנשים תשארנה לרשות הנוזפים...מטיפים
נגד הלוואות בריבית קצוצה ונגד כספים שאין משיגים ביושר, כדי
שימנו אותם על החזרת הכספים הללו וכך יוכלו לתפור להם גלימות
רחבות יותר, לקנות לעצמם משרות של הגמון ושל יתר דרגות הכמורה
הבכירות, תמורת אותם כספים שאך זה טענו כי הם מביאים לידי
אבדון, ואומרים עוד: עשו את אשר אנו אומרים ולא את אשר אנו
עושים... אם תוציא את כספך על תענוגות, לא יוכל הנזיר לרבוץ
בנחת במסדרו. אם תחזר אחרי הנשים, לא יהיה מקום לנזירים..
בספור השני ביום התשיעי אנו מוצאים נזירות  שנכנעות ליצרן, החל
מנזירה צעירה שיצרה קשר עם בחור  שפגשה במנזר, ואחריה מצטרפות
לחגיגה עוד נזירות ולבסוף גם אם המנזר עצמה.

דמות האשה הבוגדנית במאקאמה היהודית:
  המאקאמה בגרסתה היהודית, נלקחה מהסביבה הערבית  וגם הנוצרית
שבתוכה ישבו היהודים.- ו'עוברתה' מבחינת תכניה וצורתה. מאקאמות
או ספורים מחורזים בערבית קדמו לספרות המחורזת היהודית-מפורסם
בכך משורר  ממוצא פרסי אבו אלפאתח אלהמד'אני בעל סגנון מיוחד
שגם בספוריו כבר יש מעין 'ספור מסגרת' שנטווה סביב גבור  מרכזי
שעליו מספר ה'מגיד' שהוא בעצם כותב העלילה. גם אצלו כבר חתכו
את העלילה שירים שקולים פה ושם, והיהודים הכירו אותם. גם
בספרד הנוצרית רווחו רומנים מחורזים (3).קדמה לכך גם פרוזה
יהודית  מחורזת בהקשרים אחרים. למשל: מגילת אחימעץ', שהינה
מגילת יוחסין של משורר מדרום איטליה: אחימעץ בן פלטיאל, ושל
אחרים. יש בה, כמו בשירה  שקדמה לה, גם שיבוצים, רמיזות, מלים
וביטויים שלקוחים מהתנ''ך כתובה בפרוזה מחורזת כששזורים בה
שירים שקולים.  בכך היא שונה מ-2 הדוגמאות האחרות שהבאתי. יש
בה יסוד עלילתי רצוף או מרכזי, בדרך כלל ספור מסגרת שבתוכו
משובצים  ספורים משניים, כל אחד שלם בפני עצמו-ספורים,
אנקדוטות, משלים
או אף כמה  מקאמות, שסדורן בא אצל כל מספר בצורה אחרת. אצל
זבארה למשל, בצורת בצל, כאשר כל ספור מתחיל ובאמצעו מתחיל ספור
חדש עד שהמרכזי -מהבחינה הסדורית-נסגר- ואחריו זה שסביבו והלאה
עד סגירת ספור המסגרת.     נושא שאהוב  מאד על כותבי המאקאמות
הן הנשים. הן נזכרות לשבח ולגנאי  . המחלוקת בין מצדדי הנשים
לשונאיהן- שנראה היתולי למחצה ברוב המקרים-נמשך עד המאה ה-17
והתעצם כאשר אז נכתבו חיבורים שצידדו או שללו אותן, ב'ויכוח
שירי על טיב הנשים' על ידי כמה מחברים, שהוזכר לעיל, איש
לשיטתו.  כמובן שקול הנשים עצמן לא נשמע בכל הויכוח הזה ואם
כן-זה היה גבר שמדברר אישה, כמובן לפי הבנתו  ולא מפי אשה
אמיתית.                                                    
                           
