אני הייתי שם ברוח הסוערת
עם הגב לים
בין הרוחות והשיטפונות אשר היכוני קשות
ועשו אותי ניצב בים של מלח
על פתח סדום
אני הייתי בסדין המשי אשר על מפתן דלתך
מבקש להיכנס בזרוע חלשה ורצוצה
מייחל ומבקש מעט נחמה לנשמה
לא ראיתי מי את, כי פנייך היו מוסתרות
במסכת עור שחורה עם חורים לעיניים ולפה
אני הייתי כשהים שכך גליו והשמש הכתה בעוז
ההרים הלבינו ממטר של גשם חומצי
והעלים הפכו שחורים
שבילים הסתעפו לכל עבר, לא היו להם תמרורים
מי שביקש ללכת - לא חזר
כי טעה במבוכים הפתלתלים
ובכל זאת את היית לבנה כשלג
עת ניצבת על פתח סדום
ובידייך האחת משקולת מאזניים ובשנייה מגל
ועיניי פנייך פסל בטון שכיח
ארנב ניצב לידך ושמר על שעתך
ובפתח השמיים הסתודדו מלאכים
על בואך, על לכתך. |
