"מה אני אעשה ולא נותר לי כאן איש שיבין אותי. אני חש ככלב
עזוב, שאין מי שיטייל אותו, או ילטף אותו: או יגיד לו מילה
טובה. בא לי לבכות - והדמעות כבר אזלו, כאילו התייחסתי אליהן
בגסות, כמו אל מצרך נפוץ בשוק..." הוא הקריא במכשיר ההקלטה ואז
ספר בשקט, בעוד הלמות ליבו מהדהדות, "אחד... שתיים... שלוש...
ארבע... חמש... שש... שבע... שמונה... תשע... עשר!!!!"

שנה לפני כן, הוא עוד ניגב כהרגלו את הטלפון הביתי במגבון לח.

"כן, ירון, אני יודע שצלצלת הרבה, פשוט אני מנקה את הטלפון כי
אני מפחד שאולי כשלא הייתי מישהו נגע בו. אתה יודע איך זה בני
אדם, מזוהמים... לא, אני לא מתכוון אליך. לא, היום לא אכלתי.
למה אתה לא שואל מה שלומי, במקום להתעסק בזוטות? לא הבנת כבר
שאני חולה בצורה אנושה, שלא לומר על ערש דווי?!"

והוא טרק בכעס את הטלפון לידידו הטוב.



כבר זמן מה שהוא משוכנע שהוא חולה בקרצינואיד. מדובר בגידול
סרטני, שמעוות את עור הפנים, משבש את הפעילות ההורמונלית וחוסם
את המעיים. אמנם עד כה לא הגיע לבית החולים, אך הוא היה פשוט
משוכנע שהוא חולה בזה ושהסיבה, (כך השתכנע אחרי שקרא מאמר
מפוקפק באינטרנט) הייתה החטא הקדמון שלו, כלומר הפעם הבודדה
ההיא שבה לחץ ידיים מבלי להשתמש בג'ל לחיטוי.

הוא השתעל, ישר לתוך הידיים.

לאחר מכן סרק לאחור את שיערו הארוך, אותו טיפח בקפדנות. הוא
ידע שיש סיכוי שהשיעולים אשר תקפו אותו תכופות באו עליו כתוצאה
ישירה של השיער שלו, שנכנס לו בשנתו לתוך הנחיריים, אבל הוא לא
חשב לשנייה להסתפר, כי כל סנטימטר מה"אוצר" הזה העניק לו תחושת
עוצמה.

לאחר מכן השתמש בג'ל לחיטוי על הידיים שלו, יען כי הרגע השתעל
עליהן ונגע בשיער. הוא ידע מה אנשים אומרים עליו, שזה נורא לא
סקסי להיות כל כך סטרילי, שצריך קצת יותר "בשר ודמיות" (מלשון
בשר ודם) כדי להיות סקסי, אבל לא היה לו אכפת. להיות נקי
ובריא, זה מה שהיה לו חשוב.

פתאום קם ממקומו למקרר, שלף משם בקבוק מים מינרליים ושפך מעט
מים על כל יד. לאחר מכן סיבן את הידיים שלו, לאחר מכן שטף אותן
וחוזר חלילה. לאחר מכן הלך לישון.

אור היום האיר על שיערו הארוך, שהתנפנף מעל לכתפיו בעצבנות,
בעודו רודף כחיה מישהו.

הוא הרים את המשקפת והתבונן באותו אדם, מבעד למסגרת העגלגלה של
זגוגיות המשקפת. לפתע נפלטה מפיו צרחה גרונית והוא רדף אחרי
אותו איש, הפיל אותו מרגליו וחבט בו.

"השתגעת?!", ניסה השכן שנפל לדבר אל ליבו, "אני אברמוביץ'
מהדירה למטה, מה עשיתי לך..."

"מטונף!!!", צרח עליו, "ניחשתי שאתה זה שגונב לי את העיתון...
ראיתי אותך אוכל למטה שקשוקה, מלקק את האצבעות - ואחרי זה דוחף
אותן לתיבת הדואר שלי!!!"