  הנשים מגיעות לשיאים חדשים של רוע ומפלצתיות, בחלק
מהספורים. למשל ספורו של יוסף אבן זבארה: הכובסת עושה שליחות
של שד' מתוך 'ספר שעשועים' שלו(9 ) עינן הנטש-שאחר כך יתברר
שספורו הוא 'הפוך על הפוך' כיוון שהוא השטן ואין לקבל את
דבריו, מספר סיפור על כובסת, שבגלל רוע לבה ורשעותה החריבה עיר
שלווה ושלמה על ידי דברי רכילות שהפיצה וסכסוך אשה בבעלה.. היא
עושה זאת לאחר שהשד-או השטן-אמר לה שיושבי העיר כה נחמדים
ושלווים שאי אפשר לסכסך ביניהם ודבר זה מכעיסה והיא נשבעת
שתצליח היכן שהוא נכשל. מעשי האשה גורמים למות 200 מאנשי
העיר-כולם קרובי משפחה , והדבר מחריד אפילו את השטן שנשבע
בעקבות כך לא להזיק לאיש לעולם. כלומר, גרועה האשה אף מן
השטן!
ספור נוסף מ'ספר שעשועים'- האשה שלא עמדה במבחן: בויכוח בין
המלך ושריו על נאמנות הנשים, המלך טוען שאין אשה נאמנה. השרים
לא מאמינים לו ועליו חובת ההוכחה. נבחרת משפחה טובה שהגבר
והאשה בה נאמנים  בצורה יוצאת דופן ומפורסמים בכך בכל העיר.
המלך מזמין תחילה את האיש ומפתהו לרצוח את אשתו  בתמורה להטבות
מפליגות, והגבר, על אף שהבטיח שכך יעשה, לא מסוגל לבצע זאת אף
שיודע שהוא מסתכן בנפשו בהמרותו את פי המלך. לעומת זה האשה
שמחה מאד להבטחה שתהיה אשת המלך, מוכנה בלי להרהר פעם נוספת
לרצוח את בעלה ואף מנסה לעשות כן, ורק חרב שלא מתפקדת, שניתנה
לה לצורך המשימה, מצילה את הבעל. השרים נוכחים  ש'אשה בכל אלה
לא מצאתי' כמאמר שלמה המלך  -אין אף אשה שאפשר לסמוך עליה בכל
העולם, גם לא הטובות שבהן.
ברבות מהמקאמות יש נשים בוגדניות או רעות. דוגמה נוספת היא
האשה מהספור הרומי העתיק של הסופר פטרוניוס: 'האלמנה מאפסוס',
שבספורו של זבארה מוצגת הרבה יותר גרועה מאשר בספור המקורי, בו
היא בעצם מתוך אצילות רוח מצילה את השומר החי תמורת גווית איש
מת, הגם שהיה בעלה והיא אהבה אותו. אצל זבארה היא נלהבת למעשה,
אולי אף מתכננת אותו-את 'ציד' השומר בחרמה, מוכנה למרוט
מהגוויה את שער ראשה ובעצם דוחפת ומתכננת כל הזמן ולבסוף אף
'סוחטת' נשואין מהשומר האומלל. אצל זבארה זו אשה מפלצתית וחסרת
כל ערכים ומוסר. אין בה שום דבר טוב.                        
                                                           
                                    משפטים בגנות האשה אצל
זבארה:   השמר מעצת האשה כי היא רעה ומורת רוח וקשה לבה שמיר
ושית, צרעת ממארת בבית , וכל איש נבון לא ישמע אליהן כי הנשים
דעתן לה עליהן
מפי השועל-באחד הסיפורים: השמר מאהבתן ושאל אותן ועשה הפך עצתן

                                                           
     אך יש גם דוגמאות הפוכות. למשל בספור 'בת הפריזי החכמה'
(של זבארה כנ''ל) יש נערה חכמה בצורה יוצאת דופן, שחכמתה עולה
לבטח על חכמת אביה, על חכמת המלך והנחותים-הנערה והסריס,
מתגלים כחכמים ביותר בסיפור. זו היא שפתרה למלך את החלום בו
ראה קוף מקפץ על צווארי נשותיו, וגם עשתה זאת בצורה עדינה
שתשמור על כבוד המלך-ועל כך זכתה להיות לאשתו (לאחר שהרג את
שאר נשותיו-מסתבר שאשה טובה וחכמה היא אחת, והרעות והבוגדניות
הן רבות...)ברוב המאקאמות הנשים יוצאות רעות, בוגדניות, וכל
שאר התכונות השליליות. פה ושם נעשה נסיון להיות הוגן עם הנשים.
אך גם במאקאמות הן 'משחקות' את תפקידן מתוך המקום המסורתי
שלהן: התפוח שנזרק להלך מידי הנערה  עם שירים עליו, נזרק
מהמקום המסורתי שלה: ממרומי המגדל, מאחורי סוגר ובריח. הנשים
נמצאות ברוב הסיפורים ב'בית הנשים' והדברים קורים על אף
המסגרות שכולאות את הנשים-וזה משתמע רק דרך אגב בסיפורים,
המשורר כלל לא יוצא נגד חלוקת התפקידים הזו.


