עיישה

בלילה באים אליי פחדיי כולם. עברי ועתידי הנמזגים לכדי כוס
תרעלה אחת, חטאיי שנמחלו ואלה שלא הספקתי עוד לחטוא, סך
חשבונות הנפש שלי הממתינים לי מעבר לפינתו של כל יום. מאוחר
בלילה ומוקדם בבוקר, בשוכבי ובקומי בין עיניי כל העת. אני
מתעוררת בקלות ונרדמת בקושי רב. לעיתים חולף הלילה כולו בלי
שאדע באמת כמה זמן הייתי ערה ולמשך כמה זמן נרדמתי. השינה אינה
מיטיבה עמי. גם לא הכתיבה ביומני. כדורי השינה הם חבריי הטובים
ביותר. שתי טבליות פשוטות היו מספיקות לי עד לא מזמן, אך כעת
אני צורכת עוד ועוד כדורים רק כדי להתנמנם. כוס יין מלאה עד
גדותיה, מעט חשיש. כבר נעשיתי שבוייה ואני מכלה חבילות כדורים
שלמות תוך ימים אחדים. אין אני מורגלת בסירוב לחומרי רוח
חיצוניים. מגיל צעיר נהגתי כך. אהבתי את הריגוש וכאב הנפילה
מתחושת השיכרון כבר כנערה קלת דעת. נותרתי קלת דעת גם עכשיו,
בראשית זקנתי. מרוב כדורים כבר נשתבש זכרוני. הטווח הקצר
והטווח הארוך נמהלים זה בזה ואני מתבלבלת ולא בטוחה מה היה ומה
בדיתי. ובכל זאת, יש דברים שלא שוכחים. אני זוכרת את הפעם
הראשונה בה הכה אותי גבר.  המכה הפילה אותי אל הרצפה הקרה של
בית הוריו. היה זה בעלי, הוא ולא אחר. הייתי בחודש השמיני
להיריוני הראשון ואני זוכרת את עוצמת החבטה יותר מאשר את
נסיבותיה. תמיד קשה לי להיזכר בהשתלשלות המדוייקת של העניינים.
משהו באופיי מונע ממני לראות מעבר לאפי. באותם ימים שלפני מותו
הייתי מורגלת כבר בידיו הקשות, שידעו לתת לי את פניהן כמו את
גבן. היה משהו מעליב עד דמעות באלימות שהופנתה כלפי וכלפי
העובר המוצק בבטני מצדו, תהא אשר תהא סיבתה. שיני ספגו את
מרבית כוח ההדף ויכולתי לטעום את ריח הבושם בבגדיו בעוד אני
מוטחת לאחור, אל רצפת השיש הקרה. מה אמרתי לו שזיכה אותי במכת
אגרוף סגור ישרה? בחיי שאינני זוכרת. משראה שנפלתי הביט בי
וחייך תוך שהוא ממשיך לצלוף מכות של מילים. ״אמרתי לך מיליון
פעם לא להביא אותי לידי כך שאכה אותך. את יודעת כמה אני מובס
אחר כך. למה היית מוכרחה להמשיך להתווכח? יש לך פה גדול מדי,
ותעוזה שעוד תפיל על שנינו אסון.״ בכיתי בכי מר ולא עניתי לו.
ידעתי שלא תהיה זו הפעם האחרונה שיכה אותי ובאורח פלא דווקא
אותה הבנה שמה שהיה הוא שיהיה, היא שאלחשה את כאבי. לא היה לי
לאן ללכת. הייתי מוכרחה להישאר על הרצפה ולספוג את הגידופים.
התחננתי שיפסיק. איש מבני הבית לא בא לעזרתי. הורי בעלי, כמו
אחיו ואחותו, ראו בו מלך חי ובי נערה צעירה בעלת יומרה שאינה
יודעת את מקומה. כל הגברים שהכרתי היו מכים את נשותיהם. כל
הנשים שהכרתי היו סופגות. בכוחות פלאיים ששאבתי מהיכן שהוא
התרוממתי אל רגלי ואחזתי בבטני תוך שאני נשענת על הקיר הלבן
שבחדר השינה שלנו. היה עליי לדעת שלא אהיה בטוחה מפניו. חשבתי
שבננו הבכור, שכבר נראה מעבר לגבעה התלולה של בטני, יעצור בעדו
מלנהוג בי כשפחה סרבנית.. קיוויתי שמשהו בו יומר, שירצה לעשות
מעתה שימוש מושכל בכוחו האדיר. היה עליי לדעת, כשחושבים על זה.
כמה רגעים אל תוך השתיקה וההלם, החליט שהספיק לו ועזב אותי
בוכה ומשוסעת, יצא את דלת בית הוריו ודילג בעליצות אל רכבו.
אני זוכרת את הפעם האחרונה בו ראיתי אותו. הבכור היה  כבר
בכיתה א. הוא היה מחויך ושתוי ומבודח והבטיח לשוב הביתה צלול
אחרי עבודת לילה שלא ידעתי את טיבה המדויק. הוא לבש חולצה
שחורה ואני זוכרת את קעקוע הספינה הטבועה על זרועו הימנית
מנצנץ בחשיכת חדר השינה שלנו. את מה שאפשר אני זוכרת. את מה
שלא כדאי, מוחקים עבורי הכדורים והזמן ומותי המוקדם.      

המלח המת

האמת היא שכל עוד חייתי היו ידיי מהירות משאר איברי גופי. הללו
היו נשלחות אל עבר יעד מקרי אחר בכל פעם, מלאות חימה, עמוסות
אותו דחף שליטה עתיק הזורם בעורקיי, בעורקי אבי, בעורקי אביו,
בעורקי האבות כולם. אם הייתי יכול הייתי מכה לפחות אדם אחד כל
יום. באשר לנמען הפוגש בידיי, יכולה הייתה זאת להיות אשתי,
אמי, אחותי הצעירה, גבר אחר שאני מצוי עמו בתחרות סביב עניין
מסויים, או סתם נציג חוקי תועה ולא מיומן. לעולם לא היו אלה
ילדי שסבלו מנחת זרועי, כלומר, לא בצורה ישירה. לא הכיתי את
ילדיי, לא משנה מה עשו או אמרו. אולי הייתה זאת דרכי המשונה
לכפר במידת מה על חטאיי הרבים. לעולם לא הרמתי את קולי עליהם,
יהיו מעשיהם מכעיסים ומגרים ככל שהיו. אהבתי את הקו האדום הזה
שמתחתי בתוך חול נפשי החם. כל עוד אינני מכה את ילדיי, אמרתי
לעצמי, יכול העולם להמשיך ולהתקיים במידה מסוימת של סדר. הוריי
שלי, לעומתי, היו מכים אותי כמעט מדי יום בילדותי. אני יכול
לחוש עדיין בהבל פיו של אבי גדול הגוף, בעיני המלח הירוקות
אדומות שלו, שעה שהיה מחזיק בחולצתי בידו האחת וסוטר לי באחרת.
אמי הייתה עומדת לצידו ומפצירה בו שיפסיק, משדלת אותו בכל
המילים שעמדו לרשותה. הוא היה מכה עד שחדלתי להגן על עצמי, תוך
שהוא מקלל בשלוש שפות. כל עוד היו ידיי מורמות מעל פני היה
מכה, ומשמסרתי את עצמי להשגחתו בלי סייגים, היה מפסיק. אולי
חשב שכניעתי פירושה שהבנתי איך לנהוג להבא. אולי פשוט ריחם
עליי או על עצמו. ברוב המקרים בהם הכיתי מישהו בעצמי, ראיתי
אותו מול עיניי, לא כמטרה או סיבה לאלימות שבתוכי, אלא יותר
כמחווה ספונטנית שזכרוני היה מעורר בי, מול ההלם והיעדר האמונה
המצוי בשורשי הדרך בה גודלתי וחונכתי. לעולם לא היכה אותי איש
מאז אבי, וכנראה שגם לא יכה אותי איש כעת. משבגרתי, הפכתי גבר
מטיל אימה באופן יחסי. אויבי הגדולים שוכנים ממילא בתוך ראשי.
איש לא מעז עוד להתגרות בי. כאבי, פרנסתי באה מהים ואפשרויותיו
הרבות. בשנות בחרותי הפלגתי בספינות הצי הסוחר. יותר משידעתי
על ספינות, ידעתי על הברחת סחורות ומכירתן ליושבי החוף. את
הזונות הטובות ביותר הכרתי למלחים הגרועים ביותר. דמי התיווך
תמיד היו לטובתי וטוב שכך. ידי הייתה בכל והכל היה בידי. לא
היה חסר לי דבר. מדי יום שישי הייתי הולך אל שוק הירקות וקונה
בשטרות זרים שנתנו בידי המלחים שהיו זקוקים לחום נשי יותר מאשר
לכספם. הייתי גונב ומרמה ומרוויח בעורמה מכל הרפתקה. וכעת אני
כאן, בארץ העירומה מכולן, נשוי לאישה תובענית וקולנית שמידותיה
אינן מידותיי. מה עוד נותר לי לעשות? רק להכות אותה במהירות,
לשלוח אותה הרחק ממני אל הרצפה, ולהימלט. והתינוק? הרי שזאת
הפעם הראשונה והאחרונה שהכיתי אותו ואם נשתמר משהו מכל זה
בזכרונותיו, הרי שאני מקווה שהוא כבר סלח לי ושאלוהים הטוב אף
הוא ראה בצרתי ולא שפט אב צעיר שהיה שרוי במצוקה גדולה. אל
מותי שלי צעדתי גם כן בלי פחד או מחשבה. זה היה לילה בהיר
ומשלוח טבק חדש הגיע לנמל באחת האוניות שעל סיפונן עבדתי
כמכונאי. באישון לילה הברחתי שני שקים מלאים טבק שתכננתי למכור
לחבריי בשוק הימאים. הייתי שתוי וזחוח והמוות נראה היה לי רחוק
כל כך ובלתי אפשרי לגביי. כשמצא אותי נהג קטר הרכבת היה גופי
מרוסק ופריך. בקבוק המשקה נשאר בשלמותו. גם השקים ובהם הטבק
נשתמרו במושב לצידי. השוטר שמילא את דוח הפעולה של מותי מחק את
השקים מרשימת הפריטים שנמצאו בחזקתי ולקח אותם לעצמו. אני לא
כועס עליו. גם לא על אשתי. אין לי זמן לכעסים מיותרים. עליי
להביט מלמעלה עוד שנים ארוכות על ילדיי ולשמור עליהם מפני
עצמם. עכשיו נעשו יתומים שלמים. הבכור ישמור על עצמו ועל
חפציו, זאת אני יודע. הצעיר ינחת על רגליו במקרה הטוב ואם לא,
אם נועד לחיות ולמות כהוריו, הרי שזו כבר בעייתו ולא ענייני.


האם העיוורת

בת אחת נולדה לי אחרי שישה בנים. שלוש פעמים לקח ממני אלוהים
את העובר ושפך את דמו בין רגליי.
כשנולדה בתי שמחתי מאוד, התפללתי שעות ארוכות בעמידה עד שרגליי
קרסו תחתיי והובהלתי בחזרה אל ביתי על ידי המתפללות האחרות
בעזרת הנשים. תחילה לא האמין איש שתשרוד את הלילה הראשון.
כילדה הייתה כה זעירה וכל כך נטולת חוש הישרדותי, שאפילו אביה
החל להכין עצמו למותה בעודה עושה את השבת הראשונה שלה בעולמנו.
כל ערב שבת לא בכתה וסירבה לינוק. עיניה נשארו עצומות וששת
אחיה ישבו סביבה והתפללו לשלומה. כשפקחה את עיניה מדי כמה שעות
לא השמיעה קול והסכימה לשתות רק מעט חלב אם שהונח על שפתיה
בכפית חלודה. ובכל זאת, השבת הראשונה עברה ונשארה בחיים. הילדה
מצאה דרך לשרוד ולכן קראנו לה עיישה, שתשגשג ותשאיר אחריה
הישגים בעולם. היא הייתה שונה כל כך מאחיה. מגיל צעיר הייתה
בעלת מזג חם ובלתי מתפשר. כבר בהפלגה מעיר הולדתה לארץ המדבר
אפשר היה לחוש בנטייה שלה לסכנה ולדרמה. באחד ממעברי הגבול
הימיים שאז עוד היו אסורים עלינו, פצחה עיישה בזעקות בכי
צורמות. יושבי הספינה החלו שולחים בי מבטים מזרי אימה עד שאחד
מהם הודיע לי מפורשות שאם לא תחדל לבכות ייאלץ לזרוק אותה אל
הים. מששמעה את איומי ההשלכה, הגבירה בתי הזעירה את קול
זעקותיה, כאילו כדי להתגרות במוות עצמו. נטלתי אותה אז
בזרועותיי, טבלתי את האצבע המורה במעט דבש שהיה עמנו והנחתי
אותה בפיה. הילדה השתתקה באחת ונותרה דמומה עד שהגענו לחופים
הבטוחים של הארץ הזאת. המזג החם הלך והתבסס בה בשנות בית הספר
המוקדמות אותן בילתה בעיקר במריבות והשלטת רצונה בקרב ילדים
שהיו גדולים ממנה. יום אחד שבה אל ביתנו הדל נזופה אך מרוצה,
אוחזת את נעליה בידה האחת ואת ילקוטה ביד השנייה. הנעליים היו
עשויות עור גס וסולייתן הכילה לוחיות ברזל עבות שנועדו להגן על
הרגליים מפני מסמרים. כששאלתי אותה מה קרה, ענתה לי: ״אחד
הילדים משך לי בשיער אז נתתי לו עם הנעל על הראש. הוא בכה מאוד
והמורה אמרה שבנות לא צריכות להרביץ אז זרקתי גם עליה נעל
אחת.״ כך נהגה בתי מיומה הראשון, בהתרסה וללא רסן. אופייה היה
פרוע אולי היה עליי לדעת שחייה לא יהיו קלים כבר אז. הגנתי
עליה כמיטב יכולתי, עד שהייתי מוכרחה גם אני להיאסף אל אבותיי
באחד הימים. משמתתי, שנה אחרי שמת בעלי, נעשתה בתי עצובה
ומכונסת מאוד. אז גם החלה לצרוך את כדורי השינה שלה. תחילה
במשורה ואז בהפרזה. עד שכבר לא נותר לה דבר לעשותו חוץ מלישון
ולחלום חלומות מסוייטים.

רבי יוסף

התפללתי להצלת נשמת בתי שנים ארוכות. כשנולדה חלושה וזעירה
התפללתי וכשגילתה סימני מרד ראשונים התחננתי שוב לאלוהים שימחל
לה על גאוותה וכשמת בעלה מצאתי את עצמי, שוב, מסתגר ומתפלל
שעות ארוכות. אפילו בשעת מותי שלי התפללתי למענה. היא החזיקה
את ידי והביטה בעיניי דרך משקפיה ומשקפיי. תפילותיי לא עזרו
לה. אלוהים לא חס עליה אפילו מעט. בחייה ובמותה הייתה ארורה
יותר מרשעים רבים לפניה. נשמתה הטובה הייתה כלואה בחוסר מזל
סדרתי שלא הרפה ממנה. אהבתי את בתי מאוד. אהבתי אותה כשהייתה
קשת עורף וכשהייתה רכה כחתלתולה. אהבתי אותה כשהייתה עושה
כדברי וכשהייתה מקשיבה רק לקול הפנימי העכור שהוליך אותה
מתחילתה עד סופה. אהבתי אותה יותר משאהבתי את אמה. אהבתי אותה
כמעט כמו שאהבתי את הבורא. היא כיבדה אותי כל ימיה וכל ימיי,
גם כשכוחותיה כבר היו דלים. מדי שבוע הייתה מיטלטלת באוטובוסים
שעות ארוכות מדירתה אל מעוננו בקצה עיירת הפועלים בה שוכנו
כשהיגרנו לכאן. בכל יום שישי הייתה מקיימת עבורי את אותה שגרת
טיפוח, משאזלו כוחותיה של אשתי ולא יכולה היתה לטפל בי עוד.
תחילה הייתה מסרקת את זקני וגוזזת אותו, קוצרת את ציפורניי
ומגהצת את בגדיי. אחר כך הייתה קורעת למעני רצועות נייר
שירותים כדי שלא אצטרך לעשות מלאכה בשבת. אם הייתי צריך שתיגש
אל אחד הבנקים בהם התנהלו חסכונותיי תמיד עשתה זאת בלי
להתאונן. מעולם לא גנבה ממני שקל אחד, ומעולם לא רימתה אותי.
אני יודע שעם אחרים לא תמיד נהגה ביושר או בהגינות ובכל זאת,
אתי התנהגה תמיד כאילו הייתי שליח אמת של הבורא עצמו. ידעתי
מעט מאוד על חייה האישיים ממנה. תמיד הייתי מקבל את המידע
בעקיפין מאשתי או מאחיה. היא הייתה פרועה ומתונה בו זמנית,
מלאת אמונה ונטולת יראת קודש גם יחד. היו לה הרגלי עבודה
מצויינים ומנהגי יחסים בעייתיים. היא הייתה זר קוצים ופרחי בר
שנשזרו ברישול. תמיד הגנה עליי מפני הנוכלים שהיו באים להתדפק
על דלתי ולבקש נדבה או ברכה. היא ידעה, בחושיה החדים, מי ראוי
לקבל ממני מה והייתה מחליטה בעצה עם אמה את מי להכניס מעבר
למפתן הבית ואת מי לדחות על הסף. לא הייתה אפילו טיפה אחת של
קדושה במותה. היא מתה מוקפת ספרי תהילים שירשה ממני אבל אלוהים
כבה בתוכה שנים רבות לפני כן. אולי עכשיו, אחרי שפקד אותה
אסונה, ישובו אליה רחמי האל, אל בתי הפצועה והדוממת.  

עיישה

אמא שלי לא תמיד הייתה עיוורת בעין אחת. פעם הייתה אישה נאה
מאוד, שהשמלות הפשוטות שלבשה רק הדגישו עוד יותר את כוחה
וניסיונה. חיתנו אותה כשהייתה בת 13. הובטח לה כי בעלה העתידי
הוא תלמיד חכם ואיש חרוץ שישקוד על הקמח והתורה גם יחד. מיד
לאחר שנישאו הרתה וילדה והרתה וילדה עשר פעמים בסך הכול עד שלא
רצתה עוד ילדים. שלושה הריונות הסתיימו במות העוברים, שני בנים
ובת שהלכו לעולמם לפני באו לעולם הזה. אמא הייתה חזקה, מדור
אחר שהיה עשוי תרכובות חומרים אחרות. היו לה מתחרות רבות על
לבו של אבי גם אחרי שכבר ביססה את מעמדה כאשתו ואם ילדיו. היו
אלה נשים תאוותניות שהיו ניגשות אליו מחוץ לבית הכנסת אותו
הפעיל, משדלות אותו לטעום מאפה או תבשיל מתוצרתן.  לעתים הייתה
נתקפת זעם גדול ומטיחה בו האשמות בגידה תוך שהיא בוחנת את
תגובותיו כדי לדעת אם היה נאמן לה. הוא נותר נאמן לה כל חייו
ולא דיבר מעולם מילה אחת כנגדה. גם כשברחה ממנו לעיר הקודש
והסתגרה בבית קרוביה חודש ימים. הוא פשוט ארז את ספרי הלימוד
שלו ואת כובעו ומעט גאווה ונסע אליה והתחנן שתחזור הביתה
והבטיח לה שעיניו שלה ושהיא שוגה בהזיות רעות. הוא התפלל על
נשמתה ימים ארוכים בסמטה מחוץ לבית קרוביה עד שיום אחד שמע את
צליל החבטה שהשמיעה הדלת, הרים את עיניו ומצא את אמי עומדת
מולו רחוצה ומאוששת, מוכנה למסע הארוך בחזרה לעירם. תמיד היו
לה מחלוקות עם נשים ומתפללים בבית הכנסת ולמרות מעמדה הנחות
ידעה לנצל את עינה האחת לשם בחינה מדוקדקת ונבונה של המוסר
האישי של כל אדם בסביבתה. רק ממני לא חסכה ביקורת. כשמת בעלי
בתאונה מחרידה שנראתה התאבדותית, סיפרה לי שחלמה את המוות
יומיים לפני שהתרחש וכי ידעה מיום חתונתי שאיוותר אלמנה ואם
בודדה משך כל חיי. גם כעת, שעה שאני שוכבת על מיטתי ומערפלת את
נפשי, אני יודעת שהאמנתי לנבואתה מן הרגע הראשון. ידעתי גם אני
כי זמני כאשת משפחה מאושרת ומכובדת קצוב וכי מלאך המוות ייקח
ממני את בעלי הרבה לפני שאזכה לראות שערה לבנה מופיעה על ראשו.
אמא שלי התעוורה בגיל מאוחר יחסית. יום אחד צץ גירוי חריף
בקרסול רגלה. הגירוד התגבר והפצע הזדהם והשריש בעורה פצעים
נוספים שהלכו וטיפסו במעלה גופה, דרך ירכיה אל גבה, במעלה
כתפיה וצווארה עד שהגיע פצע אחד סמוך לעינה. העין החלה להכחיל
ולהתערפל ובתוך כמה חודשים צומצם שדה ראייתה עד שיכולה הייתה
לראות רק דמויות גדולות, כתינוק בימיו הראשונים. בסוף שנה אחת
של זיהום הודיע לה רופא העיניים כי עליה לבחור בין ניתוח בעל
סיכויי הצלחה טובים יחסית אך מסוכן ובין עיוורון מוחלט בעין
ימין. אמא בחרה בעיוורון בלי להתלונן ומאז חייתה את החיים דרך
עין אחת שהלכה ונחלשה. בסוף חייה כמעט לא ראתה דבר. גם אבי,
שאהב לקרוא ספרי קודש שעות ארוכות, נעשה כמעט עיוור בשנות חייו
האחרונות. מגיל צעיר הרכיב משקפיים עבי עדשות וכשהוצע לו ניתוח
משקם ראייה סירב בנימוס והודיע לרופא שאם יצטרך, יקרא עבורו
מישהו מן הספרים ושממילא את התפילות הוא זוכר בעל פה ורק מעמיד
פנים שהוא קוראן. שני הוריי לא נזקקו לעיניהם מרבית ימי חייהם.
הם ראו את העבר והעתיד בלי עיניים וידעו לקרוא את מפת החיים
בלי לראות אותה מקרוב.
   
הנותרים

שנינו ספגנו חבטות בבטן אמנו מידי מי שהוא כעת אבינו המת.
שנינו ספגנו עשן וקולות חזקים ואורות בוהקים משך כל שהייתנו
ברחם, כל אחד בשעתו היפה. לשנינו צלקות מובחנות בגוף ובנפש והן
אלה שקושרות אותנו אחד בשני יותר מאהבת אחים פשוטה. בלתי אפשרי
להפריד בינינו באמת לאורך זמן, אך איננו מסוגלים לבלות יותר
משעה רצופה אחת האחד בחברת השני. לכל אחד מאיתנו מאפייני
אישיות חולים ופגועים שנלמדו מהאחר ומהורינו במשך שנים ארוכות
של חיקוי והעתקה. כשהכה אותנו אבינו בפעם הראשונה ההיא, בבטן
אמנו, לא חשנו כאב. רק שמענו קול עמום והיה רתע גדול בחלל
הציפה שלנו והיה קשה לעכל את המזון זמן מה וזה הכול. מעולם לא
הכה אותנו אבינו שוב. אמנו, לעומת זאת, לא חדלה להכות אותנו
מרגע שמת אבינו. את המכות למדנו לספוג בלי מילים. עם הזמן
השתכללו אמצעי ההכאה שעמדו לרשות אמנו. מידיים חשופות וקללות
דלוחות עברה תוך חודשים אחדים במהלך ילדותנו לשימוש באביזרים
שונים, מחגורות עור ועד כלי מטבח מעץ. עורנו נעשה עבה ובלתי
חדיר. התחלנו לגנוב כסף ואהבה מכל מי שיכולנו. נעשינו שקרנים
כפייתיים המאמינים לשקר בתורת אמת גדולה. שרירי הפה והלסת שלנו
נחלשו. למדנו להסתתר מפני כל אדם ובעיקר האחד מהשני. התרחקנו
מכל בני משפחתנו. התמכרנו לסמים בגיל צעיר. שנים רבות חיפשנו
אחרי משהו שירווה את צמאוננו ותמיד נותרנו עם גרונות חרוכים
מצמא. נולדנו מחדש פעמים אחדות ותרנו בכפייתיות אחרי דמויות
הוריות חלופיות. קוששנו אהבה והדרכה אצל מדריכי תנועות נוער,
רופאים, עורכי צוואות, וכל מי שחשבנו שיוכל להחליף את אחד
מהורינו. בסופו של דבר השלמנו עם המשפחה מתוכה צמחנו. אחד
מאיתנו התחתן והביא ילד לעולם. האחר ברח לקצה העולם וניסה
להמית את עצמו ולהיוותר חי כדי לראות את הזוועה. אהבנו את
הורינו למרות הזוועה והבגידה. כעת, משהתייתמנו משניהם, אין בנו
עוד תשוקה לחיות. רק לא למות כמוהם. רק לא לחיות כמותם. רק
להיבדל לחיים וישועה אחרים בתכלית, להירפא ולא לחלות עוד לנצח
ולהיקבר מוקדם מדי מול צאצאים משלנו המסרבים להאמין. אין לנו
אמון באיש ואלוהים אוהב אותנו מעט אבל מספיק כדי שנשרוד.
נשותינו יודעות שאנחנו רכוש מושחת, שאין תנו תקנה באמת,
שעולמנו נחרב לפני שנים רבות. אנו מרבים לריב עם העולם ועם
עצמנו באהבה יוקדת והכאב הולך ומתפשט בעצמותינו ככל שאנחנו
מזדקנים. לעולם לא יוסבר לנו עד הסוף סיפור מותם וחייהם של
הורינו. לנצח ניוותר יתומי מלחמה שלא הייתה. קצבותינו לא
יינתנו לנו לעולם. רכושנו יימחה והישגינו יישכחו מהר.  

אחות האב

ביום בו נישאה עיישה לאחי ראיתי אותו מכה אותה מכות חזקות
ששברו את אחת משיניה. זה היה ברחוב הסואן הסמוך לבית המשפחה,
הוא החזיק אותה חזק ביד אחת בשמלתה וגער בה תוך שהוא מקרב את
פניו לפניה. צעקתי אליו משהו אך לא העזתי להתקרב. הייתי לבושה
שמלה חדשה שקנו לי במיוחד ליום חתונתם. פחדתי ממנו מאוד. היה
בו משהו מאוד לא צפוי ולא עקבי. יומיים לפני כן מצאתי אותו
שוכב מול בית הורינו כשמחט זעירה מבצבצת מזרועו. מעולם לא
סיפרתי על כך לאיש. כשמת בלילה ההוא בסוף הקיץ בכיתי, לא
עבורו, אלא כי ידעתי מה הגורל הממתין לילדיו ולה. ידעתי על
חובות ההימורים שהותיר אחריו, על  הנושים הזועמים שלא יבחלו
באמצעים הגם שמדובר היה באלמנה דלה ועלובה. ידעתי על האישה
האחרת שלו, זאת שהרתה לו לפני שנשא את עיישה. ידעתי את שם
הילדה וכמה אהב אותה. ידעתי כמה כנועה הייתה עיישה וכמה אהב
אחי הצעיר להכניע. לא יכולתי לעשות למענה דבר. אחרי שהיכה אותה
לקח אותה בידיו ופייס אותה בדרך כלשהי. שעתיים מאוחר יותר כבר
עמדו מתחת לחופה, הוא בחליפה והיא בשמלתה. היו לה שישה אחים.
הם אהבו את אחי אהבת אמת והיו מוכנים להעלים עין מן המכות
ומאובדן השליטה בשם אהבתם אליו. את אחותם שלהם אהבו כרכוש.
אפילו כשמתה ונקברה הקפידו לנהוג בה כרכוש. אחרי הכל, קנו לה
חלקת קבר שתהיה קרובה מספיק להוריה, כדי שתוכל להמשיך לדאוג
להם גם בעולם הבא. אני שונאת את הכאב שהיה מנת חלקה כל חייה.
אחרי שמת אחי לקחתי את בניה תחת חסותי. הייתי מזמינה אותם
אלינו הביתה ומפטמת אותם במזון ודברי מתיקה. הם ידעו לשחק
ולקרוא ולהכות ובעיקר ניחנו בחוש הישרדותי מפותח. תמיד שיקרו
בחן ופעמים רבות הצליחו להתל בי, בבעלי, בילדינו. פעמים אחדות
גיליתי שגנבו צעצועים וספרים מחדרו של בני. אחד מהם אף תפסתי
קורא ביומנה של בתי המתבגרת באחד מביקוריהם. עיישה גידלה אותם
ללא מחיצות, והם ידעו עליה יותר מדי. כשהגיעו לגיל המתאים
הצעתי לה שתציג לפניהם את אחותם החורגת. הבכור סירב להכיר בה
והצעיר נכרך אחריה כדמות אם שנים ארוכות. עם השנים הלך הקשר
אתה ואתם ונחלש. היא לימדה אותם לחשוד בנו כמו בכל שאר קרוביה.
הרגישות המוגברת שלה עברה אליהם בהזנה תת עורית קבועה שנמשכה
שנים רבות כל כך ובסופו של דבר העתיקו ממנה את ראיית העולם
החולה לעצמם. יותר משרצינו לראות אותה ואותם ככבשים שחורות,
ראו הם את עצמם בצבע הכהה והדחוי. שאלוהים יסלח לנו, לכולנו,
על חטאינו הרבים נטולי היופי.