מישהו הזמין משטרה.

הגיעו שוטרים והפרידו ביניהם ולקחו אותם לניידת ומשם לתחנה.
אחר כך, בגלל שזו הפעם הראשונה שתקף אדם, (בטח בפומבי) שחררו
אותו חזרה הביתה באזהרה.

הוא עלה לדירה. ברגע הראשון עלה בו דחף להתקשר למשפחתו ולספר
להם על הטראומה שעברה עליו כמה שעות במעצר. אך הוא עצר את
עצמו: כבר נמאס להם לשמוע כמה העולם מטונף וכמה הוא חולה
בקרצינואיד והם ניתקו אתו כל קשר. זיכרון הנטישה העלה בו
געגועים לילדות והוא געה בבכי. לאחר מכן שטף את הפנים עם ג'ל
לחיטוי, התקלח במים מינרליים והלך לישון.

הוא סגר בטריקה את הלפ טופ שלו, נדהם...

"מה, אנשים באמת עושים את זה?", תמה בלבו, "אוכלים את הצואה של
עצמם ושל אחרים?! גועל נפש!!! מעניין אם השכנים שלי עוסקים
בפעילות שכזו..."

והוא רץ לחנות מכשירי החשמל, מארגן לעצמו פנס אולטרה סגול. שעה
לאחר מכן, כבר עלה במעלית ביחד עם השכנים שלו, פעילות ממנה
התנזר כבר שנים. גברת אברמוביץ' ומר אברמוביץ' נעצו בו מבטים,
תהו בלבם מה הוא זומם. גברת שטייגר חיבקה ממושכות את הפודל
שלה, מרגיעה את יבבותיו החרישיות.

לאט לאט, הוא נשען על לוח הכפתורים במעלית ומאחורי גבם של
השכנים פתח במברג את הלוח...



הפסקת חשמל פתאומית ועצירה... הוא נופף בפנס האולטרה סגול, תוך
כדי ההמולה שנוצרה, על פניהם של השכנים.

"אוי ואבוי...", נשמע קולו היבבני בחושך, "כולכם מטונפים. זרע
או קקה, זה מה שזה..."

"צא מפה!!!", צעקו וגידפו השכנים כשנפסקה הפסקת החשמל וזרקו
אותו מהמעלית.

חבול ופצוע חזר לדירתו, מתנשף בזעם ומחליט שעליו לעבור דירה.

אבל לאן? האם ישנה יבשת נסתרת בכדור הארץ, שבה אין צואה או
פעילויות מיניות עם צואה או פעילויות מיניות בכלל?

ככל שהרהר בכך, עצם הרעיון להיות באותו יקום עם אנשים שעוסקים
בכך לא מצא חן בעיניו.

וכך, לאחר שנה, גמלה בלבו ההחלטה לשגר את עצמו ליקום אחר. הוא
חזר לעבודה שלו, במעבדת הפיזיקה הסודית הממשלתית ממנה נעדר
חודשים - ותר (באמצעות קווארקים ששלח לעבר חורים שחורים) אחר
יקום חלופי. אחרי חיפושים רבים, המחשב שלו, שפעל על בינה
מלאכותית, הצהיר באוזניו שיש יקום "שסבל ממגפה ולכן כבר אין בו
בני אדם או צורות חיים בכלל. הדבר היחידי שתמצא שם הוא כלבלב
קטנטן".

הוא שיגר את עצמו, לא מודע לשגיאה הגדולה במעשיו...

בסופו של דבר, עונשו של אותו סטרילי היה בכך, שהוא שוגר ליקום
ובו כדור הארץ נמצא מתחת לכלב בגודל של גלקסיה, שבדיוק עמד
לחרבן על אותו כדה"א. להוכיח לכם, שקטנטן הוא עניין של קנה
מידה...