New Stage - Go To Main Page

גיל ברנד
/
עליאבא ושבעים האביבים

יומולדת 70 לאבא
--

חמישה אביבים ראשונים בפולין. מרק עוף עם אטריות, קְרֶפְּלַךְ,
פלצלאך, קְנֵיידְלָךְ, ואם אתה עצבני או רוצה להתחמם, אז כפית
גדושה של כְרֵיין (חַזֶרֶת) תרגיע אותך בוודאות. חמישה אביבים
שבהם שְׁלֵיְיקֶס לא שימשו רק אביזר לבוש לתיאטרון, אלא ממש
החזיקו לך את המכנסיים יום-יום, שעה-שעה. חמישה אביבים של
משחקי חצר וקללות בפולנית או באיידיש, למשל: שתישבר לך
המטרייה! !lozn deyn shirem brekhn

משם לשמונה-עשר אביבים ברמת אליהו. רמת אליהו לא גבוהה מאוד
ולא נמוכה מאוד, אלא פשוט רמה. גם הבניינים שם לא מאוד גבוהים
או נמוכים אלא שתי קומות, משהו באמצע כזה. סבא היה יוצא בבוקר
בחליפה ועניבה ועם תיק רופאים, כי אצלו חייטוּת היה מקצוע מציל
חיים. ביום טוב, אבא היה מביא שאריות בדים מעבודת הדקורציה
(וילונות או ריפודים), כדי שסבא יתפור לו מכנסיים צבעוניים
ויציל אותו מהקולקציות המשעממות שבחנויות הבגדים. את החולצות
היה צובע בעצמו בסגנון בָּטִיק, ומול השילוב הזה היו לא מעט
עלמות-חן שהסתכלו אחת על השנייה בארשת התפעלות. אבא בחר באמא.
ביום פחות מוצלח, כשסבתא היתה מפזרת בצל על הפלצלאך ותוך כדי
כך אומרת לאבא: "חכה-חכה שסבא יבוא..." אבא לא היה מחכה. הוא
היה בורח להתחבא אצל דודה נחמה. למצוא נחמה. ברמת אליהו,
המרוקאים לא הצליחו לדבר פולנית והפולנים לא הצליחו לדבר
מרוקאית. כלומר, היה שם שיח לא רע. האנשים בַּרמה היו קרובים
לים, מספיק כדי לכתוב עליו שיר אבל לא מספיק כדי לראות אותו.

אחר כך ראשון לציון, קומה רביעית. עשרה אביבים. חוץ מכלבו
שלום, לא היו אז יותר מדי גורדי שחקים, וקומה רביעית נחשבה
"בגבוה". היינו הראשונים בשכונה עם חולצות של יובנטוס
וסְקֵטִים, כשלכל השאר (מיכה הגדול, מיכה הקטן, שמעון הרזה,
שמעון השמן וכן הלאה) היה מקסימום פוסטר של סטיב אוסטין. לא
היה עדיין ערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק אבל היה את גן העיר. לא היו
"סוכות נחלים", אז את הסכך שאספנו הנחנו על סוכה מעץ, שאבא בנה
יחד איתנו ועם אבא של מיכה הקטן. לא האמנתי שאי פעם אוכל לדפוק
מסמרים כמו אבא, וצדקתי. יכול להיות שהזקֵן מהמכולת שבמדרחוב
היה הראשון בארץ שהציג לחם שחור, כמעט כמו רמי לוי, רק בלי
הסלולר. היתה לנו גם גלריה, בצד השני של החורשה לכיוון הבית של
הֶלֶנָה, ורישומי ליצנים, כשלא היה עדיין סלפי, נמכרו אז די
טוב. גיא ורן נראו אותו דבר וחשבו אותו דבר. שיחקנו כדורגל
במכבי ראשון והסתכלנו על הכדורגל של המבוגרים בשישי אחר
הצהריים. אמא היתה מלכת הפַּסְפַּרְטוּ, אבא היה מלך
הטַפֵּטים, ויום אחד, בלי ששמנו לב, צמחו לנו בסלון קיר-פסל,
מנורת-פיל ומנורת-חלקי-חילוף יחידים במינם. היה מקובל אז לצעוק
מלמטה למישהו שירד, אני חושב שבראשון זה מקובל עד היום. בקיצים
היינו נוסעים לכינרת, ולאבא היה שיער ארוך כמו הענפים של
האקליפטוסים.