הבת הסודית

את אבא שלי פגשתי בפעם הראשונה ביום הראשון של שנת הלימודים
בגן כשהייתי בת שלוש או ארבע. אמא שלי לקחה אותי בבוקר ההוא
ברגל מביתנו אל גן הילדים וכשהגענו לשם המתין ליד שער הכניסה
איש גבוה, שחום ומקועקע, שהחזיק בידו האחת זר פרחים ובאחרת
חבילת מתנה עם סרט. לא באמת הבנתי מי הוא ברגע הראשון. ידעתי
כבר שיש לי אבא אבל לא חשבתי שאראה אותו אי פעם. ידעתי גם שיש
לו משפחה אחרת ושאמי לא דרשה ממנו דבר בשמי. בלילות הייתה
יושבת אמא על מיטתה ובוכה בכי גדול. בינות הדמעות קיללה אותו,
את טיפשותה, את אלוהים. שנה אחת אחרי שנולדתי כבר הייתה
מאושפזת במחלקה הסגורה בפעם הראשונה. אני עברתי להשגחת סבתי עד
שאמא שוחררה מבית החולים, נפוחה ועצובה וממלמלת. כשפגשתי אותו
בפעם הראשונה מחוץ לגן שלי לא אמרתי לו דבר. הוא הניח יד על
ראשי וראיתי את הקעקוע הגדול של הספינה על זרועו. מאז אותו
היום הייתי מקבלת ממנו תשורות אשמה זעירות אחת לכמה חודשים.
לפעמים הייתה מביאה אותן עיישה עצמה. כשנישאתי באה לחתונה
והעניקה לי את היהלומים האחרונים שהשאיר לה. כשמתה היא הלכתי
להלוויתה ובכיתי עם בניה בכי גדול מאוד. כל חיי נזהרתי מגברים
כאבי וידעתי לשמור על תומתי עד גיל מאוחר. כעת אני מגדלת את
בנותיי עם הבעל שמצאתי לי בקריה אחורית של העיר הגדולה. אין לי
שאיפות גדולות וכל שאני רוצה הוא רק להיוותר חיה וחיונית יותר
מאמי החולה, החיה עדיין בתוך מחלתה שהתפרצה אי שם, באהבתה
הגדולה לאיש שמת עבורה ועבור חטאיה.

המלח המת

לא הייתי בעל נאמן. יהיה נכון יותר לומר שהייתי בעל בוגדני
בצורה קיצונית. תמיד רציתי עוד נשים, עוד מין, עוד אהבה. כל
אישה שנגעתי בה, הפכה בסופו של דבר לגבעול יבש שמים לא עוברים
בו. את אשתי החוקית, הלא היא עיישה, מצאתי בשכונת מגוריי, סמוך
לבית הקפה בו הייתי משתכר עם חבריי מהצי הסוחר. היא הייתה נערה
פשוטה, קלה לתפעול ולא מרדנית במיוחד. מדי פעם הייתה מאבדת את
חוש הכיוון ואז הייתי מוכרח להפעיל את סמכותי. את המאהבת
הראשונה שלי לקחתי עוד לפני שהתחתנו. היא הייתה אישה צעירה
ומוכת גורל, וידעתי היטב כמה קל יהיה לשכנע אותה לחטוא אתי.
בסופו של דבר הרתה ולא אמרה לי דבר. רק כשהייתה הילדה בת שלוש
או ארבע גיליתי במקרה שאני אב לבתה. עשיתי כמיטב יכולתי לדאוג
לילדה. הייתי שולח כסף בגדים ומתנות לאם ומאלחש את כאביה כך.
פעם אחת אפילו באתי אל גן הילדים של הילדה לחגיגת יום ההולדת
שלה. בסופו של דבר, כשרצתה אם הילדה לתבוע ממני את מה שחשבה
שהגיע לה, הבאתי אותה לידי איבוד שפיות דעתה. היא אושפזה
במחלקה סגורה לחודשים אחדים במהלכם התהלכתי אכול אשמה ומיוסר.
ביום בו השתחררה מבית החולים הלכתי לבקר אותה ומשראיתי את
השינוי שחל בה, הזדעזעתי. בדרך חזרה לאשתי ולילדיי עצרתי כדי
להשתכר ולהסניף בנמל הדיג בו הייתי עובד לפעמים כקניין דגים.
באחד מעיקולי הדרך בין הנמל לביתי, עייף ועמוס בחומרים אסורים,
סטיתי ממסלול הנסיעה והתנגשתי בגדר הברזל של מסילת הרכבת. גופי
נמחץ אל ההגה הקר והתיז את דמי ונשמתי הלאה ולמעלה. נהג קטר
רכבת מצא אותי מקץ שש שעות מתבוסס בדמי. מתתי ביום ההוא. חייה
של עיישה רוסקו באחת. גם חייה של המאהבת שלקחתי. לקחתי אתי
סודות רבים וחובות רבים אף יותר שהותירו שובל של חושך למשך
שנים ארוכות בקרב נשמות רבות מדי. לא רציתי למות. אולי רק קצת.
אין זה משנה עכשיו. אני מת וקבור עירום בקצה העיר ומצבתי הולכת
ונעשית בלויה.

אסתר המלכה

ביום בו מת בני האהוב איבדתי את שיווי משקלי ומעולם לא שבתי
לעמוד על רגליי. מאז אני יושבת בכיסא גלגלים, נסעדת בידי שרשרת
נשים זרות ההולכות ובאות ומחליפות את תחתוני ומאכילות אותי
מזון מרוסק בכפית. הן מורטות את שפמי בשמש ומייפות אותי כל עוד
משלמים את שכרן במועדו. שני לילות לפני שמת ראיתי שמשהו לא
בסדר אצלו. הוא הזיע גם בלי להזיז שריר, נשימתו הייתה שטחית
ומהירה ומשהו בהילה הכללית שלו היה מרוט. הצעתי לו מזונות
שאהב, מנוחה בחדר הפנוי בבית, מעט כסף. כלום לא עזר. יום לפני
שמת חלמתי את מותו בידי אדם זר שמכה אותו בפניו לעיניי. ברגע
שבישר לי קצין המשטרה שגופתו זוהתה ושאכן בני הוא המת לא בכיתי
כלל. ינקתי את כל האוויר שהיה סביבי, השארתי את רובו בתוכי
וחנקתי צרחה אדירת מימדים. שני בניי הנותרים אחזו בי מצדדי
כשהתעלפתי ומששבה אליי הכרתי הייתי שוכבת על מיטה בחדר צדדי
בבית החולים, סמוך לחדר המתים. כשניסיתי לקום מהמיטה רגליי
פשוט לא נשמעו לפקודות. אחד הבנים ניסה להרים אותי ולהזרים את
הדם אל רגליי אך מאותו היום נותרתי משותקת. הרופאים מיאנו
להאמין לי. אחד מהם ניסה להוליך אותי במסדרון אך מייד הבין כי
מדובר בשיתוק אמיתי. איש לא יכול להסביר את מצבי הגופני בכללי
המדע. נכדיי היתומים באים לבקר אותי כמעט בכל שבוע. הם מביאים
לי ציורים שציירו בבית הספר ובגן, מלאכות קטנות שרקמו לכבודי
בלבד. אין אני מחייכת אליהם עוד. על בני כמעט ואיני מסוגלת
לחשוב יותר. מותו החריב עליי עולם שלם ומחציתו. לעולם לא אזכה
להלך על רגליי או לחוש את חום פניו. הוא היה הבן האהוב עליי
מבין ארבעת ילדיי. השאר היו חיוורים לעומתו. כעת חיוור הוא
לעומתם.

הנותרים

כשאבא מת היינו צעירים מאוד. אני, הבכור, הייתי בכיתה א ואחי,
הצעיר ממני, היה עדיין בגן הילדים. כשבאו בני המשפחה באמצע
הלילה אל הדירה הקטנה בה גרנו, היינו ישנים. אמא הלכה עם סבתא
ואנחנו נשארנו עם סבנו עד הבוקר. מחדר השינה יכולנו לשמוע את
צעקותיו החנוקות, את הבכי המר, את פתיחת דלתות ארון המשקאות של
אבינו. כל הלילה ההוא שתה סבינו בחייתיות, מדבר לעצמו בלחש
וניגש אל מפתן החדר בו ישנו מדי כמה רגעים לבדוק שאנחנו עדיין
נושמים. מדי פעם קילל בצרפתית ובערבית. מוקדם בבוקר חזרה אמא
מבית החולים, שפופה ורטובה לגמרי מדמעות. סבתא לא הייתה שם.
באותו הבוקר נשלחנו אל בית הספר, יתומים לא מודעים לאסונם. אל
הלוויה לא נלקחנו. בצהריים בא מישהו ולקח אותנו אל הבית הגדול
של סבא וסבתא. בני המשפחה ישבו על רצפת השיש הקרה. סבתא בהתה
בחלל החדר ומלמלה בשקט את שמו של אבי שוב ושוב. אנחנו התרוצצנו
לאורך המסדרון הארוך שסביבו היה בנוי הבית. אחד מקרובי המשפחה
לקח את הצעיר בינינו הצידה ואמר לו שאבינו יצא להפלגה ארוכה
מסביב לעולם וישוב אלינו בסופה. אני ידעתי שמת ואף הבנתי את
משמעות המוות. שנה שלמה אחר כך נאלצתי להסביר לו מה באמת קרה
לאבא. עם תום ימי השבעה חזרנו לבית הספר ולגן. חודש אחרי שמת
אבי מת אביו של חברי לכיתה ועד סוף אותה שנה מתו חמישה אבות
ואם אחת בנסיבות שונות. המורה העבירה בינינו ספר ילדים שעסק
במוות של הורה והעברנו אותו מילד אחד לבא אחריו, לפי סדר
המיתות. בסוף אותה שנה הפכנו לחבורה מגובשת של יתומים. לכל
מקום הלכנו יחד. את ארוחות הבוקר שלנו אכלנו כקבוצה. היינו
הולכים לשחות בים לבדנו, בלי להזמין ילדים אחרים והיינו
מסייעים אחד לשני בתגרות, במבחנים, בכל דבר שעלה בידינו בעצם.
שאר הילדים גינו אותנו מעת לעת אך לרוב התרחקו מאיתנו משל
היינו מצורעים. המורות היו מביטות בנו בתוגה ומרחיקות מאתנו
ילדים תועים שניסו להתגרות בנו או לחשוף קצוות עצב שהיו גלויים
ממילא. בכל פעם שהייתה אמנו לוקחת אותנו לבית הקברות היינו
מניחים אבנים גם על מצבותיהם של הורי חבריי. עד היום אני נוהג
כך, בכפייתיות טקסית אחידה.

המורה

תחילה לימדתי את הבכור. הייתה זאת שנתו הראשונה בבית הספר. הוא
ידע כבר לקרוא היטב והיינו בתחילת החודש השני של שנת הלימודים.
הוא היה ילד עז מבט, רגיש ובעל מזג חם מאוד. את הידיעה על מות
אביו קראתי בעיתון המקומי, במדור החברה. בידיעה נכתב שהיה איש
חיי לילה מוכר, ששחקני מועדון הכדורגל נכחו בהלוויתו ושהותיר
אחריו שני בנים ואלמנה. זיהיתי את פניה של האם בתמונה. למחרת
התקשרתי אל בית המשפחה ושאלתי לשלומם. אחד מקרובי המשפחה הודיע
לי בשם האם כי בקרוב יוחזרו הילדים לשגרת הלימודים. בתום ימי
השבעה הופיעו בבית הספר. בשבועות הראשונים קשה היה לשים לב
למשהו שונה. הוא המשיך לקרוא במרץ ורק ביקש את קרבת יותר מבדרך
כלל. העברתי אותו לשורה הראשונה והענקתי לו חום רב ככל האפשר.
אט אט החל לגלות ניצני תוקפנות מסוכנים. הוא אהב להתגרות
בילדים חזקים ממנו בחצר בית הספר ונראה היה שגם אם פחד, הצליח
לגבור על הפחד מתוך זעם פנימי שהלך והתחזק. כעבור חודש מת אביו
של חברו הטוב ובסוף אותה שנה היו בכיתתי שבעה ילדים יתומים.
העברתי בין היתומים הצעירים ספר שעלילתו עוסקת במוות של הורה.
הוא דאג להעברת הספר בין כל הילדים, לפי סדר תמותת ההורה. אחד
האבות התאבד בתלייה, אם אחת נהרגה בתאונת דרכים, אב אחר מת
ממחלה קשה. השינוי הגדול חל בו במחצית השנה. הוא הפסיק לצאת
החוצה בהפסקות, ובמקום לרוץ ולשחק בכדור בילה בספרייה והתיידד
עם הספרנית המבוגרת שזיהתה אצלו כישרון קריאה וכתיבה לא שגרתי.
בסוף אותה שנה קיבל בתעודת התלמיד שלו שני ציונים מיוחדים.
בסעיף הקריאה והכתיבה צוין כי שאל מעל 200 ספרים בספריית
המוסד. בסעיף ההתנהגות צוינו מזגו החם ונטייתו להתפרץ כמעין
תמרורי אזהרה לעתיד. אחרי שסיים ללמוד בכיתתי והמשיך לכיתה
בית, לימדתי את אחיו הצעיר. הלה היה מוכשר פחות בקריאה אך
חברותי יותר, קליל ונוח יותר. לעתים היה בא הבכור לכיתתי לבדוק
שאחיו הצעיר אוכל ושאף ילד אחר לא מציק לו. בישיבת הצוות
החינוכי בסיום אותה שנה ראשונה המלצתי לשלוח אל המשפחה סטודנט
צעיר לרפואה שישמש כחונך לילד ואולי יפיג במעט את מותו הטראגי
של אב המשפחה.  

החונך

הוא היה הילד הראשון שחנכתי. לא ידעתי אז הרבה על ילדים, אבל
ידעתי מספיק על החיים ועל הנאה ועל חשיבותם של רגעים משותפים
לילד צעיר ומצולק. סיפרו לי שאביו מת בתאונה קשה, שאמו נתמכת
על ידי רשויות הרווחה ושיש לו אח צעיר. בפעם הראשונה שבאתי
לביתם הוא ישב מול הרדיו, מחייך ומאזין למוזיקת פסנתר. אוזניו
היו זקורות כשל כלב ועיניו היו עצומות. הצגתי את עצמי וסיפרתי
לו על לימודי הרפואה שלי, על המעבדה, על ספרי האנטומיה. הוא
התעקש לראות את ספרי הלימוד והשביע אותי להביא לו במתנה אחד
מהם ליום הולדתו. לקחתי אותו אתי למעבדת המחשבים בפקולטה
לרפואה ולימדתי אותו איך להשתמש בתוכנת ההדמייה האנטומית. תוך
ימים אחדים ידע לשנן את שמות העצמות, את שמות מערכות הגוף
השונות. אפילו ידע לשייך הורמונים למקום ייצורם בגוף ורצה
לסייע לי בלימוד למבחן גדול שהיה לי באותה תקופה. נשארנו בקשר
עד שהגיע לגיל מצוות. הייתה לו ילדות מלאת כעס. פעמים רבות
ניסתה אמו לשדל אותי להישאר לאכול אתם ארוחת ערב. ראיתי את
הצמא בעיניה לחברה זוגית. מדי פעם הייתה מספרת לי על בעלה המת,
תמיד בתוגה ובקדושה. מעולם לא אמרה לי מילה רעה לגביו. מבעל
הקיוסק בשכונה בה גרו הבנתי שהיה מעורב בכמה עניינים לא
חוקיים. שהיה איש של משקה ועשן. לימדתי אותו לצלול, לגלוש, לא
לפחד מהים. נתתי לו שעון צלילה במתנה. כשהוזמנתי לחגיגת בר
המצווה שלו הייתי מופתע. לא הבנתי עד כמה בטחה בי אמו ועד כמה
ניזון הוא ממני. הקשר ניתק כשעזבתי את העיר ואת הארץ לטובת
המשך התמחות כרופא בארצות הברית. לפני שנתיים, ערב נישואיו,
יצר עמי קשר שוב עזרת מכרים משותפים מצד אשתו שידעו מי אני
וכיצד לאתר אותי. כששוחחנו לראשונה מאז נפרדו דרכינו הוא נשמע
מלא תקווה, בריא ומאושש. ילדותו הייתה רחוקה ועמומה. ואז לפני
כמה חודשים, קיבלתי ממנו הודעה קצרה באמצע הלילה: ״אמא מתה.
כנראה התאבדה. אני לא מבין. דבר איתי כשתוכל.״ ניסיתי להישאר
איתו בקשר בשנת נישואיו הראשונה שעמדה בצל מותה של האם. אט אט
דעכנו, איש איש לתוך שגרת יומו. ילדיי היו זקוקים לי ואני מניח
שאשתו הייתה זקוקה לו. עוד כמה ימים אמור להיוולד בנו הבכור.
אני מקווה שכוחויו יעמדו לו ושיטפל בילד טוב יותר מהדרך בה
טיפלו בו הוריו.

עיישה

מתתי בערב שבת. לבדי. על מיטתי המוצעת. פניי פנו אל השמש
השוקעת של תחילת הסתיו. הים שלח אליי גלים מדודים שעות ארוכות
כדי שלא אהיה בודדה לגמרי. לפני שעליתי על המיטה התקלחתי,
צחצחתי את שיניי התותבות הטובות והתפללתי. עשיתי לעצמי מנהג
בחודשים האחרונים להתפלל שעות ארוכות מתוך ספרוני המזמורים
שנתן לי במתנה אחי הגדול מירושלים. כשמצא אותי בני הבכור הייתי
מוקפת ספרוני תפילה ואני זוכרת שבשעה האחרונה בה הייתי בהכרה
התפללתי באדיקות להצלה מידי מנת היתר שנטלתי לאורך אותו יום.
הרעלתי את עצמי בלי לדעת שאמות. חשבתי שלכל היותר תיפול עליי
תנומה ארוכה מהרגיל. שני בניי כבר התרגלו למצב הזה, בו אני
מאלחשת את עצמי לכדי עילפון ואז מסתגרת מאחורי דלת הבית. כשעוד
גרו אתי היו נאלצים לחבוט בדלת הבית שעות ארוכות עד שהייתי
מתעוררת מאחד מחלומותיי האינסופיים וניגשת לפתוח להם את הבריח
העליון. את המורפיום השגתי מהשכנה הגוססת שסעדתי באותה תקופה.
הייתי באה אליה פעמיים בשבוע, מנקה את ביתה ומקלחת אותה
ובתמורה היו בני משפחתה משלמים לי בסלילי טבליות  שניתנו לה
עבור כאביה האחרונים. אם הייתי עושה עבודה טובה הייתי מקבלת גם
מעט כסף עבור שירותיי, אבל האמת היא שתמיד העדפתי את התשלום
הנרקוטי. מאז ומתמיד אהבתי אותו יותר. היה משהו מספק כל כך
בהשגת חומרי סיכוך בדרכים עקלקלות, מתגמל הרבה יותר משטר אדום
או זהוב סתמי. הייתה זאת הפעם השלישית בה ניסיתי מורפיום.
בפעמיים הקודמות ישנתי כל כך טוב, בלי שגופי יכאב אפילו מעט,
שהייתי בטוחה שמצאתי את משקה האלים שלי.  אחרי מותי תיחקר בני
הבכור את כל מי שראה אותי באותו יום כדי להתחקות אחרי מסלול
ההמראה האחרון שלי. השארתי אחריי שובל כל כך סמיך של שקרים
וכפלי משמעות, שהייתה זאת משימה כמעט בלתי אפשרית לתת פשר
לדרכי האחרונה. אני יודעת רק שכשנכנס בני הבכור אל החדר, מלווה
באחיו הצעיר ובאישה שמצא לעצמו, כבר הייתי רחוקה מהם בהחלט.
משתני המשוואה כולה היו נגדי. המשקל העודף, ריאותיי מלאות
העשן, שריריי המנוונים. כל אלה בצירוף חוסר יכולתי לקרוא לעזרה
בזמן עזרו למלאך המוות במלאכת ההעמסה וההמסה. בלוויתי אפשר היה
להריח את גופתי מבעד לתכריכים, כמעט בעד האדמה עצמה. בניי היו
המומים יותר מכולם, הגם שידעו בדיוק שכך אמות. הבטחתי להם את
המוות הזה לפני שנים רבות, יותר מפעם אחת. הייתי מטיחה את
איומי מותי ומצפה שייחרדו, שישנו את דרכיהם, שיכפרו על חטאיהם
הרבים. קיוויתי שהפחד מעתידי, מעתידם, ישנה משהו למישהו.  

הנותרים

כשמתה אמא כבר היינו אנשים בעולם. היו לנו נשים, רכוש מועט
וצלקות מרובות. ידענו שתמות בדרך מסתורית כלשהיא. לא היה לה
סיכוי אמיתי להאריך ימים ולהזדקן בחן. חודשים אחדים לפני שמתה
כבר אותתה לנו לגבי כוונותיה. בוקר אחד, שעה שביקרנו אותה,
הגיעו שני שוטרים אל דירתה וביקשו לשוחח עמה. היא התגוננה
וסירבה לתת להם להיכנס. בסופו של דבר התרצתה והניחה להם לשטוח
את טענותיהם. הם הסבירו לה שבאו לבקשת השכן בדירה הסמוכה לשלה.
הגיעה אליהם תלונה מצדו לגבי חבלה בדלת ביתו. היא מצדה רק
הביטה בהם בזעם וסיננה מדי פעם: ״מגיע לו, שיחנק הוא והדלת,
ניסיתי בטוב.״ השוטרים רשמו את עדותה והבהירו לה שאם תשנה
התנהגותה יהיו חייבים לעצור אותה ותלונה רשמית בעניינה תוגש.
כשיצאו השוטרים מביתה קיללה אותם מעבר לדלת. הבטנו בה בעיניים
גדולות וניסינו למצוא את המילים הנכונות. הפצרנו בה שתספר מה
בדיוק קרה. היא הייתה מבולבלת ורק חזרה על מספר נקודות
מרכזיות. השכן החדש טורק את דלתו בעצמה שהוציאה אותה מדעתה.
היא ניסתה לשוחח אתו כמה פעמים ללא הועיל. אמרה שניגשה אליו
פעמיים עם עוגיות וחיוך, ניסתה להפעיל את קסמיה ואת ההומור
שלה. הוא הבטיח שישים לב בפעמים הבאות, שמעתה הדלת תיסגר
בעדנה. היא הייתה בטוחה שהוא מבחן מאלוהים, שהוא שליח השמים
שנועד לבדוק כיצד תגיב. היו לה מחשבות זדוניות מאוד לגבי הדלת
שלו ימים ארוכים לפני שפעלה. היא חלמה על הדלת הנטרקת וממוטטת
את ביתה עליה. ניסינו להקשיב לה בלי לשפוט אותה אבל לא הצלחנו.
היה משהו מטורף כל כך במה שעשתה. בוקר אחד, לפני שהספיק השכן
לצאת לעבודתו, יצאה אל המסדרון ומרחה מיכל שלם של דבק תעשייתי
בין שולי הדלת למשקוף. לקינוח הדביקה גם את שטיחון הכניסה
לרצפה. אחר כך חזרה לביתה, נכנסה למיטה ונרדמה לשעות ארוכות.
זה כל מה שזכרה וידעה לספר לנו. יומיים אחרי שעזבו השוטרים
דפקנו על דלתו של השכן. תחילה לא רצה לפתוח לנו. השארנו את
מספרי הטלפון שלנו וביקשנו שיצור איתנו קשר. כשהתקשר הסברנו את
מצבה, את העליות והמורדות של חייה, את האובדן שמסמס את שפיותה.
הוא אמר שלא ידע דבר אודות עברה ושאין זה עניינו ושהוא רק מבקש
שיניחו לו. הצעיר בינינו איים מפורשות שאם יגיעו שוב שוטרים
לביה ישלם הוא מחיר כבד מאוד. שבועות ספורים אחר כך כבר מתה עם
סידורי התפילה וחבילות הכדורים הריקות וכל גל ההדף שנלווה לזה.
מותה חרץ את גורל הקשר בינינו, בניה הנותרים, לעד. מאז הופרדנו
סופית ואין עוד אהבה בינינו. רק בכי וטינה יוקדת ובלבול
משתולל.  

השכנה הידעונית

עברתי להתגורר בבניין של עיישה כשבניה עדיין למדו בבית הספר
היסודי. בהמלצת הוריי קניתי לעצמי דירה בקומה העליונה של בניין
עלוב בשכונה הקרובה אל הים וכשעליתי במדרגות הבניין בפעם
הראשונה עם כלבת הזאב שלי ירדו מולי בניה נושאים תיקי בית ספר.
הילדים היו רכים ועצובים, אחד חלק שיער ואדמוני והשני מתולתל
וגדול עיניים. הם שמו למראה הכלבה וביקשו רשות ללטף אותה.
למעלה, בקצה המדרגות, ראיתי אישה מתולתלת שהרכיבה משקפיים
גדולים ולבשה שמלה קלה וצבעונית. היא עישנה ושתתה קפה ובירכה
אותי לשלום בלבביות. שוחחנו כמה דקות והיא שאלה אותי ממה אני
מתפרנסת. הסברתי לה שאני מכשפת ועוסקת בנסתר ובעולם המתים והיא
השביעה אותי שאעלה באוב את בעלה המת, שהיא חייבת לשאול אותו
איפה החביא את כל כספי זכיות משחקי הקלפים שהיה נוהג לדבר
עליהם. אהבתי את חוש ההומור המטורף שלה, את לשונה המושחזת מרוב
קריאת רומנים זולים. היה לה קצב אחר. נעשינו חברות טובות מאוד.
היא הייתה טרודה רוב היום בעבודתה ובגידול הילדים אבל בערבים
הייתה הופכת לחיה אחרת, נטולת דאגות וחסרת אחריות. היא הייתה
מזמינה את חברותיה, שאז עוד היו רבות, אל סלון ביתה והיתה
מתקינה ארוחה מלאת צבע וריח, מאלתרת כמה בקבוקי משקה חריף
מגברים שהכירה ומעט חשיש מאחיה. הנשים היו עולות אליה לרגל,
היא הייתה נאה ומצחיקה ומרגשת ומלאת אותו תבלין מסתורי של
כריזמטיות שטרם נלקח ממנה באותם הימים. הייתי באה גם אני אל
המסיבות האלה, שותה ומעשנת אתה, שומעת על הצרות של חברותיה.
אחת הייתה אשתו הנבגדת של הירקן השכונתי. השנייה רומתה על ידי
נוכל אב קסם ואיבדה לו את כספה ובתוליה. האחרת מעולם לא נישאה
ולעולם לא תילקח על יד איש. לכל אחת מהן היה שק משלה על כתפיה
אבל עיישה קיבלה את כולן באהבה גדולה ולא החזיקה שום דבר
מידיעותיה לגביהן כנגדן. בסוף אותן מסיבות הייתי נופלת שדודה
על מיטתי ומתקשה להפסיק לצחוק. היא באמת ידעה לארח ולהיות אשת
חברה פשוטה וטובה. אני יודעת שבעלה היה אלים ומכור לסמים ולא
צפוי. אני יודעת שמאז לא אהבה גבר באמת. אני יודעת שמאז שמת לא
אהב אותה גבר. אחרי בעלה למדה לספוג את מהלומות החיים ולצחוק
גם כשפיה היה מלא דם. כששמעתי שהתאבדה נאלמתי ולא דיברתי שלושה
ימים. שבוע לפני שמתה חלמתי אותה עטופה בד לבן על שפת חוף הים.
בחלום לא דיברה אתי ורק ריחפה מולי, ביני ובין הים.