השוואה בין 3 הנובלות
------------------------
סיפור המסגרת: באלף לילה  ולילה יש כאמור סיפור מסגרת אחד והוא
סיפורה של שהרזאד המספרת למלך ספורים  במשך אלף לילות, אך בתוך
כך יש  בצורה אקראית סיפורי מסגרת נוספים, למשל היא מספרת על
מלך ולו אהובה שדורשת את מות בנו בהעמידה את צדקת הבן מול
צדקתה, ותוך כך היא עצמה-דמות בדיונית בסיפור של שהרזאד, מספרת
סיפורים למלך שבסיפור גם הוא.  בתוך ספור המסגרת יש סיפורים
ארוכים וקצרים, על נשים, רשעותן וחכמתן, יפיין וכיעורן כמו גם
על גברים כגון אלה, על מלכים, נסים, קפיצות דרך, חיות וגם
מעשיות על חכמת-או טפשות העם הפשוט-ועד טפשות מלכים שנופלים
בפח כגון אחד המסופר ב'ספור האשה וחמשת מאהביה'.
ב'דקמרון' הספר בנוי בצורה סימטרית לגמרי. אמנם יש סיפור
מסגרת, אך בתוכו יש בדיוק 10 ימים, כשבכל אחד מהם כל אחד
מהנוכחים בכפר מספר כל לילה סיפור אחד.
המקאמה היהודית של זבארה: יש ספור מסגרת  ראשוני ובתוכו ספורים
שמתחילים ובתוך כל אחד נפתח עוד ספור וכך 5 ורק אז נסגרים אחד
אחד-כמו בצל עם קליפותיו ורק לבסוף נסגר סיפור המסגרת החיצוני
.

יחס המחבר לגבוריו:
בוקצ'יו מלא אהבת אדם, הוא מאד בעד אהבה, שמחת חיים, אוהבים
ואהבות, מחבב את הנשים -נסו לחשוב על זבארה או על איש מחבריו
מחברי המאקאמות מתייחס בשוויון, נדיבות והגינות כזו לנשים
בחיבוריו, לתת להן לפחות פתחון פה לטעון לזכותן השווה לגברים
מבחינת הצורך לחשוק ולאהוב. הדבר כלל לא היה בא בחשבון.
בוקצ'יו, 1090 שנה אחריי זבארה מיייצג, אמנם לפי הבנתו או
לצורך הסיפור, אך בנדיבות אמיתית, את זכות הנשים, נותן להן
הצדקה צרכיהן השווים לגברים, וזכות שווה למימוש צרכיהן. אצל
כותבי המאקאמות היהודים מתארים נשים בוגדניות, אך כיוון שנשים
אמורות להיות  ת מ י ד   צנועות, צייתניות וחסרות יצרים מיניים
אקטיביים משלהן, הרי כל הנשים שלא מתנהגות לפי קוד התנהגות זה
הן נשים שליליות. כמובן, שאין זה כך אצל בוקצ'יו.
  :אלף לילה ולילה: הספורים מסופרים קודם כל לגברים ובחברת
גברים ובמסיבותיהם-נשים בדרך    כלל לא מורשות להשתתף בנסיבות
אלו.
   כנ''ל לגבי המאקאמות היהודיות.

מפי מי מסופרים הסיפורים:
 באלף לילה  ולילה הסיפורים מסופרים מפי שהרזאד, כביכול, אך
ברור לנו שבמציאות המספר-המספרים-כאמור היו גברים. נשים לעולם
לא ספרו סיפורים בכיכר השוק או במסיבות הגברים. הם היו אלה
שספרו אותם, נשאו אותם ממקום למקום, ולא הנשים שבהרבה מהם היו
גבורותיהם, לטובה או לרעה
גם בספרות העברית אין שום מאקאמה שמסופרת או אפילו שנכתבה,
למיטב ידיעתנו, על ידי אשה.  האשה יכולה אולי לדבר בתוך
המאקאמה אך גבר שם בפיה את הדברים, ולפי מה שהוא חשב שהיתה
אומרת או היתה צריכה להגיד-מה שכמובן לא תואם את מה שאנו
מכירים כיום כספרות שנכתבת על ידי נשים, ושנושאיה נוגעים הרבה
בעניינים רבים אחרים: ילדים, בית,בעיות ייחודיות לנשים ולמגזר
ושנקודת המבט בהם שונה בתכלית. אם יש ביטוי לענייני מגזר
במאקאמה הם תמיד לפי  נקודת המבט הגברית.

יחס המחבר לנשים:
בוקצ'יו אוהב נשים. כמעט לעולם אין בספרו נשים שליליות ממש.
בדרך כלל הן יוצאות טוב, ואפילו בבגידותיהן, מהסיפורים. אם הן
בוגדות זה ממחסור באהבה בביתן, או שנכפו לכך, ואם הן נתפסות
לרוב יש להן מענה לשון נחמד או מחוכם שמוציא אותן מהסיטואציה.
הנשים של בוקצ'יו הן בשר ודם, יש להן יצרים, הן רגשניות,
רחמניות, אוהבות, הרבה פעמים יפות וצעירות וזכאיות להיות
נאהבות. בעצם, בוקצ'יו נותן פתחון פה לנשים ומצדיקן בזמן
שבעולם כמעט לא היה לכך אח ורע, לפי האמור לעיל.              
                                                           
                 
ספורי אלף לילה ולילה: יש מן הספורים שהם  בעד נשים ויש שנגדן,
אך ברור ממרבית הסיפורים שהנשים אינן בעמדת כח. המילה האחרונה
היא תמיד של הגבר-אם האשה חכמה וטוענת טענות, הן לפני הווזיר
או המלך או השליט- לעולם זו אינה אשה שבידיה כח ושליטה. הן גם
לא מתוארות כסובבות חפשיות ברחובות אלא בדרך כלל בתוך בית או
ארמון-מסוגרות- שם מקומן וחייהן. בהרבה מהספורים הנשים הן
דמויות דמיוניות, מייצגות ולא איזו אשה אפיינית, אדומת לחי
ועבת בשר או רזה. הן דמויות דמיוניות ולא ממש בשר ודם. הן בת
מלך יפהפיה או  נסיכה או אשת מישהו. קשה לתאר אשה כזו
במציאות.
  ביהדות, במאקאמות:  הנשים במאקאמות מייצגות בדרך כלל רעיון,
את הרעיון של כותב המאקאמה, וככאלו הן טובות ויפהפיות מאד, או
רעות ודוחות ומפחידות במיוחד. אי אפשר ממש להזדהות עם דמות
ממאקאמה, אף אם היא טובה, כי אינה בדרך כלל בשר ודם. כאמור,
היה ויכוח בין מצדדי ומתנגדי הנשים דרך המאקאמות והיו מחברים
משני צדי המתרס, או גם  כאלה שטענו טענות נגדן רק על מנת להפוך
לבסוף את הקערה על פיה ולהוכיח, הפוך על הפוך, את ההיפך.

יחס המחבר לממסד:
בוקצ'יו, לפי האמור לעיל, שם את הממסד ללעג ולקלס. הוא צוחק על
הכמורה, על הגברים שנגררים אחרי תאוותיהם עד לרצח אח, על
טפשותם של הכפריים וערמת נשיהם, על החמדנות ותאוות הבצע
האנושית, על רוע הלב, על הנזירות שמסתירה מאחריה סודות אפלים,
אך מתחת לכל זה מסתתרת חמלה ואהבה גדולה ושמחת חיים והכרה
בנצחון החיוניות והשמחה וטבע האדם הסקרני והתאוותני על כל
המגבלות והאיסורים. במיוחד הוא 'יורד', כאמור לעיל, על צביעותם
של הכמרים והכמורה ושל אנשי הדת הצדיקים כביכול ושבע תועבות
בלבם-זה חוזר  שוב ושוב בסיפורים.
  אלף לילה ולילה: יש גיוון רב בספורים, אך בדרך כלל השליטים
והמלכים הם מובן מאליו, אין ביקורת ממשית עליהם-הם חלק מסדר
העולם מאז ששת ימי בראשית. בהרבה ספורים הם מוצגים בצורה
חיובית כמלכים נעלים. אין ביקורת ממשית על הממסד. הספורים לא
נועדו לקעקע אותו אלא ...לספר אגדות.
  המאקאמות לא באו לקעקע את מעמד הממסד, אלא כמעט מתוכו.
המשוררים  בדרך כלל קשורים באיזו צורה למערכת היהודית כמו
שהיא, והכותבים היו 'אנשים מן היישוב' ואם באו לצאת נגד מישהו,
זה הרבה פעמים דווקא נגד הנשים, שהיו ממילא בעמדת נחיתות
גדולה.

השוואת צורת הכתיבה: דקמרון כתוב  בפרוזה, אלף לילה ולילה
כנ''ל, בתוספת קטעי שירה שמשובצים בכמה מהספורים כאמור בדוגמה
המובאת לעיל, ובמאקאמות בפרוזה חרוזה בתוספת קטעי שירה, פה
ושם.

מקור הספורים:   כולם לקחו מכולם. כאמור, ב'זאדיג' של וולטיר
נמצא ספור שראינו קודם ב'אלף לילה ולילה', במאקאמה נמצא ספור
על האשה שאפה נכרת, שמוצאים אותו גם, שונה במעט-באלף לילה
ולילה. כאמור, אצל בוקצ'יו מצאנו למשל ספור על האשה ושני
מאהביה, שנמצא גם באלף לילה ולילה, והספור על 'האלמנה מאפסוס'
נמצא כאמור גם במאקאמה.

צורת הכתיבה: אלף לילה ולילה כתוב בצורת פרוזה, אף שמשובצים בו
גם שירים-כמו בדוגמה שהבאתי  ב'יתרון המינים'. בוקצ'יו כותב את
ספוריו בפרוזה ואילו המאקאמות היהודיות של ימי הביניים כתובות
כולן בפרוזה מחורזת, כאשר בתוך זה משובצים גם שירים לפי
הצורך-למשל  השיר שכותבת הנערה הנשקפת  לגבור אשר בן יהודה :  
  'אשר ירוץ לצודד העפרים/במדבר ים והרי הבתרים
חדל כי הם כלואים  בחצרים/ונמצאים בחדרי החדרים              
         
ובהמשך שירים שלו ותשובות שלה וכו.
   חלק מקסמן של המאקאמות הוא החריזה שבהן  והוירטואוזיות
הלשונית  לעתים בה היא נעשית. לדוגמה: דברי אשתו של זרח, (של
יהודה אבן שבתאי מתוך 'תחכמוני') המכוערת ומפלצתית, שהושאה לו
בערמה ותמורת כסף רב במקום בחורה יפה שהראו לו קודם כמיועדת
לו. וכה אומרת המפלצת למחרת הנשואין: (יהודה אבן שבתאי מתוך
'תחכמוני'):
''חגור מתניך/ואל תתן שינה לעיניך/ואל תמרה דבר פי וקולי/ולך
קח לי/: כלי כסף וכלי זהב ושמלות/הנטיפות והשרות והרעלות/ומשכן
ודירה/וכסא ומנורה/ושלחן וכפות/ועלי וריפות/ומכבר
וכישור/ומחצלת וכיור/וטנא ופלך ופרור ובקבוק וקלחת/ומכתש
ומטאטאת ומטפחת/וסיר ותנור וכיריים/וחבית למים/ומזרקות
ויעים/וכלים וגביעים/ובתי-הנפש והמעטפות ורדידים
וצניפות/ומחלצות וסדינים/ונזמי האף וגליונים/...וכו' וכו'.