ואז שדי אברהם, הידוע כשדה אַבְּרָהַן. אַבְּרָהַן כמו אברם,
איציק ויענקל'ה. שדה אַבְּרָהַן הוא ישוב על המפה אם אתה מאמין
שהוא ישוב על המפה, ואנחנו האמנו. כששאלו: אבל איך אתם יודעים
שהוא על המפה?! ענינו: אתם מכירים ילד בשם ראם שיש לו כלב בשם
גיא? שדה אַבְּרָהַן היה "בנמוך" אבל "ברחב". היינו שם בערך
שישה-עשר אביבים. אצלנו בחממות, האוויר היה בְּהַקשֵב, כל ורד
היה שושן וכל תאילנדי היה פּוּם. כשאבא רצה לקרוא לג'אמל או
יוסוף הוא פשוט קרא: "ג'אמל" וכשרצה לקרוא לג'וליאן או פּוּם,
קרא: "come from a moment". כן, עם הבדואים אבא דיבר
ים-תיכונית ועם התאילנדים דיבר שירה מודרנית, גבוהה - "בוא
מתוך רגע". בבוקרי החופש הגדול ניסינו לאסוף אבנים מסביב לבית
בשלוש שעות, כדי להספיק לראות את "מסביב לעולם בשמונים יום" או
לפחות להציל את דאג וטוני ממנהרת הזמן. גיא ורן עדיין חשבו
אותו דבר. אבא עוד לא ידע שניקו ילמד בבצלאל, ולכן הטיח בו מדי
פעם בפעם: "ניקו אל תלטף את הפרח! תתחיל לעבוד..." בפורים היו
תהלוכות בספרדית, אבא דפק מסמרים גם בלי סוכה, הקיר הדרומי של
ההרחבה של המחסן הצליח לעמוד רק בפעם השנייה, אחר כך קנינו
סובארו מהניילונים ובנינו בית גדול. אנשים מכל קצווי המושב
(בערך מאתיים מטר לכל כיוון) באו לראות את הויטרינה
הסוּזִיאָנִית שבחזית. שים ויטרינה כזו במרכז הארץ, ויש לך בית
כנסת. הגינה היתה טרופית מטופחת עם חלקת קקטוסים, למדנו מה זה
צאלון, מצצנו קני סוכר שצמחו ליד השִׁיבֶּר, כיסוח דשא ו"על
האש" היו עניין שבשגרה. למדנו גם מה זה בּוֹנְדְרֶגֶרִים.
כשאבא חזר מהבנק ברפיח (כן ברפיח, לא בשוויץ) עם אופני שטח
"קְרוֹס", הסתכלנו על הפוסטר של סטאלונה וקרצנו לו. עכשיו גם
אנחנו בַּאקשן. גילינו די מהר ש"קְרוֹס" ברפיח זו כנראה מילה
נרדפת ל"כבד לאללה", ונהנינו לרכב על האופניים בכביש במקום
להתחפר בחולות.

כשהתחיל להתגנב ספק לגבי הימצאותו של שדה אַבְּרָהַן על המפה,
עברנו לצור-יגאל, שליד קלקיליה. אם לא הַקּלקיליה שבְּקלקיליה
והַצּור-יגאל שבְּצור-יגאל, אבא בטח היה שותה שם קפה שחור
ונהיה חבר של כולם. חלפו אי אלו אביבים ואי אלו אהובים, עד
לאביב השבעים. אבא הפך מומחה לתיקון ושיפוץ אופניים, למסיק
וכבישת זיתים, לזיהוי לימונים בשלים ולאיסוף גרוטאות מהרחוב.
קנינו לו לֶדֶרְמָן, ולמרות זאת הצליח לשבור את היד בנסיון
להשתלט על כבל חשמל של מכונת כביסה ישנה. אמרנו לו: "אבא,
הלדרמן..." הַצּור-יגאל הוציא מאבא את הטנור שבו, וגם הכריח
אותו ללמוד להשתמש ב-MP3 ובג'ימייל. את הג'ימייל לא תמיד מצא,
כי לפעמים אמא מצאה אותו לפניו. ימי ראשון בערב הפכו לימי
"מקהלה ומטעמים", לא בהכרח בסדר הזה. בתקופת צור-יגאל כנראה
חוקק חוק, או אולי תקנה עירונית, שמחייבים להתקין טלוויזיה בכל
חדר בבית (לא כולל שירותים ומקלחות), ואבא הוא אזרח שומר חוק.
את הסובארו, שזה האוטו הכי טוב עוד מאז ימי ראשון לציון, אבא
הצליח למכור, וקנה במקומו דאצ'יה סטיישן, שזה האוטו הכי טוב.
בצור-יגאל יש אקוסטיקה של קתדרלה ומנגואים נופלים לך לתוך
הצלחת.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 30/9/20 6:08
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיל ברנד

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה