בהופעה
שרת
והאנשים בקהל
בכו מאושר ויראה,
הרגישו איך הרגש נחלץ שם לאוויר
כמו אוויר מתחת לסירה
הפוכה מעץ עבה.

אני כל כך רציתי להיות כמו אותם האנשים
יחלתי וצרחתי ועליתי באש
וזרחתי אלף פעמים
אבל רק בתוך התקוות שלי
וכעסתי,
אלוהים יודע כמה כעסתי
אבל זה לא עבר את השכבה הדקה
ביני ובין פני השטח
פשוט
כל כך רציתי להיות כמוהם, אתה מבין?
רציתי להרגיש אותך,
את הכאב שלך,
לבכות את הדמעות שלך,
לתת לקסם שלך לשטוף אותי,
להפנט אותי.

אתה אמיתי.
אתה בן אדם אמיתי
ואני רק קליפה עם קצת זכרונות
כמו שמאיר אריאל אמר,
אני רק בוץ
ורציתי,
כל כך רציתי את האמת שלך
את החורף והקיץ והסתיו,
את האביב שלך,
את כולם רציתי לעצמי.
אולי אני חמדן? אולי.

ושלחתי ידיים קדימה, אני מבטיח
ששלחתי את הידיים קדימה
כי כל כך רציתי
וצרחתי ואפילו החזקתי חזק חזק את הנשימה
בשביל שיכאב לי החזה,
בשביל שישבר הסכר הזה.

רציתי אותך כתרופה שלי,
יכול להיות שזה הופך אותי לחמדן.
אולי זה הופך אותי לרגשן.

ואתה - אתה בטח היית מבין אותי
כי אתה לא כמוני,
את חש כאב, אתה מבין אותו,
גם אם זה לא הכאב שלך.

היית סולח לי על זה שרציתי בך
כתרופה רציתי אותך
וזה מספיק בשביל שאדם יתחיל לשאול שאלות, לא?
היית סולח לי על זה שאני רק מקווה
וגם כשאני עושה את זה מתוך תקווה
או התגלות
או הגשמה
או רגש פנימי,
בטח היית סולח לי על זה.

ואני? אני משקר המון,
שקרים מצולקים וחיוורים
שמסתתרים בצל
ובגלל זה כל כך נמשכתי לאמת שלך
מתוך המערות הישנות שלי,
מתוך המצולות, מתוך הגלים,
מתוך הצינורות האלה, החלולים
ואני מבטיח שעמדתי בקהל,
אולי זה לא היה מספיק.
זה לא היה מספיק בכלל.
זה רק האיר טיפה על השקרים שלי
זה רק האיר טיפה את הצללים שבי
זה רק האיר ולא היה מספיק בכלל.

אני מקווה שהיית סולח לי על זה שלא הצלחתי.