המאהב הקמצן

עד שמתה לא ידעתי בכלל שקראו לה עיישה. הכרתי אותה רק בשמה
האחר, שנתנו לה הרשויות. ידעתי שהיא אלמנה, שבניה כבר עזבו את
הבית, שהיא בודדה וזקוקה לחיבה ולמגע. היא הייתה תאוותנית
בצורה שלא הכרתי לפני כן. היא כבר הייתה אז בת יותר מחמישים
ועדיין התעקשה על שגרת גוף פרועה, כפייתית כמעט. היא אהבה לנהל
את המגע בינינו ביד רמה. היה זה תחום אחריותה המוחלט. לפעמים
הייתי מרגיש כל כך לא מנוסה לידה שהייתה צוחקת וקוראת לי נער
השעשועים שלה. לא אהבתי לישון אתה. תמיד חששתי שאם אישאר ללון
את הלילה  תצפה ממני למשהו שמעולם לא התכוונתי לתת לה. היא
נחרה בעצמה והוציאה את כל הצלילים שאישה אחרת הייתה מצניעה. לא
הייתה בה בושה או חרטה ומעולם לא עלה בדעתה להפוך צנועה יותר
או נזירית. לא אהבתי אותה. גם היא לא אהבה אותי. לא היינו
זקוקים לאהבה, כי אם רק לחום המזדמן ולשעות ספורות של גירוי.
היא ציפתה ממני לתשורות שלא רציתי ולא יכולתי לתת, לא לה ולא
לאחרות. את בניה הייתי פוגש לעיתים רחוקות. הם תמיד היו נוהמים
ומגנים עליה בכל שפת גופם. הם תחקרו אותי פעמים רבות לגבי
כוונותיי והבנתי ממנה שכך נהגו עם כל גבר שבא אחרי אביהם המת.
הצעיר כיבד אותי במידה מסוימת. הבכור היה תוקפני מאוד ואיים
עליי פעמים רבות שאם אנהג בה בצורה לא ראויה ישבור את עצמותיי.
היא הזמינה אותי פעמים אחדות לאכול אתם ארוחות חג. היינו
יושבים שם סביב השולחן ומעמידים פני משפחה בצער עד שהיו הבטנות
מתמלאות והם היו הולכים משם. היא אהבה לעשן חשיש, לשתות יין,
ליטול כדורים. היא אהבה את שינוי הרוח יותר משאהבה כל דבר אחר.
שנים ארוכות הייתה משדלת אותי להביא לה כדורי שינה מרופא
המשפחה שלי. הייתי חייב לשקר לו, למכור סיוטים והפרעות שינה
קשות כדי לזכות בגלולות הלבנות שאהבה כל כך. כשמתה ידעתי מיד
איך זה קרה. לא העזתי להופיע בלוויתה. נפרדנו בזעם כמה שבועות
קודם לכן, בפעם המי יודע כמה. היא הייתה חדה וישירה בביקורת
כלפי. כשהייתי מופיע בדלתה עם פרחים הייתה שואלת אותי מאיזו
חלקת קבר טרייה גנבתי אותם. היא אהבה לאכול ולשתות ולעשן
ולהתעלס ולקלל ולצחוק ואת כל מה שהיה אפשר לאהוב בעצמה ומהר.
היא מתה על מיטתה, המיטה בה אהבה כל כך לישון ולהתפשט ולקרוא
ומה לא. אזכור אותה תמיד. לא אסלח לעצמי על הדרך בה התייחסתי
אליה. אולי יהיה לי יום אחד אומץ לתלות את עצמי. ואולי לא.  

עיישה

אני באה אל בניי בחלומותיהם. אפילו אל נשותיהם החולמות יש לי
דרכים להגיע. אני מאלתרת תלבושת, מורחת על עצמי איפור, מתבשמת
ומטמינה את עצמי בפינת רחוב באחד משיוטי הלילה של מי מקרוביי
שעוד רוצה לזכור אותי, שידו פתוחה מעל פנקסי. לעולם אינני
מתמסרת בקלות. כמעט תמיד אני מעמידה פנים שאינני שומעת אותם,
שאינני מכירה אותם, שאין בינינו קרבה אמיתית. הם מצידם לא
נוטרים לי בשעת החלום ונאלצים לרדוף אחריי ולהשיג ממני משהו
שלעולם לא באמת יושג. הם מתעוררים בלעדי, מזיעים וחסרי נשימה,
בודקים לעצמם את הדופק ומוודאים שדלתות הבית נעולות. אחר כך
בבוקר כל שנותר להם לעשות הוא לדמין שאני באה לבקר אותם כציפור
או דבורה שהם פוגשים ברחוב, בגינת המרפסת שלהם, בחוף הים.
לעולם אהיה חיה בחלומותיהם. גם כשכבר יפסיקו לפקוד את קברי
ויעלה אבק עדיין יחלמו אותי ויחפשו פירושים לדמותי, לחיי
ובעיקר למותי. זו הטרגדיה עם בניי. הם תמיד עסקו במותי יותר
מאשר בחיי. עוד כשחייתי היו מחשבים את קיצי לאחור, מזהירים
אותי מפני המוות ומפני הזנחתי את עצמי. לגלגתי עליהם בלי לחשוב
על זה יותר מדי. לא הייתי מוכנה לשמוע. המשכתי לעשן ולשתות
ולהתעלס בתאווה. גנבתי כדורי כאב משכנתי, התמכרתי לכדורי השינה
הארורים. אפילו טבק הרחה מצאו ליד גופתי בשעת המוות, כאמי בשעת
מותה. כל מה שיכולתי לקחתי מהחיים ומעצמי ושילמתי את המחירים
המלאים תמיד. איש לא עשה לי הנחה. האלמנה שבי התמצקה עם הזמן
והשלימה עם אלמנותה. החיה הרעבה שבי הלכה וגדלה ושיני המקוריות
נתלשו מפי ובמקומן שמו לי מלתעות נצח בעזרתן שיספתי את כל מה
שמצאתי. רק כדי להיוותר דמות מסתורית בחלום, עשן סמיך ולח עם
סגולות מרפא מן העולם הבא. מאז הייתי ילדה צעירה במחנה המעבר
נטיתי לקחת סיכונים. הכיתי את הבנים ולעגתי לבנות והקסמתי את
המורים רק כדי לסנוט בהם אחרי שכבר סמכו עליי ובטחו בשיקול
דעתי. הייתי הפכפכה ופרועה הרבה יותר ממה שהיה מצופה ממני. כל
עוד חי בעלי הייתי כנוע הלמחצה, מבוייתת יחסית. כשמת, משהו בי
נפרם ולא נטווה שוב בחזרה. תחושת בלתי מנוצחות אלימה השתלטה על
החלקות הטובות באישיותי ונגעה בהן עד שנעשו בלתי ראויות לזריעה
וקציר.

רבי יוסף

מאז יכלו לדבר אמרו לי ילדיי שאני דומה למנהיג הרוויזיוניסטים
הגדול. משקפי, חליפת הבד הטובה שלי, הספרים תחת ידיי כל העת.
אף פעם לא התווכחתי איתם לגבי אבחנה זאת. שמחתי שראו בי את
מנהיגם, הגם שחייתי את חיי בין הספרים ואותיות הקידוש ולא בחיי
החולין של היהודים החדשים. גם אשתי נהגה להשוות אותי לגברים
בעלי שיעור קומה כל ימי חיי. נשאתי אותה לאישה כשהייתה נערה
צעירה ואני זוכר שתחת החופה לחשה לי שם של שחקן אמריקאי שחשבה
שנראיתי כמותו. קרובי משפחה הם ששידכו בינינו. היא הייתה נערה
פשוטה וטובה ואז עוד היו לה שתי עיניה. היא הייתה מצחיקה מאוד
ונוטה להתפרצויות בכי וכנראה חשבו שתאזן את רצינותי ואופיי
המתון.  חודשים אחדים אחרי שהתחתנו ילדה את בננו הבכור. את כל
ילדינו למעט האחרון ילדה במגרב, בבית, ליד תנור העצים. מייד
אחרי שילדה את בננו האחרון כאן, בארץ הטרשים של אלוהים, סבלה
מהתקף דיכאון חריף שבשיאו נמלטה ממני לבית קרוביה בעיר הקודש
הרחוקה. נסעתי להביא אותה בלי כעס.  את עיישה ילדה אחרי שבעה
בנים ושלוש הפלות. שנה אחרי שנולדה, כבר היינו על ספינה
שהפליגה למארסיי וממארסיי לארץ החמה הזאת, שבה היו אז מעט בתי
תפילה והרבה פקידים. כבר בהפלגה הביאה עלינו הבת הרכה סכנת
גילוי מידי סוכני הגירה ימיים. נאלצנו לטבול את אצבעות אמה
בדבש ולהניח אותן על שפתיה כדי שתחדל מצעקותיה שהיו חושפות
אותנו עמוק בבטן האונייה.  כשהגענו לכאן סירבו להכיר בתעודות
לימוד השפה שלי ולכן נשלחתי לסלול כביש ארוך תשע שנים שלמות.
הייתי שב מהעבודה הקשה באספלט אל מחנה המעבר בו שוכנו רק כדי
למצוא את עיישה משחקת עם העז שקנינו לצרכי חלב. הייתי מזהיר
אותה שיום אחד העז תנגח אותה והיא הייתה מתעלמת ממני ומאכילה
את החיה הלבנה עוד ועוד שאריות מזון שהייתה מסלקת ממטבח הצריף
שלנו. יום אחד כמעט והרגה אותה העז בשעת משחק . עוד באותו היום
שחטתי את החיה וברכתי את הבורא שחס על חיי בתי. חייה היו בסכנה
תמיד. המוות תמיד קיפץ סביבה, כך חשבתי. כך חשבה גם אמה, אשתי,
שביקשה ממני להתפלל לשלום הילדה בבית הכנסת הרבה יותר מאשר על
שאר ילדינו. עיישה אף פעם לא המרתה את פי. גם לא בשנות הנעורים
המרדניות שנמשכו ונמשכו במקרה שלה עד שנישאה לבסוף. הגבר
שנישאה לו היה פרוע מאוד. מתולתל, פרא חזק ושזוף, איש בעל
מידות מפוקפקות שמעולם לא בטחתי בו. היא נמשכה אליו כמו אל מים
חיים. אני יודע שהיה מכה אותה. גם אחיה הגדולים ידעו. איש לא
הגן עליה מעולם כי הניחו שמה שחטפה הגיע לה ממילא. כשמת,
ניסינו לחתן אותה בשנית. היא לא הייתה מוכנה לשמוע על שידוך
וכל הגברים נראו לה תפלים מאז ועד שמתה.          

חברת הילדות

הכרנו בשכונת נעורינו. אביה היה רב ואיש ספר ואמה הייתה עיוורת
ורכלנית. היא עצמה הייתה פרועה ומצחיקה ולימדה אותי לעשן
סיגריות מאחורי בית הוריה מול ההר האילם. היו לה תלתלים אדומים
כאש ומשקפיים שמיסגרו את פניה לכדי תבנית הגיונית יחסית. לא
היו לה אחיות ולכן נהגה לראות בי אחותה החורגת. היו בינינו
יותר נקודות דמיון מאשר שוני והיא הצחיקה אותי פעמים רבות כל
כך בחיים האלה. כעת אינני צוחקת עוד. אני יודעת איך מתה וידעתי
שתמות כך שנים אחדות לפני שקרה הדבר. הזהרתי אותה מכדורי
השינה. היא התחילה לקחת אותם כשהייתה בת חמישים. השינויים
הגופניים הרבים ומצבה הכלכלי שהיה תמיד איום מוטטו אותה. היא
הייתה מתקשרת אליי ומתחננת שאביא לה כדורים. בעלי חלה באותה
תקופה ולא היתה כל בעיה להשיג מרשם על שמו. הייתי מביאה לה את
הכדורים בלי לדעת שהשיגה אותם גם מאחרים, שפיתחה תלות ממשית
בשימוש היומי בהם. היא צחקה כשהצעתי פעם אחת שתפסיק לקחת אותם
והערתה ארבעה כדורים בבת אחת אל קרבה. היא הייתה עיקשת כשם
שהייתה מלאת רוך ומשהחליטה ללכת בדרך כל שהיא, לא סטתה ממסלולה
אפילו מעט, ולא למען איש. גם לא למעני, חברתה הטובה. היא סבלה
כל כך כשלא יכולה הייתה לישון שהתמכרה לשינה המשתקת של
הכדורים. היא הייתה נהנית מהחלומות הכבדים, מוגפי החלונות,
שהייתה מתקשה לזכור. פעם אחת באתי אליה ומצאתי אותה מגמגמת
ובולעת מילים וחוזרת על אותו המשפט שוב ושוב. בנה הבור הזהיר
אותה מפני השפעת הכדורים פעים רבות בנוכחותי. אפילו התקשר אליי
פעמיים כדי לוודא שאני לא משתפת אתה פעולה. מאז ששוחחנו סירבתי
להביא לה מרשמים ורק חתיכת חשיש סוררת שהייתה נופלת אל חיקי
הייתי חולקת אתה בהזדמנויות חגיגיות. מאז שהכרתי אותה היה לה
תיאבון בלתי נגמר להנאות וריגושים. היא הייתה הראשונה שאיבדה
את בתוליה, הראשונה שגנבה והראשונה שקראה סיפורי זימה בקרב
נערות השכונה. היא הייתה חמת מזג ואני זוכרת שפעם אחת הכתה את
אחד הילדים בשכונה בנעל שסוליותיו עשויות ברזל בלי להסס. גם
כשבאה אמו של הילד לאחר מכן לתבוע את עלבונו לא התביישה
והסבירה במילים ברורות מדוע נהגה כפי שנהגה. לאורך השנים היו
לה התפרצויות אלימות קשות אך אלה מעולם לא הפחיתו מאהבתי אליה.
אלוהים אהב אותה ושנא אותה ופחד מפניה וכיבד אותה. הייתה לה
דרך חיים קשה שעוצבה בידי האובדן המר שחוותה כשמת בעלה. הוא
היה שזוף וחמום מוח אף יותר ממנה ושיכור נוראי ואהב סמים יותר
משאהב אותה או את ילדיהם. הוא הבטיח לה הרים וגבעות ולרוב עמד
במילתו אך גם היה אלים מאוד ולא צפוי. כשהייתה בהריון עם הבכור
הכה אותה בחתונה של מכרים לעיני כולם. היא ייחלה למותו וכשמ
הרגישה אשמה ולא דיברה עליו שלוש שנים תמימות. הגברים שבאו
אחריו היו חיוורים, מרוטי נוצות ואיטיים לעומתו. היא התמסרה
אחריו בקלות רבה מדי ושילמה מחירים גבוהים בכל פעם. לעולם לא
אשכח אותה. קיוויתי למות לפניה ושתבכה היא מעל קברי הפתוח.
בלוויתה עמדו בניה מוכים ומלאי חומרי הרגעה. אחיה לא סייעו לה
באמת אף פעם. הוריה ראו בה שפחה. בניה התביישו בה. רק אני
אהבתי אותה אהבה שלמה ותמה, אהבת אחות קטנה תמה. כשמתה אפילו
לא זכיתי לראות את ביתה שוב. רציתי רק להריח את בגדיה, לחוש את
תכשיטיה הפשוטים שאספה שנים ארוכות כל כך.    

האם העיוורת

עשר פעמים ילדתי ילדים לבעלי הטוב. שבע פעמים שרדו התינוקות.
פעם אחת שרדה בת, גדולת עיניים ומלאת שיער. כשנולדה כמעט מתה
בכריכת חבל הטבור סביב צווארה ולכן קראנו לה עיישה. כשהייתה בת
חמש גילינו שהיא כמעט עיוורת ושהיא זקוקה למשקפיים. קנינו לה
את המשקפיים הכי זולים והיא התביישה כל כך שהייתה מסירה אותם
מייד כשהייתה יוצאת מהבית אל בית הספר. אחיה אהבו אותה כמו
שאוהבים חפץ נדיר עד שבגרה. בגיל הנעורים מרדה בי ובאביה
וביישה אותנו פעמים רבות. אני חושבת שאת היצר ירשה מאביה ואת
המרדנות ממני. שאר ילדיי לא היו טובים ממנה באמת. בני הבכור
היה המוצלח מכולם והצעיר היה המפוקפק ביותר. כל עוד חיינו בקרב
הערבים שמרנו על צניעות ושאר רוח. כשהתבססנו בארץ הקודש נמלטה
מאיתנו הקדושה וילדיי הפכו טרף קל מדי לחיי העיר הסואנים. רק
בעלי ובכורי נותרו אנשים מאמינים המקיימים את התורה וניזונים
ממנה. ארבעה מתוך שבעת ילדיי פיתחו התמכרויות ובעיות רגשיות
חריפות. שלושה גילו נטייה לגנוב ולסחור בשלל הביזה. שניים בילו
תקופה לא מבוטלת בבית הסוהר. אחד מת בנפילה מסולם גבוה והותיר
אחריו אלמנה כעוסה וחולה וחמישה ילדים. הללו היו נוהגים לשדל
אותי לתת להם את שרשראות הזהב שלי כדי שיוכלו לקנות לחם וטבק.
עיישה הייתה בת טובה, טובה מאוד אפילו. היא ניהלה את משק הבית
שלי ושל בעלי אחרי שחלינו ונעשינו קשישים. אף משימה לא הייתה
מתחת לכבודה. היא סעיתה את כפות רגליי ומרחה אותן בשמן, צבעה
את שיערי ומורטת את הגבות ואת הסנטר שלי. את אביה הייתה מספרת
במספריים פעמיים בחודש, בין התפילות והארוחות. מעולם לא ביקשה
שכר וגם לא קיבלה. מדי פעם היינו נותנים לה מעט כסף ומשביעים
אותה לשמור עליו ולנהוג באיפוק. הכסף תמיד אזל אצלה מהר יותר
מאשר אצל אחיה. אלמנותה הייתה נושא כאוב ומיום שמת בעלה לא
דיברנו בו עוד. חלמתי את מותו פעמים רבות לפני שמת וכשביקש את
ידה מאביה וממני רציתי לסרב אך לא יכולתי. משפחתו לא הייתה
משפחת תלמידים חכמים ואביו היה ימאי שיכור שהיה מרים את קולו
וידיו תדיר. אף פעם לא הבנתי מה מצאה בו, בבעל המת הזה שלה.
ידעתי שהיכה אותה וגם אחיה ידעו ולא נקפו למענה אצבע. כשהתחילה
להשתמש בכדורי השינה ידעתי מיד שמשהו בה השתנה. פעמים אחדות
רדיתי בה והשבעתי אותה שתהיה סוף סוף בת נאמנה וממושמעת ותתנקה
מכל הרעלים. היא הייתה צוחקת לי ומתעלמת מבקשותיי ומסרקת את
שיערי. היא אהבה לדבר אתי בשפתנו והיטיבה לדבר אותה מכל ילדיי.
כשהייתה מספרת לי על הצרות שלה הייתה תמיד מתארת בציוריות רבה
את הכאב ובדלות איומה את השמחה. לא סתם מתה כמו שמתה. מי ששוחה
באוקיינוס של כאב ומסרב להינצל אל החוף, סופו שיטבע.  

האח העשיר

לא תמיד הייתי עשיר. בנעוריי הייתי מתפרנס ממלאכות חייטות
שלימד אותי אבינו, בארץ המדבר ממנה באנו. הייתי מתקן חורי
כיסים, שרוולי חולצות, כפתורים שנפרמו. פרוטות אחדות הייתי
שומר לעצמי ואת רוב משכורתי הייתי נותן בידו. מעט פרוטות הייתי
מפקיד בחזייתה של אמי בבחינת חיסכון שמעולם לא טרחתי לפדות.
כבר אז היו לווים ממני אחיי וחבריי כסף. הייתי גובה ריבית
נמוכה יחסית ומשתדל לא לנקר את עיני הסובבים. אחרי עבודות המחט
למדתי לנקות דגים והייתי מסייע לסוחר בשוק המקומי בימים החמים
בהם לא רצה לעבוד קשה מדי. בכל שנה שחלפה בנעוריי הייתי מקפיד
ללמוד מיומנות חדשה. בישול, אפיית לחם ומסחר בו,  ניקוי מתכות,
תיקון שעונים. מכל מי שיכולתי הייתי לומד לעשות משהו בתמורה
לשכר. כשסיימתי את חוק לימודיי הפלגתי ראשון אל ארץ הקודש
והכנתי את הקרקע להגעתם של הוריי ואחיי.   אחרי שנישאתי כבר
הייתי איש עמיד והשקעתי את כספי ברכישת אולם חתונות קטן.  

הנותרים

בבוקר בו מצאנו אותה מתה עמדנו מחוץ לדלת דירתה וחבטנו שעה
ארוכה, ממתינים שתענה. היינו כבר מורגלים בהתנהגויות האלה.
כשהיינו צעירים יותר הייתה לוקחת חופן גדוש של כדורים, נועלת
את דלת הבית תוך שהיא משאירה את המפתח בלועו, ומתעטפת בשמיכה
ובעשן. היו פעמים שכבר חשבנו שמשהו קרה לה. בסופו של דבר תמיד
הייתה הדלת נפתחת ומאחוריה הייתה מתגלה דמותה הישנונית, נפוחת
הפנים, מחייכת ומתנצלת. היינו משביעים אותה שתיזהר בפעם הבאה,
שתשאיר לנו דרך כניסה אל הבית כדי שלא יקרה לה חלילה משהו ושלא
נוכל לסייע לה. היא הייתה פוטרת את דאגותינו בזעם ואומרת שאם
יהיה עליה למות מאחורי דלת נעולה בשנתה אז כנראה שחייה לא יהיו
שווים הרבה ושזה יגיע לה. הדירה הייתה ממוקמת בקומה ה 17 של
מגדל מגורים חדש שהתפתתה לרכוש בו את מה שחשבה שהוא בבחינת
מציאה נדלנית נדירה. בינינו היינו קוראים לבניין פחון גבוה,
מגדל שן רקובה. היא הייתה הנסיכה העזובה בארמון שאיש לא רצה
לבוא לחלצה ממנו. שנים ארוכות חייתה ללא מושב אסלה. את שיניה
המקוריות איבדה עוד כשהיינו ילדים ועל היגיינת הפה שלנו מעולם
לא הקפידה ולכן היו גם שינינו שלנו רקובות שנים רבות עד שדאגנו
לעצמנו לרופא ולשגרת טיפול הולמת. כשעמדנו מול דלתה ידענו
שמתה. ידענו והחנקנו דמעותינו. בא מנעולן ופרץ את המנעול
ונשמטה מזוזת הבית מכוח חבטותיו על המשקוף. כשפתח את הדלת פרץ
גל ריח נורא לבשר לנו את המוות. תחילה סירב לקחת תשלום עבור
שירותיו, אך הבכור בינינו התעקש לשלם לו על גילוי המת ולא היה
מוכן לשמוע על נסיבות מיוחדות. הוא מנה את השטרות ווידא שהאיש
קיבל שכרו ואז ניגש בפחד גדול אל החדר בו שכבה אמנו. הוא היה
ראשון. מחדר השינה של אמנו יצא אדם אחר מזה שהכרתי עד לאותו
יום. דומה היה שגל הדף פגש אותו וחרץ בו תלמי השפעה זרועי
נבגים שיתרב ויפושו בו וגם בי עוד שנים רבות. היא שכבה עם פניה
אל הים שהמתין לה בחוץ, אדום וכחול ומלוח. פניה היו נפוחים
וצבועים צבעי מלחמה והיא הייתה מוכנה, כל כך מוכנה לקרב האחרון
בו תפסיד. שלושים ימים אחרי שמתה באנו אל דירתה שוב לנקות את
שאריות המוות בחומרי ניקוי חזקים. קרצפנו את הרצפות, פינינו את
המזרון עליו ישנה למטה אל רחבת הבניין ועליו כתמי דם והפרשות
שנותרו ממנה. שתקנו ועישנו ושתינו ורעדנו ונשותינו היו עמנו כל
אותו הבוקר. חיפשנו הוכחות דלות, הסברים, פתק התאבדות מוטמן,
משהו שיציל אותנו ואותה מחוסר הכבוד שבאי הידיעה. לא מצאנו
דבר. שיערנו תחילה שאולי לא כיוונה למות, שאולי הייתה זאת
תאונה ותו לא, אבל חבילת המורפיום הריקה ליד מיטתה, חבילה
שרוקנה באחת, טפחה על פנינו. ניסינו לספר לאחיה, לחברותיה,
לעצמנו, שהתאבדה. שאיבדה את דעתה ואז את גופה וזה הכול. איש לא
היה מוכן לשמוע על זה. נאלצנו לקבור אותה ואת סודותיה עמוק
באדמת בית הקברות בו נקברו גם הוריה וכעת הם שוכבים שם, היא
ואמא ואביה במרחק מטרים ספורים זה מזה, משוחחים בלילות ודוממים
בשעות היום.

עיישה

אני מתגעגעת אל בניי. אל המאהבים שלי. אל העשן הסמיך, אל
ארוחות הבוקר שהייתי מתקינה לעצמי. להכול אני מתגעגעת. אל
השעות הארוכות מול המרקע תחת השפעת הכדורים, אל הנסיעות היפות
שלי ברחבי העיר הלומת יין וחשיש. אל חברותיי הטובות והרעות.
חיי היו מסכת פרועה וטובה וסיימתי אותם מהר מדי וכעת כל מה
שנותר לי הוא החלקה הזעירה שמצאו אחיי בבית העלמין של שכונת
ילדותי. נקברתי בקצה החלקה, לא רחוק מהוריי ואחי שמתו לפניי.
מעל בית הקברות עומד מגדל האוניברסיטה ולועג לי, לבניי שמעולם
לא ביקרו בו, לכל המורשת העגומה שהורשתי. אני מתגעגעת אל הים
ואל שמלות החוף הרפויות שלי. אל חפצי הנוי הזעירים שהיו בניי
בוחרים למעני במסעותיהם מסביב לעולם. הם באים לבקר אותי מדי
פעם בבית הקברות, שוטפים את המצבה ומניחים אבן והבכור משאיר
אחריו גם את מחזיקי המפתחות של תוכנית הגמילה שלו. כאילו שזה
יעזור לי. מעולם לא רציתי להיגמל משום דבר. הייתי מתחננת גם
בפני בניי שיקנו לי חומרי ארגעה, שיחוסו עליי, שישאירו לי
חתיכת חשיש זעירה כשהם עוזבים אותי לטובת נשותיהם. כל כך אהבתי
חשיש. את מגעו הרך בזרם הדם, את ריחו כשנשרף, את צבעו החום
המלא. אני מתגעגעת אל חברותיי. אל המסיבות שהייתי עורכת למענן,
מאוחר כשהיו הילדים הולכים לישון. תמיד היו בוטחות בי עם
סיפורי האהבה הקטנים שלהן, עם מעשיות התשוקה והרמייה שנשים כל
כך זקוקות להן. אני מתגעגעת לסודותיהם של אחרים, למגע החם של
סיפור שנועד לאוזניי בלבד. לחטאים ולמידות רעות ולתשוקות
אנושיות פשוטות. אני מתגעגעת לחיים עצמם. ובכל זאת, למרות
געגועיי, אני לא מצטערת על מותי. אפילו לא מעט. טוב שקבעתי
לעצמי מועד עזיבה. טוב שנכנעתי למחלת הרוח שלי. טוב שעזבתי את
העולם לפני שהחריבה אותו מגיפה. טוב לי מותי מחיי. ובאשר
לבניי, ילדיי הרכים שכבר איבדו את אביהם בצורה מסתורית לפני
שלושים שנים, שייהנו מירושתי הדלה. שישתמשו בכספי בתבונה או
ברשע, מה שיעלה בידם. אינני אחראית לגורלם. גם לא לגורלי. אם
יהיו חכמים ישרדו. מה השארתי להם, בסך הכול? דירה דלוחה ומעט
החזרי הלוואות וריח המוות ואת מחלתי שעברה אליהם. אין ירושה
טובה יותר ממחלה. מחלה מחזקת את מערכת החיסון ומאפשרת תרגול
לוחמה בשטחים הבנויים של הנפש. בייחוד מחלה כמחלתי, שהיא עשויה
בעיקר רוח וצלילים. אני מתגעגעת אל הספה שלי, אל החלון הצופה
על הים מחדרי. אל שיני התותבות המצוחצחות על השידה. אל הספרים
שלי, אל סידורי התפילה שלי. אל עצמי. אפילו לעבודות המזדמנות
הזולות אני מתגעגעת. כל חיי הבוגרים עבדתי בשכר הנמוך ביותר
שאפשר היה לשלם לי. הייתי מוכנה לחזור עכשיו לנגב פיות זקנים
וחולים משיירי מזון תמורת פרוטות, לו רק היה אפשר. אני מתגעגעת
ומודה בכישלון המר. טעמו עדיין מוחשי מאוד בגרוני, ואין ממנו
דרך חזרה.

