אני הולך בשכונה כלשהי ועובר ליד בית ספר.
אני עוצר ומסתכל כי אני כבר יודע,
מתעורר לי פרפור בבטן, ערגה.
לא למדתי פה, לא גדלתי באזור,
ויכול להיות שהבניין בכלל ריק, ומכוער, אבל עצם העובדה שמדובר
בבית ספר מספיקה.
בתי ספר מרגשים אותי.

ולעתים אני גם מנסה להבין את הסיבה,
וכמעט תמיד התשובה זהה:
כי מה אם?

ושוב אני עוצר ושוב ערגה ושוב מה אם.
וחושב מה אם, האנשים שמה אם, והשנים שמה אם.
וחושב אילו, החברים שהיו לי אילו, והשנים שהיו לי אילו.

ערג לזמנים שלא היו ולאנשים שלא הכרתי.

אז כשתתהלך בשכונה כלשהי, תחפש אותי בין הסורגים של בית הספר,
אולי במקום ובזמן שבו אתה נמצא אני עדיין שם תלמיד.