הזקן שלו מציף לו את הפנים
כמו זהב שחור, כמו נפט
והוא מנפנף בכנפיו ולא מצליח להמריא
כי אין לאן

הוא פותח חלון למגיפה
ורוח של סוף העולם מצטלצלת ממסכי הטלוויזיה
ימי קדם נושפים בעורף
בהם אין מסחר, שירותים ושיווק
וכל אדם מגדל לבד את מזונו בגינה

הרגשה רעה תופסת אותו
כשהוא עומד בגן הציבורי
מזהה סכנה וקורס כמו מגדל קלפים על הדשא
אנשים מתקהלים ושואלים מה קרה
ושני גברים נושאים אותו לבין השיחים
בין העלים הדקים
כדי שהשמש לא תשרוף אותו
ועל הדרך מרוקנים את ארנקו ממזומנים

הוא מתעורר לשמיים נופלים
בהם השמיים נמוכים וערפיליים
ושמש שוקעת צובעת את הרקיע בצהוב חולני
כמו שתן או כמו מחלה

הבניינים הגדולים נישאים סביבו
אדישים, מנוכרים ומבוצרים
שקט מחריש אוזניים פועם בעור התוף
ואף-אדם לא נראה, חוץ מילד קטן חולף,
שקוע בעולמו

הגשמים צריכים לרדת והשמש קופחת
הוא שוחק את נעליו על האספלט בדרך לביתו
ללקק את פצעיו
אנשים מביטים בו בתהייה,
מלאים סימני שאלה
יש לו סיגריה ועוד סיגריה שתיתן לו נחמה

השדרנים צורחים לתוך מסך הטלוויזיה
את כל נשמתם הפצועה
את האגו האדיר שלהם שנפגע
את הפחדים ואת התסכולים
ואת הזעם והאימה על שהם כה קטנים ובני חלוף

רדיו מנגן שירים שקטים
קלידים וכינורות
בחוץ הכול מחשיך ודממה יורדת על העיר
הוא פונה לשתות משהו
ואיזו שכנה צורחת לפתע את נשמתה
כאילו רוצחים אותה.