רוחצת הגופות

כבר ארבעים וחמש שנים אני מתנדבת לרחוץ את הנפטרות בקהילתנו
ולהכינן לטקס האשכבה. מעולם לא דרשתי תשלום עבור שירותיי. אני
רואה בתפקיד מטלה קדושה של שירות שעליי להציע לאלוהים כמנחת
פיוס. כל אשה שרחצתי לפני מנוחתה האחרונה לימדה אותי משהו. כל
מיתה היא שיעור וכל שיעור הוא מתנה, כך נהג לומר לי בעלי
כשהייתי חוזרת עייפה ועצובה מבית הקברות. כשמת לא התירו לי
לרחוץ אותו ונאלצתי לתת לגבר זר לעשות עמו חסד אחרון. את עיישה
הכרתי רק מסיפורי אמה שהייתה חברתי שנים ארוכות. תמיד הייתה
מלינה על גורלה הגרוע במיוחד של בתה היחידה, על היעדר הניסים
בחייה, על הקושי בגידול הילדים לבד. בפעמים הבודדות שראיתי
אותה הייתה נראית לי תמיד קלת דעת בצורה מחשידה. עיניה היו
אדומות והיא צחקה בקול רם מדי בעזרת הנשים של בית הכנסת. בדרך
כלל היה עורך אביה את טקס האזכרה לבעלה שמת שנים אחדות אחרי
הולדת ילדיהם. גם אותו לא הכרתי. רק ידעתי שהיה מפליג וסוחר
ומהמר. פעם אחת בא לגבות חוב הימורים בבניין בו גרנו. הוא גרר
את החייב במורד המדרגות מעקביו ונתן לראשו של האומלל להיחבט
כנגד כל מדרגה ומדרגה. אני זוכרת את זרועו המקועקעת והמיוזעת,
את השפה הרהוטה שבפיו שתמיד נראתה מלאכותית ביחס לאופיו הגולמי
ומראהו החייתי. היו לו עיניים מלוכסנות מעט וראשו דומה ללימון
מאורך. כשהביאו את גופתה לרחצה וטהרה לא ידעתי שזאת היא. הוריה
כבר היו מתים והקשר אל שאר בני ביתה התרופף ובכל זאת זיהיתי
אותה. היא הייתה נפוחה מאוד ונראתה כאובה גם לאחר המוות. לא
הייתה שלווה בפניה, רק מצוקה וסבל שנתמצקו. ניקיתי אותה כמיטב
יכולתי והשתדלתי להעלים את ריח המוות כמה שיכולתי. אחד מבני
המשפחה סיפר לי אחר כך איך מתה והשביע אותי לא לספר לאיש
שהתאבדה. החיים מוזרים וארורים. יש לך שנים וחודשים של מצוקה
ופחד ודלות ובסופן את עשויה להביא עלייך את חורבנך במו ידייך.
אחרי שנקברה המשכתי לפקוד את קברה ולהדליק נר עבורה בכל פעם
שיכולתי.





האח העני

לא תמיד הייתי עני ובודד כל כך. היה לי בית רחב ידיים, אישה
צייתנית ושיניים טובות. בשנות בית הספר היה שיערי היפה ביותר
ואמי הייתה מסרקת את ראשי כל ערב. בנעוריי נבחרתי פה אחד על
ידי כל תלמידי כיתתי לנער המבטיח של המחזור. בבית הספר למדתי
לשחק קלפים ולהטיל קוביות. הייתי מהמר מחונן. את חיבתי למשחקי
מזל לקחתי אתי עד לעבודתי הראשונה בצי הסוחר. המלחים האחרים על
הספינה בה עבדתי היו נכנעים לי בזה אחר זה בירכתי סיפון השירות
ומותירים בידי שעונים, טבעות וכסף רב. הייתי חולק את השלל עם
אחיי וגם עיישה הייתה מקבלת נתח. היא הייתה מבזבזת אותו על טבק
ובירה ועל בגדים שהלמו את גזרתה שאז עוד הייתה דקה. היה לי חוש
על טבעי למעשי רמייה בתור גבר צעיר ואחותי הרכה הייתה מופקדת
על ניהול נכסיי. הייתי מפקיד בידיה רכוש גנוב, מטבעות זרים
וטבק מוברח. היא הייתה מוכרת למעני לחברותיה מן הסחורות השונות
והייתי מפריש לידיה מס שולי מרווחיי. היא נהנתה להיות שולייתי
ואני שמחתי על שירותיה הנאמנים. פעמים אחדות שילמתי לה כדי
שתסייע לי  לפתות את אחת מחברותיה. אבינו היה איש תורה ומצוות
וידע על פגמי האופי שלי אך מעולם לא הוכיח אותי. תמיד העדיף
לקרוא עוד ספר ולא להטיף. אמנו הייתה דומה לנו או נכון יותר
אנחנו דמינו לה, למנהגיה הגבוליים, שתמיד שיחקו על חבל ההליכה
בזרועות לולייניות יציבות. אני הוא זה שהכיר לעיישה את בעלה.
הוא היה מלח בצוות האוניה שלי ואהבתי אותו אהבת נפש. כמוני, גם
הוא נהנה להמר, לשתות ולנאוף. ראיתי בו זיווג הולם לאחותי
וידעתי שינהג בה כפיסת רכוש יקר שיש להגן עליו. כשמת ישבתי
עליו שבעה כאילו היה אחי. ידעתי שהכה אותה והדבר לא הפריע לי
או נראה חריג. כולנו הכינו את נשותינו אז. היה זה אך טבעי
שניאלץ להשתמש בידינו מפעם לפעם. בפעם הראשונה רצה אליי בוכה
וביקשה להמם אותי בגילוי האמת.  כשסיפרה לי לא זזו שרירי הלסת
שלי, רק הבטתי בה בתוכחה ואמרתי לה שאם הוכתה הרי שעליה לבדוק
את עצמה, שגבר לא מכה את אשתו סתם לעולם. היא הוכתה תדהמה ומאז
לא סמכה עליי עוד. כמה שנים אחר כך, אחרי שבעלה כבר מת ובאה
לבקר אותי עם ילדיה, ראתה אותי סוטר לאשתי כשנכנסה בלי לדפוק
על הדלת אל ביתנו. היא ניחמה את אשתי והניחה עוף קפוא על לחייה
ולחשה לה מילים אחדות שהעלו על פניה חיוך קטן. עמוק בתוכי
הודיתי לה הגם שלא אמרתי דבר שיעיד על תחושותיי. היא התחילה עם
כדורי השינה ומשככי הכאבים בערך כשהיה בכורה בגיל מצוות.
כשביקשה ממני להשיג לה כדורים מרופא המשפחה שלי נעניתי בחיוב,
והיא בתמורה סייעה לי בהונאה קטנה שערכתי במסגרת הליכי
הגירושין שלי. מעולם לא נתתי לה דבר בחינם. גם כשמתה ניסיתי
לרמות את בניה במסגרת מימוש הירושה והעברת הרכוש הדל שהותירה
לחזקתם. אין לי מצפון ואין לי צורך באחד. לימדתי אותה שיעור
חשוב בהישרדות ויחסים משפחתיים והיא צריכה הייתה להודות לי
ולהוסיף את שמי לרשימת היורשים לצד בניה.  

סוחר החשיש

כבר בפגישתנו הראשונה היא מצאה חן בעיניי. הייתי צעיר מאוד
והיא כבר הייתה אלמנה בגיל העמידה שקיבלה את מספר הטלפון שלי
מחברתה. היא רצתה לוודא שאתן לה חשיש טוב יותר במחיר מוזל. היא
ניסתה לפתות אותי ומשהבינה שאינני מעוניין צחקה על עצמה והודתה
שניסתה לתמרן אותי. אהבתי את הכנות שלה ואת הייאוש בצחוקה על
עצמה. היה בה משהו משוחרר וכבוי כל כך. היא הייתה אחת הלקוחות
היחידות ששוחחה אתי שיחות כנות, אכפתיות באמת. היא רצתה לדעת
מה התוכניות שלי ומתי אפסיק עם השטויות ואמצא לעצמי פרנסה
הגונה וזיווג ראוי. בטחתי בה יותר מאשר באנשים שהכרתי שנים,
בבני בריתי העסקיים, בבני משפחתי, בעצמי אפילו. היא הייתה
עצובה ומצחיקה באותה מידה ופעמים רבות בו זמנית. היא אהבה לעשן
יחד ומעולם לא גרמה לי להרגיש כמו סוחר חשיש ותו לא. תמיד
אירחה אותי במה שהיה לה וכשחשבה שאני בודד מאוד או עצוב מדי
אילצה אותי להישאר מעבר לזמן העסקה וכוס הקפה. היא לבשה שמלות
רפויות והרכיבה משקפיים גדולי מסגרת. שיניה היו תותבות מהסוג
הזול ביותר ועדיין הצליחה איכשהו לשדר ברק וזוהר מעבר לגיל
העמידה הנצחי שלה. היא לא התלונה הרבה, רק סיפרה שהחיים
התאכזרו אליה ושבעלה מת וטוב שכך ושילדיה רחוקים ממנה. על עברה
מיעטה לדבר ופעמים רבות תחת השפעה החשיש נעשתה רוחנית מאוד
ודיברה אל אלוהים ועליו. ביום קיץ אחד ישבנו בסלון ביתה ואחרי
שעישנה סיפרה לי שהיא יודעת להוריד גשם. צחקתי והקנטתי אותה
ואז נעשתה כעוסה והתריסה: ״אתה לא מאמין לי? תן לי דקה אחת
וכבר אראה לך מה יודעות הידיים האלה לעשות״. היא חיככה את
כפותיה בשמלתה ועצמה עיניים, התנשמה עמוקות והניעה את שפתיה
מעט והחלה ללחוש ולגעת בפניה בקצות האצבעות. זיעה שטפה את בית
החזה שלה וכעבור כמה דקות יצאנו אל המרפסת ובאמת השמים טפטפו
מעט גשם. ״הנה ראית, גם אני מעגלת, גם אני מורידה גשם בברכה״,
אמרה בלי גאווה, והותירה אותי פעור פה ומבולבל. מאותו יום
קיבלה ממני הנחת גשם קבועה שנשמרה לה ששמעתי שמתה. לא הייתי
בלוויה. ידעתי שבניה יזהו אותי והעדפתי לשמור על כבודה ולא
לחשוף את יחסינו הסודיים. יום אחרי שנקברה שטף גשם זלעפות את
כל העיר והעזתי לבוא אל בית הקברות. השארתי למראשות ערימת העפר
שלה חתיכת חשיש נאה ששמרתי עבורה. יומיים אחר כך הפסקתי לסחור
בחשיש ופגשתי את מי שעתידה היתה להיות אם ילדיי. לבתי הבכורה
נתתי את השם השני עיישה. מעולם לא הבנתי איך הצליחה אישה כל כך
לא מנוהלת להרוג את עצמה ברשלנות מדוייקת כל כך.  

הרוקח

הגברת הנידונה הייתה מטופלת במרפאה האזורית שנים ארוכות.
רופאים שונים ניסו לעזור לה ללא הועיל. היא סבלה ממספר בעיות
רפואיות זניחות שלו היו מטופלות בזמן בהחלט היו מפחיתות את
סיכויי התמותה המוקדמת. תלונותיה הרפואיות היו מגוונות ונעשו
יותר ויותר יצירתיות בחלוף השנים. היא עישנה במרץ, שתתה
אלכוהול ואהבה לאכול. במספר בדיקות דם שנערכו נמצאו רמות
גבוהות של חומרי ארגעה ושיכוך כאב. פעילות גופנית תיעבה ובשנים
האחרונות לחייה נעשתה נפוחה מאוד בהשפעת הרגליה המגונים
והצבעוניים. היא למדה לעבוד מול הרוקחים האחרים במהילה של
ערמומיות ותושייה וגם מולי נחלה לרוב הצלחה. היא ידעה למכור את
כאבה ולהשתמש בו כדי להשיג כדורים שונים שהיו נחוצים לה לשם
אלחוש תמידי שהלך והחריף. בדיקות שונות שנערכו על ידי כמה
רופאים גילו תסמונות אחדות ושללו אחרות ודומה שגופה ידע להתל
ברופאים בדיוק כמו שידעה לעשות זאת אישיותה. היא התלוננה על
תסמונות זניחות שכבר לא נהוג לחלות בהן וניכר היה שהרופאים
מתקשים להאמין לתלונותיה. במרבית המקרים היו ביקוריה במרפאה
מסתיימים במפח נפש ובמתן מרשם לכדורי שינה על ידי רופאת המשפחה
שלה. פעמים מעטות מדי ראתה פסיכיאטר, בעצת בנה הבכור שאף הגיע
לקופת החולים כדי לשכנע את צוות בית המרקחת לחדול מלתת לה
כדורי שינה לאלתר. היא הייתה מכורה לכל דבר שנגעה בו ובמשך
תקופה של שנתיים אחרי ביקורו הראשון של הבן הצלחנו למנוע ממנה
מלממש מרשמי כדורי שינה ונוגדי דיכאון. בסופו של דבר שכנעה
מכרים ובני משפחה להשיג עבורה מרשמים. בהזדמנות אחת אף נתפסה
בגניבת דוגמיות כדורי שינה מארון השירות בתחנת האחיות. אחרי
שמתה בא בנה אל בית המרקחת לספר לנו שמתה והשביע אותנו לחדול
מאספקת משככי כאבים מסוכנים למטופלים אחרים. הבן עצמו סירב
לקבל כל טיפול רפואי עבור הדיכאון בו לקה אחרי מותה.

עיישה
פעם אחת ניסה בני הבכור לגמול אותי מהרגליי הרעים. הוא התגורר
באותן שנים בארץ קרה שמעולם לא ביקרתי בה לפני כן. הוא היה
נשוי לאישה קטנה וכעוסה שסירבה ללמוד את שפתנו. כשהגעתי לשדה
התעופה התחבקנו ארוכות ורעדתי. לא היה לי אומץ לספר לו ששכחתי
את כדורי השינה שלי על השידה ליד מיטתי. אחרי שני לילות שבהם
סימם אותי כהוגן בחשיש וביין סיפרתי לו שבאתי אליו בעצם כדי
להיגמל ממשככי השינה והכאב. הוא זעם והאשים אותי בחדלות אישים.
למחרת בילה את היום בהתרוצצויות בין בתי המרקחת בניסיון נואש
להשיג עבורי כדורים. הרופאים סירבו להאמין שאיש צעיר ובריא
שמעולם לא דיווח על בעיות שינה או כאב זקוק לכדורי כאב חזקים
כל כך ושילחו אותו כלעומת שבא. את הימים הבאים העברתי ברעד
ובשיתוק. בוקר אחד כשהלכנו יחד למאפייה הסמוכה לביתו הופיעו
בבת אחת כל סימני הגמילה - שיני נקשו, לסתי ננעלה וזיעה קרה
שטפה אותי מקודקודי עד תחתוניי. התחננתי שיחזיק את ידי בדרך
הקצרה לביתו וכשהגענו לרחוב בו התגורר איבדתי את השליטה על
סוגריי והשתנתי על עצמי באמצע הרחוב. הוא לא דיבר איתי בהמשך
אותו יום וסירב לקבל את התנצלותי. למחרת נסענו אל עיר גדולה
יותר ליום הולדתו ושם שהינו במלון מפואר בתעלה מלאת מים
וברווזים. ארבעה ימים שלמים בילינו בעיר התעלות והעשן עם אשתו
הממזרית. כשהייתי מנסה לשוחח אתו בשפתנו הייתה מחמיצה פנים עד
שהיה מפסיק לדבר ומחליף שפה. כשנמלטנו לשעתיים לבדנו בסמטאות,
היה בטוח שהיא עוקבת אחרינו והאיץ בי לחזור אל המלון. הוא לא
ידע לאהוב אישה באמת, כפי שגם אני לא ידעתי לאהוב גבר אחרי שמת
אביו. גם את אביו בעצם לא הספקתי לאהוב. בערב האחרון של
חופשתנו לקח אותי למסעדה ושם, בערב יום הולדתו, סיפרתי לו פרט
ביוגרפי שלא ידע עד אז. הוא היה המום כשהבין את משמעות הגילוי
ונשבע לא לבקר עוד בקבר אביו. הוא השביע אותי לא להסתיר יותר
דבר ממנו והייתי בטוחה שלא אשוב להשתמש בכדורים כשאשוב לביתי.
השפעתו עליי פגה כבר בטיסה חזרה, ומצאתי את עצמי מתנמנמת
בהשפעת יין וכדור שינה ששנוררתי מהנוסע שישב לצדי. מעולם לא
רציתי באמת בגמילה, וגם אם רציתי בה, הרי שהיא לא רצתה בי.
חיים נקיים תמיד היו רחוקים ממני ובריאותי מעולם לא הייתה
חשובה לי באמת. כמה חודשים לפני מותי נותחתי וכיס המרה שלי
נשלף ממני והושלך. הרופא עמד על כך שאשמור על תזונה מאוזנת
ושאיפטר מהכדורים אך לא יכולתי לשאת את המחשבה שאיאלץ לאכול
עלים ירוקים ולהירדם בכוחות עצמי. אני לא מתחרטת, גם אם אני
מתגעגעת ומצטערת על הכאב שגרמתי. הייתי יכולה להותיר אחריי
מכתב, רשימת האשמות, אולי שיר. לא השארתי אחריי דבר מלבד דירה
זעירה וחובות קטנוניים ומייאשים שהכריחו את בניי לבלות שעות
ארוכות בהתרתה של רשת בלתי אפשרית.  

השוטרת

בתאריך הנדון נקראתי אל בניין המגורים הגבוה בחלקה המערבי של
העיר על ידי הבן הצעיר. הוא ביקש ממני להביט בגופת מי שהבנתי
מיד שהיא אמו ולחוות את דעתי. הריח בחדר השינה היה חירף וידעתי
מייד שהיא מתה כבר לפחות שלושה ימים. היא שכבה על צדה וידיה
היו משולבות על חזה. פניה היו נפוחות וסגולות והיה ברור
לחלוטין כיצד מתה. חומר כלשהו עצר או האט את נשימתה ואז הפסיק
הדם לזרום מלבה אל מוחה וחזרה וכנראה שכל זה קרה בשנתה. סביב
ראשה ריחפו זבובים וחבילה ריקה של מורפיום הייתה מונחת לצד
גופתה. חלקתי אתו את מסקנותיי ושאלתי אותו אם הוא מעוניין
לשלוח את גופתה לנתיחה כדי לאשש את מסקנותיי. הוא סירב והסביר
לי שאם תנותח לא תוכל להיקבר ליד הוריה בבית הקברות בשכונת
ילדותה. חדרה היה מסודר וממה שסופר לי הבנתי שנראתה בפעם
האחרונה ביום שישי בצהריים, שעות אחדות לפני מותה. המקרר
בדירתה היה משובץ מצרכי מזון שרכשה שעות אחדות לפני שמתה. על
כירת הגז מצאתי מחבת ובה שאריות תבשיל אדום. שיניה התותבות של
המנוחה היו מונחות בכוס ליד מיטתה. נתבקשתי על ידי שני הבנים
לתת הסבר מניח את הדעת למותה. הצעתי להם לשלוח את גופתה לנתיחה
כדי לקבל תוצאות טוקסיקולוגיות חד משמעיות אך שניהם סירבו
וביקשו שרק אחווה דעה. הסברתי שאינני יכולה לשלול התאבדות
ושנראה שהמורפיום נצרך בבת אחת, ללא השגחה לגבי מינונו ומהילתו
בדם. שאלתי אם הייתה מאויימת על ידי מישהו או שהייתה בעלת חוב.
הם חייכו והסבירו לי שאמם לא הצטיינה בתחום הפיננסים. הבוגר
הודה לי והיה מנומס מדי. הצעיר הריח מאלכוהול וכדורי מרץ. בחדר
הייתה אישה רזה והמומה שלא הציגה את עצמה. בדוח הפעולה הרשמי
ציינתי כי מתה מדום לב. בבדיקה מאוחרת שביצעתי במסוף המשטרתי
מצאתי תלונה פתוחה נגדה מצד שכן בבניין שטען כי תקפה אותו,
איימה עליו וחיבלה בדלת הכניסה לביתו. כשיצאתי מבניין המגורים
המתינו שכנים רבים בקומת הקרקע והיו סקרנים מאוד לגבי זהות
הנפטרת. אחדים מהם סירבו להאמין שהיא באמת מתה. השכן שגר בדירה
הסמוכה לדירתה עצר אותי ליד הרכב שלי וניסה לברר כיצד מתה.
חלפתי על פני הסקרנים הרבים בדממה ונכנסתי לרכב בלי לענות להם
על שאלותיהם. ריח המוות שלה היה הריח החריף ביותר שנתקלתי בו
בשנים האחרונות.  

הפסיכיאטרית

הנפטרת הגיעה אליי בפעם הראשונה לייעוץ לפני שנים אחדות בליווי
בנה. היא הייתה בעיצומה של אפיזודה מאנית וימים אחדים לפני
שהגיעה אליי בזבזה סכומי כסף גדולים מאוד ללא אבחנה. בחדר
ההמתנה שלי התווכחה עם מטופל אחר וכמעט שהגיעה לידי הרמת יד
עליו. יצאתי ממשרדי ומצאתי אותה עומדת מולו וקצף לבן על שפתיה.
הרגעתי אותה וביקשתי ממנה לשמור על איפוק. במשרדי, סירבה לשתף
פעולה במהלך כל הפגישה. בנה הוא שדיווח לי אודות מצבה בעוד היא
ישבה בכיסאה חסרת סבלנות. עיניה התרוצצו בחוריהן והיא הודתה
שהתמכרה לכדורי שינה וארגעה ושמאז שהפסיקה ליטול אותם היא חשה
ברע. ראיינתי אותה במשך שעה שלמה ובסיומה הזמנתי אותה לשתי
פגישות נוספות. בסיום שלוש שיחות אבחנתי אצלה הפרעת אישיות.
בנה ניסה להתערב בהליך האבחון והציע תזה משלו לגבי טיב מחלתה.
הוא צדק בחלק מהמקרים ובכל זאת ראיתי מה שראיתי אני ורשמתי לה
טיפול תרופתי בהתאם לאבחנה. בבדיקה חוזרת כעבור כמה חודשים
גילתה סימני שיטיון וקהות חושים. היא סיפרה לי בדיחה שסיפרה לי
כבר פעמיים ולא זכרה שכך היה. היא הסבירה לי שהפסיקה ליטול את
הכדורים שרשמתי לה כי התנפחה ונעשתה מנומנמת. הסברתי לה את
הסכנה שבקביעה עצמאית של מינון תרופתי וניסיתי לשדל אותה
להתחיל תהליך של טיפול שיחתי. היא סירבה והתלוצצה שאיש לא ירצה
לשמוע את הסודות והשטויות שלה. פעמים אחדות אחר כך עוד ניסיתי
להתקשר אליה ולבדוק מה שלומה אך היא סירבה לשוחח אתי ואמרה לי
שחייה אבודים ושאיש לא יוכל לעזור לה עוד. רשמתי את הדברים
בתיק הטיפול שלה והמלצתי לבנה, שהפך למטופל שלי , שיעקוב מקרוב
אחרי התפתחויות חדשות במצבה. הוא המשיך לספר לי אודותיה
בפגישותינו החודשיות. נראה היה שהוא מרוויח מהקשר בינינו והוא
הצליח להסדיר את מרבית ענייניו האישיים תוך תקופה לא ארוכה
במיוחד. הוא נהג להגיע לפגישותינו בדיוק מרגיז ופעמים רבות
מצאתי אותו ממתין לי מחוץ לחדרי, מחזיק תמיד ספר או מרכיב
אוזניות בעיניים עצומות.

הנותרים

במהלך חייה הקצרים והכאובים ראתה אמנו מחזות דרמטיים מעטים.
התיאטרון לא קסם לה וגם היכלי ההופעות הפסיקו לרגש אותה זמן מה
אחרי שמת אבינו. טעמה המוזיקלי היה מוגבל ומסורתי וככל שהזדקנה
נעשתה פחות מעוניינת בהתנסויות חדשות בתחומי הרוח. היא ביקרה
במוזיאון אחד בעשרים שנותיה האחרונות ולא רצתה לנסות מזונות
חדשים או לאמץ הרגלי קריאה אחרים מאלה שרכשה בשנותיה המוקדמות.
בחדר בו בילתה  את מרבית זמנה מול מסך הטלוויזיה היו תלויות
שתי מסגרות גדולות ובתוכן הדפסים זולים של ציורים של ואן גוך
וקנדינסקי. היא לא רצתה להסיר את התמונות מהקיר והללו נתלו על
הקיר ביום שעברה להתגורר בדירה והוסרו ממנו שבוע אחרי שמתה.
היה משהו נוגע ללב בפחדה מפני העולם החדש. היא סירבה להכיר בו
והוא סירב להכיר בה. מעת לעת הייתה מקבלת מתנות שהכריחו אותה
להתוודע אליו ולרוב הייתה מחזירה אותן לשולחיהן כעבור זמן קצר.
בפעם הראשונה שראתה מחשב הייתה בטוחה שהוא מזימה שטנית מחוכמת
במיוחד וסירבה להשתמש בו עד שהעלה אבק ונשכח בירכתי הדירה. גם
עם מדיח הכלים סירבה להתיידד והעדיפה לכלות את עור ידיה תחת
הקצף והמים החמים. היא טסה פעם בעשר שנים ורק אחרי שקנינו לה
כרטיס והחלטנו לשלוח אותה להתאווררות קלה מעבר לים הקרוב. תמיד
התעקשה להיות בחברת מלווה מנוסה שהכיר את ארץ היעד וסירבה
בתוקף לבלות זמן לבדה. את כל בגדיה נהגה לקנות באותו רחוב צר
ומפוייח בעירנו והשתמשה באותו אופטומטריסט בשלושים השנים
האחרונות לחייה. כשמתה מצאנו עשרות זוגות משקפיים שהרכיבה
שבועות אחדים וזנחה אחרי זמן מה.  היא הכירה עשרה קווי אוטובוס
בעירנו וסירבה להשתמש בקווים חדשים שעליהם לא סמכה כלל ועיקר.
כשנסעה במונית הקפידה לדרוש שהנהג ישמיע רק שירים מתחנת הרדיו
שהאזינה לה כנערה. אמא הייתה אישה פשוטה וצבעונית. היא אהבה
אוכל כבד ושמנוני בימים העצובים שלה וירקות חיים שטופים בימים
הטובים. בימים בהם לא נותרו לה כדורי שינה, לא אכלה כלל. רק
הביטה אל הים והחזיקה את לסתותיה בשתי ידיים, מנסה להפסיק את
הרעד ללא הצלחה יתרה.

עיישה

מה כבר ידעתי על החיים כשהתחתנתי? לא הבנתי גברים או את עצמי
ולא יכולתי לנחש עד כמה עגומים יהיו נישואיי. אפילו כשהריתי
הייתי בטוחה שאכלתי משהו מקולקל וביקשתי לראות רופא. מאז
ומתמיד הייתי תמימה מדי לגבי הכול. הייתי טורחת בנושאים שוליים
לעשות את הטוב ביותר שלי ומזניחה את הדברים החשובים באמת. את
שני בניי לא לימדתי מעולם לצחצח את שיניהם. גם את שיעורי הבית
שלהם תמיד הכינו לבד, בלי שום סיוע או השגחה מצדי. גדלתי בבית
עני מדי ובור וכל השכלתי באה לי מחברותיי ומהגבר היחיד שאהבתי.
הוריי היו אנשים פשוטים, טובים ונטולי תחכום. אבי היה לומד
תורה מרבית שעותיו ואמי הייתה מתקינה את ארוחותיו וצופה בסדרות
הרומנטיות שלה בין התקנת הסירים להברקת החלונות. גם אני
התמכרתי במהלך חיי לאשלייה הגדולה של המסך. תסריטים זולים
וכתובים ברישול ליוו את הדרמה הגדולה הכתובה טוב כל כך שהייתה
מהלך חיי. אין לי עוד כוחות מספיקים כדי לספר את סיפורי כהלכה.
הזיכרונות מהתלים בי והעבר והעתיד וכל מה שביניהם משתבש ונעשה
עכור. לא תמיד הייתי כזאת. פעם חיו בי כוחות אדירים, כוחות
חיים בלתי מרוסנים, גולמיים ובלתי מוגבלים, שעשו אותי חיונית
לעולם, לבני משפחתי, לגברים. כעת קהו שיני מאוד, סוממתי ועיניי
כוסו במטפחת רכה שהאור כבר לא רוצה לחדור בעדה. נוצחתי בלי
שתירשם לזכותי אפילו נקודת משחק אחת. בניי הם כל מה שהותרתי
לעולם וגם הללו, הישגיהם מועטם ורוחם דלה ובוגדנית. תמיד
העדיפו את מיטות נשותיהם על פני טובת אמם.  כמעט תמיד היו
מוכרים אותי בזול עבור חופן רחמים לבוש תשוקה. אני יודעת
שהעולם פועל כך בדיוק מאז ומעולם ובכל זאת, תמיד הייתה לי
תקווה שיום אחד אקבל מהם התנצלות בעל פה מכובדת, שבה יפורטו כל
סעיפי הפרת החוזה של חיי וימוצה אתי הליך הפיוס עד תומו. הייתה
לי משאלה לא סמויה שיעדיפו לבלות שעות ארוכות בחברתי החולה ולא
עם הנשים הצעירות והבריאות שאספו אל בתיהם. והנה, אני כאן,
שוכבת מול הים והשמש השוקעת, מתנשמת בכבדות ומתפללת. איש לא
יודע שמתתי ויעברו עוד ימים אחדים לפני שימצאו אותי בניי. אוכל
רק לקוות שמותי יחרוך את אדמת חייהם כך שיהיו מוכרחים לספר את
סיפורי שוב ושוב , לעצמם כמו לאחרים. כך לפחות תהיה לי תקומה,
גם אם לא יוותר ממני דבר אחר.