מעמד הנשים לפי הסיפורים
באלף לילה ולילה: לפי הספורים הבודדים שהבאתי כדוגמה, יש גם
נשים ש'יוצאות טוב'. אבל: כבר מסיפור המסגרת אפשר ללמוד על
המצב האמיתי: המלך לוקח נשים כרצונו, הורג קודם כל את אשתו
הבוגדת-מה שלא ברור שהיה קורה באירופה או בחברה היהודית, אף של
אותה תקופה. הוא אוסף נערות-כל לילה אחרת, ואין מוחה בידו.
וכמובן גם איש אינו מעיז לפתוח פה כנגד האונס והרצח שבא בבוקר.
גם בחברה האירופית של ימי הביניים זה לא היה קורה. הספור משקף
את החיים ואת השלטון העריץ ששרר בכל המזרח. גם בספור העניין
מוזכר כחלק מהאגדה בלי שום זעזוע מיוחד. כך דרך העולם...צריך
משהו משעשע במיוחד-במקרה זה חכמה של נערה וספוריה המשעשעים,
וכנראה בכל זאת גם אהבה שהתפתחה במשך הזמן ושני ילדים שנולדו
תוך 1000 הלילות, כדי להציל את הנערה (שהרזאד).  
גם כשהאשה יוצאת פקחית וחכמה ומצליחה להערים על בעלה או 'לסדר
את העניינים', זה תמיד 'חכמת המסכן', היא נתונה לרשותו (או
לרשות אביה או אחיה), וצריכה למצוא מוצא שאם לא כן -רע ומר
גורלה. כך בספור 'האשה ושני מאהביה', כך בספור בן המלך ואשת
הסוחר-המצב ההתחלתי הוא שהיא כלואה במגדל, עוד בטרם עשתה רע
כלשהו, זכותו לעשות כן לאשתו, בלי מתן שום דו''ח לאיש, רק
בתוקף קנאתו בלבד. ב'האשה וחמשת בעליה אמנם מדובר על אשה
בוגדת-שבעלה לא נמצא רוב הזמן, אך ערמומיותה רק מדגישה את
העובדה שהיא בעצם חסרת ישע מול הרשויות-הדרך היחידה שלה להוציא
אדם מהכלא (במקרה זה ידידה) היא לשכב עם בעלי השררה שממונים
בעצם על הטיפול  בבעיות עם הרשויות,שהרי ה ם  ע צ מ ם
הרשויות.( כמובן שבישראל  תלונה על כך היתה יכולה לגמור להם את
הקריירה בכלא). היא חשופה להטרדה ותביעות לשוחד מיני, וכמובן
שאם לא תיענה יכולים להפעיל את כחם העצום נגדה. כמעט אין לה
ברירה אלא להערים עליהם-זה מוצא של יאוש.   כאמור, גם ב'ויכוח
על יתרון המינים' אמנם גברה האשה על הגבר בטענותיה, אך החומר
למאבק ביניהם הוא  בשר הנערות-האם טוב הוא משל הנערים-
הנעורים, זה הרגע היחידי שלאשה יש ערך בשוק-אך הערך הזה שווה
לערך של סוס יפה או מוצר צריכה אחר ועל כך היה הויכוח ובמיוחד
אם לקחת בחשבון שהנערות המדוברות הן שפחות או 'פרי אכזוטי'
אחר. אפשר לשער איך היתה תחושתן של הנשים במין עולם שכזה.    
גם בת טובים לא היתה יכולה להחליט על גורלה - זה היה נתון
להחלטתו השרירותית של האב.

מעמד האשה לפי בוקצ'יו:   בהשוואה לנשי המזרח, לפי ספורי
בוקצ'יו בכל זאת מעמד הנשים משופר בהרבה. הן נשמעות, נראות, יש
להן מה להגיד, דבריהן נשמעים גם ברבים (למשל האשה שהובאה להשפט
על בגידה -שואלים אותה מה יש לה להגיד. במזרח ראשה היה נערף
מיד).   הנשים פה יוצאות הרבה יותר אסרטיביות ויוזמות, בכל זאת
הן באות בחברה, יש להן אהבות -הן לא 'אובייקט' שלוקחים אותו
כמו חפץ. יש לשכנען אפילו לבגידה. יש להן רצונות משלהן ולא פעם
הן לא מהססות להשיג אותם. יש להן מילה כלפי הבעל. אך גם פה
ישנה אשה (ספור ששי של היום השביעי) שאשה נענית למחזר בגלל כחו
הפוליטי ופחדה מהשפעתו ולחצו. כו כן יש כאן גם נשים שבמידה
מסוימת אינן כל הזמן תחת השגחת גברים: הנזירות נמצאות ברשות
עצמן, יש אם מנזר (הגם שמעליה אחראי גבר ממעמד הכמורה), והחיים
היומיומיים מתנהלים במסגרת נשית. זה סוג של עצמאות נשית, שלפי
הספור מנוצלת ל'חגיגות' משלהן, בהסתר, עם בחור נאה שנקרה
בדרכן.
מהספור השביעי ביום השלישי, לקחתי את הנאום של בוקצ'יו עצמו,
כביכול מפי צליין, נגד מוסד הכמורה, נאום חריף ועוקצני המאשים
אותם בשבע תועבות ומצוטט לעיל.
בכל זאת, הנשים הנשואות סגורות  בדרך כלל בבתיהן, והערמת הנשים
על בעליהן נעשית בשדה קרב זה. גם בוקצ'יו עצמו בפתיחה כותב
שהמקרה הזה, בו יצאו 7 נשים עם 3 גברים לכפר, הוא היוצא דופן
המאשר את הכלל: שנשים בדרך כלל כלואות בביתן, שאין להן הרבה
בידור בניגוד לגברים שמוצאים פורקן בכל מיני עיסוקים מחוץ לבית
בניגוד לאשה המסוגרת בביתה, שבדרך כלל אין לנשים פתחון פה
ושבמידה רבה גורל האשה הוא בידי בעלה ואינה שולטת בגורלה. עצם
העובדה שלנשים 'מספרים סיפורים', כמו הדקמרון - לנשים הוא כותב
ומקדיש את הספר,- מוכיח שלהן נשאר  רק להתבדר בקריאת סיפורים
בניגוד לגברים שעסוקים בעניינים חשובים יותר וקובעים את מהלך
העניינים בעולם.

