פסנתר. פסנתר מתרומם ומתעופף, צלילים שמחליקים על האוויר כמו
ענן. קמים ונופלים, רוקדים בתוך החדר כמו ציפור במעופה. צליל
אחד נעלם והנה בא אחד אחריו, תוים תוים, עוטפים את הגוף כמו
שמיכה חמה. מלטפים את האוזניים, את הנפש, את הלב. מהלכים קסם
על התודעה, ככופים עליה חלום מתוק. משחקים בהנאה כילדים שובבים
בחופשת קיץ, נסתרים ומתגלים בחזרה, שרים בשקט כה חזק וכה עדין.

הוא יכל לדמיין את הקלידים מחליקים תחת אצבעותיו של הנגן.
והיכן הוא הנגן? מאין מגיעים הצלילים הרכים והחמימים? הוא
מסתכל סביבו, הייתכן והוא הוזה? לא, הוא אינו הוזה - מעבר לקיר
הם מגיעים. מן העולם השכן, היקום המקביל שבצד השני של הבטון.
נדהם הוא קופא על מקומו, כאדם השומע לפתע אות מן החלל החיצון.
מן החיים האחרים שלא ידע שקיימים.
עד כה לא ראה כלל את שכנו. מלבד רחש הסירים הקל אחת לזמן רב לא
היה כל זכר להם. מעולם לא נתקלו במדרגות, מעולם גם לא ביקשו
שינמיך את קולו. והכיצד יבקשו? כבר שבועיים הוא יושב בבית בשקט
מוחלט. מתהלך בין החדרים כרוח רפאים אשר אינה משאירה צל ואינה
משמיעה קול.
שבועיים. הוא סופר את הימים בראשו. שבועיים מאז שאהובתו קמה
והלכה. שבועיים מאז שהפסיק להגיע לעבודה, לצאת לקניות, למסעדה,
לבית הקולנוע. שבועיים שמסך הטלויזיה מרצד כמעט ללא הפסקה, כסם
המשכך את נפשו הפצועה. משכך עד לכדי תרדמת.
והנה לפתע - צלילים מעירים אותו. צלילי פסנתר מידי מלאך. כה
רכים ועדינים הם. וככל שהתווים ממלאים את החדר כך נוצרת לה
דמעה ועוד דמעה. שבועיים לא בכה. שבועיים לא יצא דבר, לא רטט
שפה ולא נשימה רועדת. רק מסך טלויזיה אחד שמרצד מול הדמות
שהייתה פעם הוא. והדמעות זולגות, שוטפות את לחייו כנהר גואש
שהסכר הורם ממנו והלאה. ובמוחו תמונות, מלפני שבועיים, מלפני
חודש, מלפני שנה, מלפני חמש ועשר וחמש עשרה שנים. רגעים שבירים
של כל מה שהיה ואינו עוד.
ובסמוך לשכוך הדמעות עלה והתגבר הפסנתר. מהדהד כרעם בכל ביתו,
תוקף אותו מכל כיוון, או שמא מגן עליו מכל כיוון. והוא חוזר
לאצבעות הנגן המלטפות את הקלידים. וככל שהוא נאחז בהן יש להן
גם ידיים, וזרועות, וצוואר. ואין זה נגן אלא נגנית, עם שיער
שחור הגולש על כתפיה כפי שצליליה גולשים על אוזניו. ושפתותיה
כעלי כותרת אדומים המעטרים את ניצני עיניה הירוקות.
כאחוז כישוף הוא מתרומם, ובכוח המנגינה נמשך הוא אל הדלת. עם
כל תו שעובר כך קצב ליבו מתגבר, והוא מרגיש את דמו זורם כפי
שלא הרגיש כבר חודשים. מגעה הקר של ידית הדלת מפתיע אותו, כמעט
כאילו היה איש זר בתוך עצמו. הדלת נפתחת והאוויר שבחוץ מכה
בפניו, כחבר ותיק שלא פגש זמן רב. ויחד איתו אותה מנגינה
קסומה, בוקעת מן הדלת הסמוכה וממלאת את החלל בריח אושר מתוק.
הוא פונה אליה, הדלת שמעולם לא ניגש אליה, הדלת שמאחוריה
האצבעות המלטפות, הוא כמעט יכול להרגיש אותן על עורו כאשר הוא
מרים את ידו וברגע אחד של דממה רועמת ופעימות לב גועשות - הוא
נוקש עליה.