"טוב די די עצור בצד"

המכונית נכנסת לחניה בתנועה חלקה יחידה. ממושב המורה איציק
מסתכל עליי באכזבה גמורה.
"באמת שאני לא מבין מה הולך אתך," הוא יורק לעברי, "אתה מוכן
להסביר לי למה ירדת לראשון?"
"אני לא יודע, הסובארו הכחולה הייתה קצת בזווית החוצה, פחדתי
שאני אתקע..." אני אומר בהתנצלות, אך הוא קוטע אותי.
"בחייאת רון, מה זה פחדת? אנחנו כבר בשיעור מה, 100? 110? וזה
בלי השיעורים לפני הצבא! אתה יודע שיכולת לעבור שם. נמאס לי
להתווכח אתך כמו עם ילד קטן." הנאום הזה לא היה חדש לי, אך היה
משהו שונה בקול שלו היום. משהו תבוסתני ומיואש.
"אתה יודע שאתה נוהג טוב, אתה פשוט לא מוכן לתת כבר גז ולסוע.
אני לא יודע כבר מה לעשות אתך."
זה כבר צרב לי.
"אתה חייב להבין עם עצמך למה אתה מתעקש להיות כזה איטי. למה
אתה לא מוכן פשוט לעשות את מה שאתה יודע שצריך."
"אני פשוט מנסה להיות זהיר..." אני מתגונן נואשות, אבל כבר
שיחקנו את המשחק הזה יותר מדי.
"אתה יודע שהשטויות שלך לא עובדות עליי יותר," הוא הודף,
"ויאללה צא לי מהאוטו, יש לי עוד תלמידים, שבניגוד אליך ייגשו
לטסט מתישהו."

אני בוהה בגג. המילים שלו יושבות עמוק בגרון שלי.
משהו משתלט.
בתנועה מהירה ובטוחה אני משחרר את הבלם ויוצא בחדות לכביש. אני
מעלה לשני. "מה אתה עושה?! תעצור בצד." איציק מוחה. אני מעלה
לשלישי ודוהר קדימה. בשתי פניות מושלמות אני על איילון.
"צא ביציאה הראשונה או שאני בולם אותך, משוגע." הוא יורק בקול
קצת רועד. אני מעלה לרביעי, ואז לחמישי. אני עוקף שתי משאיות
ואוטובוס.
"זו כאילו הנקמה שלך בי? לקחת אותי לסיבוב באיילון? אתה יודע
שכל מה שאני אומר נכון, בשביל מה כל ההצגה הזו."
אני כבר לא שומע אותו. אני עובר שלושה נתיבים ויוצא. אני נשאר
על חמישי. ממשיכים דקה מחוץ לאיילון ואני בולם מול בניין גדול
וקר. אני יוצא מהאוטו, ותוך כמה שניות הוא כבר נוסע משם.

אריק יוצא מהלובי.
בטח להפסקת צהריים מוקדמת, מתאים לו למנייאק. הוא קורא לעברי.
"עוד יום - עוד שיעור, אה רון? אני אראה אותך עוד איזה שעה,
אנחנו צריכים לעבור על הדוחות שלך מאתמול."
אני מתקדם לעברו בצעד מהיר.
"חבל לי לפתוח ככה את הבוקר," הוא ממשיך, "אבל זה כבר לא מצב
שאני יכול לעבור עליו בשתי-" אני מכניס את כל המשקל שלי מאחורי
האגרוף. זה כבר סותם את הפה המטומטם שלו.
אני חוזר לחניה, מסתכל טוב טוב לשני הצדדים, ונותן למשאית לשטח
אותי.