מעמד הנשים לפי המאקאמות העבריות:
משלושת הקבצים, הנשים יוצאות הכי גרוע במאקאמות העבריות. תאורן
הוא לעתים ממש דוחה ומזוויע .יש תחושה ממש של שנאת נשים בחלק
מהספורים. מדוע היה צריך המחבר של: 'האשה שהתעללה בגופת בעלה'
להוסיף לגבורת הסיפור כהנה וכהנה, על הסיפור הראשוני של האלמנה
מאפסוס, בו בעצם האשה יוצאת כמעט אצילית שכן הצילה אדם מתלייה,
על אף שבתמורה לגופת הבעל האהוב -ואחר כך גם התאהבה בו-בסיפור
המקורי לא ברור אם הסופר מגנה זאת. פה אחרי שהאשה מתוארת בעצם
כמי שיזמה הכל מלכתחילה, התלבשה על האיש המסכן שבא לברר את
סיבת בכיה, במו ידיה חופרת ומוציאה מהאדמה-חילול הקודש-את גופת
בעלה, תלשה בשמחה את שער ראש  גווית בעלה ושמחה לתלותו-ולבסוף
גם מכריחה את השומר לשאתה לאשה-בסחיטה.
האשה שלא עמדה במבחן גם היא דוגמא מיזוגנית לשנאת הנשים. בכל
העיר, הארץ, העולם, אין אף אשה שיוצאת טוב, אפילו זו שנחשבת
לטובה בנשים היא אגואיסטית טפשה ומפלצתית, שמוכנה למסור בקלות
ובשמחה, ומוכנה לפעול בצורה אקטיבית ולרצוח את בעלה האוהב
והנדיב, כדי להפוך לאשת המלך. טפשה-כיוון שידוע שלא בטוח כלל
שיקיים הבטחותיו והיא נענית כאווזה פותה להבטחה. היא כל הזמן
מוסיפה חטא על פשע וכביכול מקבלת את הבעל יפה במיוחד בעוד
מזימת הרצח בלבה-בניגוד לבעל הסובל ומתייסר בנסיבות דומות.
מגדיל לעשות המשורר בספור על הכובסת והשד. בספור זה, האשה עולה
בזדונה על השדים וגורמת לשואה של ממש בעיר, קודם לסכסוך בין
אוהבים, לחשדות, לרצח חסר תכלה של מאות, להרס עיר שאננה, שלווה
ומאושרת עם חיים נעימים ואנשים טובים-הכל בגלל התערבות. שום
דבר לא עומד בדרכה של האשה האיומה הזו. אפילו השד, נקעה נפשו
ממנה והוא מחליט שלא לעשות יותר דברים רעים-אף שזו היתה תכלית
הוויתו, אף בעיניו זה מזעזע.
כך גם ערמת הנשים שמסדרות את זרח ב'נשואי זרח שונא הנשים' מתוך
'תחכמוני' ליהודה אבן שבתי.    הנשים הן נוראות, תחבלניות,
רעות מאין כמוהן.
  אף שאצל זבארה-ואצל אחרים-יש גם נשים חכמות, טובות ואצילות,
תאור הנשים  במאקאמות היהודיות הוא הגרוע ביותר. כל דבר רע
שעולה על הדעת דבק בהן.   ואפילו אם בסופו של דבר זה 'הפוך על
הפוך, ולבסוף מתברר שהספורים הם של השד, השטן או דמות שאין לתת
אמון בדבריה, הרי הדברים כבר נאמרו, הלגלוג והשנאה שהופצו כבר
התרחשו, הרעה כבר נעשתה.   דמות הנשים-ככלל- כבר הושחרה.  
 
