[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







לורן רובין
/
יחד אנחנו זוג

הנה הוא הגיע, רעש התנפצות
שלוש שנים התרגלתי להתעורר בזוג.
הנה, הוא הגיע- עכשיו כשזה קורה אני נזכרת בפעמים קודמות, צליל
מחריש אוזניים;

הנה אנחנו פה, זוג
אני מחבקת אותך, הגוף שלך קר כקרח;
מתרחק ממני, מרפה את האחיזה.
אני לא רוצה לשחרר ממך, אז אני ממשיכה להעמיד פנים שהכל איתנו
רגיל, אני פה, ואתה שם- יחד אנחנו זוג. אבל עכשיו כבר הצלחתי
לעצבן אותך;
אתה עדיין קר כקרח, המילים שיוצאות לך מהפה מנחמות, מחממות
אותי מעט.
כל גופי מלא כוויות קור,
אבל זה בסדר. העיקר שאנחנו זוג, העיקר...
הסברת שאתה עוד אוהב אותי: אך מהיום, זה מרחוק.
הנה, שוב אותו הרעש; הלב שלי צורח מכאבים!
אני מטפטפת על קרמיקה בלויה ומטונפת, בתוך חדר ללא אוויר.
אין לי חמצן, אני לא נושמת, מחפשת שאריות תקווה בתוך שמיכת
פוך, נשכבת במיטה.
אתה שואל אם אני רוצה בצאתך לשלום-תכבה את האור...לא. אתה לא
אומר לכבות:
"לסגור לך את האור?".
כאילו, מה שינחם אותי, היא עברית קלוקלת והעדר של אור.
אולי אתה חושב שכך לא אשים לב; לא אשמע איך שוב. שוב. ושוב.
ללא רחמים- אתה עודך ממשיך להלום בעזרת מוט ברזל בליבי.
גם שהשארת אותו, מנופץ למיליוני רסיסים. במשך נצח, נעזרת בכל
הבא ליד, כדי לרצוח אותי מבפנים.

הגענו לגראנד פינאלה! הדובדבן שבקצפת!
השקרים, האשליות, האדישות, המרמה-
מרכיבים את גוש הקרח, מילים מפלסטיק; לב מפלסטיק.
התגעגעתי לרעש הזה, התגעגעתי לכאב,
הכאב הזה הוא ספציפי וחד- להב סכין לתוך בית החזה. ההבנה,
ההתעוררות. הרעש שבראש שלי,
כל הזכרונות בלופ.
אחד מהרגעים החוזרים על עצמם: שלי ושלך.
יחד- צועדים לכיוון בית הוריך בעיר מודיעין, בזמן שאני אוחזת
ברצועה של הכלב שלנו, כשאתה מלטף לי את הלב.
מדהים כמה אפשר ללמוד על הנפש, מתצפית בקטעים עליהם המוח בוחר
להיתקע, לנגן אותם...
»ושוב מהתחלה«.
היו אלה חמש שניות בודדות.
זה נצרב לי בזיכרון, נחתם בדם, עוד צלקת; קורות חיים לכל הצופן
לי בעתיד. רגעים הפכו נוסטלגיה, והנוסטלגיה היא סנטימנטלית.
הרסיסים שאתה מִתְפַּלֵּשׁ בהם, כמו פעוט בארגז החול-
החול הופך זכוכית, זכוכית הופכת עולמות.

התעוררתי בתוך שלולית של דם, יזע, ודמעות.
מצליחה להכניס חמצן לריאות, והלב שלי:
עשוי צמר-גפן מתוק.
אני לא משחררת ממך, אלא משחררת את עצמי. הלב מלא בכאב, חשמל
זורם בכל רמ"ח איברים- האהבה שלי מלאה בעצב, והעצב מלא
זכרונות, הוא מר-מתוק. ואותו רעש התנפצות, הוא מסמל לי שהגיע
הזמן לטרנספורמציה.
היית עסוק באותה רוטינה- לדקלם לי מילים יפות, למחזר לי רגשות
מפלסטיק. אבל הקור מקרין מהנפש שלך, זה לא משהו שאפשר להסתיר.
והלילה הזה-
לא נותר לך עוד מה לשבור, אני כל כך מקווה.
הגיע הזמן שלי לתת לי ללכת;
בחרתי להיות לבד, ושלמה. בחרתי לא להרגיש יותר לבד כשאני יחד
איתך.
אתה לא הראשון ולא האחרון שהלב שלי הונח בשבילו על השולחן.
כנה ועירום, מצולק, מפוצץ חבלות ואהבה.
אני לא מתנצלת על מי שאני, אני באה עירומה מהרגע הראשון, זו
אני, עם עבר, ההווה-
והעתיד? אלוהים גדול.
אתה העברת לי שיעור, לימדת אותי שאני חזקה מספיק כדי שבזמני
הגאות והשפל, אשאר נאמנה לעצמי. לימדת אותי שלא כל הנוצץ זהב
איך רעל כמעט ומצליח להסוות עצמו; לאהבה.
הרגעים הטובים, היו טובים. ישארו אמתיים ימשיכו לזרום בתוך
העורקים שלי.
אהבתי אותך, עירום, כנה.
המשכתי לאהוב אותי, גם כשאהבתי אותך.
ואני מאחלת לך, ללמוד לאהוב את עצמך-
גם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"לרוץ על הבמות
עם מיני
ומחשוף"






איך זה שהיא לא
הגיעה לכאן?


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/8/20 20:14
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
לורן רובין

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה