ואם יפלו עלינו השמיים,
ואם יפלו הכוכבים,
ואם תיפול האדמה,
ויפלו גם הבתים.

אם אפול בעוד יומיים,
ואם אפול בעוד שנתיים,
אם אפול לאט לאט,
ואם אפול בבת אחת.

צעקות רבות רמות,
שמתחברות לכדי שתיקה,
ואגם בנוי דמעות,
אשר הופך למי שמחה.

ומה הן רגשות,
אשר להן אין שם,
כיצד אוכל עוד לבטא,
את אשר ליבי פועם.

המציאות אינה אמת,
והדמיון אינו השקר,
האם חי אני או שכבר מת,
האם נסגר עלי הקבר?

מחשבות חולפות מהר,
כרכבת הדוהרת,
הפסים מטשטשים,
והתמונה לא מתבהרת.

ומה אומר לך היום,
הכל זהה כתמול שלשום,
וכנראה יהיה מחר,
כאילו הזמן הינו חלום.

העתיד עודו קורן,
גם בעיניים עצומות,
וכשלאופק משקיפים,
התמונות שם זוהרות.

מה יקרה לי אם אקפוץ,
האם אפול כסלע,
או שאולי אעוף אל על,
ואלך מכאן והלאה.


ודמותי כל כך יפה,
אך אם זאת כה מכוערת,
מה אספר כבר על עצמי,
סיפוריי שתיקה רועמת.

אני אגרוף של יד פתוחה,
אני חיוך וגם דמעה,
אני אלפי שמשות קטנות,
אני אש שדעכה.

כשהכל יהיה בשקט,
ודממה תשלוט בכל,
המוזיקה באוזניי עוד תתנגן,
ובליבי יהיה מחול.

כי אם יפלו עלינו השמיים,
ואם יפלו הכוכבים,
אדע שחיי חיים היו,
לא רק אוסף רגעים.

ואם אפול בעוד יומיים,
ואם אפול בעוד שנה,
קולי ימשיך ויהדהד,
עד נשימתי האחרונה.

מה ביקשתי להגיד,
זאת איני יודע,
התשובה בקצה ידיי,
אך חומקת בלי לנוע.

המחשבות עדיין כאן,
וכנראה תמיד יהיו,
מה תהייה דמותי,
כאשר הן יחלפו?