ב י ב ל י ו ג ר פ י ה

1.אבן שבתאי 'מנחת יהודה שונא הנשים' מתוך : שירמן : השירה
העברית בספרד ובפרובאנס דפוס ''הארץ'' 1956
2. אלחריזי י. 'מחלוקת האיש והאשה'  מתוך ספר תחכמוני לפי
שירמן כנ''ל
3. אליאור ר. 'עלמה יפה שאין לה עיניים'  מתוך 'אלפיים' 52-53
נובמבר 1999
4. בסקין י.  'מבט חדש על האשה היהודיה באשכנז בימי - הביניים'
מתוך  'הרימי בכח קולך- מבט חדש על'...  הוצ' ''ידיעות
אחרונות'' ספרי חמד 2001
5. ברקאי ר.  'מסורות רפואיות יווניות'  מתוך : אשנב לחייהן של
נשים בחברות יהודיות בימי הביניים' הוצ' מרכז זלמן שז''ר עורכת
יעל עצמון ירושלים תשנ''ה
6. גויטין ש. 'דיני משפחה וההקדשות ורקעם ההסטורי ' מתוך:
המשפט המוסלמי במדינת ישראל  י-מ גווילים 1957
7. גורן א.  'משירת ערב' ספריית התרגומים האונ' העברית ירושלים
דפוס י-ם קומרשל פרס 1970
8. גרוסמן א.  'חסידות ומורדות'   מרכז זלמן שז''ר לתולדות
ישראל 2001
9. דישון י. 'ספר שעשועים' פרק שני : הספורים המחורזים הוצ'
ראובן מס  תשמ''ה
10. זבארה יוסף 'ספר שעשועים' לפי שירמן :השירה העברית בספרד
ובפרובאנס
11.טולדנו א.' ספורה של שמסיגול' מתוך:  ''זמנים''  גליון 88
הוצ' אונ' ת''א רמת- אביב סתיו 2004
12. לאור י. 'דברים שהשתיקה לא יפה להם' ת''א בבל תשס''ב
13. לסלי פ. 'הדילמה של פטמה' מתוך: ג'מאעה כרך יא תשס''ד
14.מירון י. 'גרגר הרימון' כרמלה שחאדה , נמר מסאווה  הוצ'
גבעת חביבה 1997
15. סדן י. 'לא אלף לילה ולילה אונ' י-מ תשס''ד, ת''א  עם עובד
נוב' 1999  
16. פגיס י.  'השיר דבר דבור על אופניו' מתוך: פנים מתחלפות
בסיפר  העברי. הוצ' מרכז זלמן שזר תשס''א 2001  
17. פירס ל.  'הדילמה של פטמה' מתוך: ג'מאעה  כרך י'א תשס''ד
18. קירקפטריק ה. 'נשים משוררות' ב: פפ9 1991 9quaderni di
studi arabi 161-175    
19. קליינברג א. 'לא חווה ולא מריה' מתוך 'הסטוריה'  גליון 1
טבת תשנ''ח
20. 20. רוזן ט.  'ציד הצביה'  הוצ' אונ' ת''א תשסו 2006
21. ריבלין י. :תרגום: ...'אלף לילה ולילה' הוצ' קרית ספר 1999

'השפחה תודווד' ...לצערי לא נמצא המאמר כשרציתי להוציא את
פרטיו בקופסא 133

נספחים:
-------------
אלף לילה ולילה      בתרגום י.ריבלין ירושלים  קרית-ספר  1990
                                                           
                        1.הפתיחה: ספור המלך שהריאר
ושחרזדה-ספור המסגרת ע'1
2.ספור האשה ושני מאהביה ע' 823
3.ספור המלך ואשת הסוחר ע' 832  
4.ספור האשה וחמשת מאהביה ע' 833  
5.ספור הויכוח בדבר יתרון המינים ע' 687

בוקצ'יו: דקמרון הוצ' כרמל 2000  :
1.יום שלישי ספור 7 (ציטוט מהטכסט ולא הסיפור)
2.יום חמישי-ספור 10 ,
3.יום ששי ספור 7 ,
4.יום שביעי ספור 6,
5.יום תשיעי ספור 2,

         המאקאמות של  זבארה :
מתוך שירמן פ. :השירה העברית בספרד ובפרובאנס הוצ'
מוסד-ביאליק ירושלים דביר תל-אביב, דפוס 'הארץ' 1956
1.האשה שלא עמדה במבחן
2.האלמנה שהתעללה בגופת בעלה
3.הכובסת עושה שליחות של שד
         מאקאמה של    יהודה אבן שבתי(כנ''ל)
4.נשואי זרח שונא הנשים