לילד הכל נראה מסתורי. זה ידוע. סודות היקום, יחסי מין, רגשות,
אבל גם דברים נחמקים, פחות אלמנטרים, שבילדות מעוררים שאלות
ותחושות של אלפי סיפורי מיסתורין, אבל בחלוף השנים נעלמים אל
מקום אחר ונשכחים.

אבל יש דברים שהמבוגר זוכר. דברים שבזמן הווה אתה לא יכול
לשאול את הוריך מכיוון שאתה לא יודע איך לבטא דברים כל כך
ספציפיים. דברים שאף דמות בסדרת טלוויזיה לא מדברת עליהם. יש
דברים שגם, איכשהו, נשארים, ובבגרות חוזרים ומציפים אותך
במסקנות הנובעות מנקודת המבט השונה, כמעט הנגדית, ולעיתים
ההבנות יותר מעניינות מהשאלות האלמנטריות, מכיוון שהן יותר
אישיות.
אני זוכר. כילד, הדבר שעבורי היה הכי מסתורי בעולם, הייתה
השאלה מה מסתתר מאחורי הדלפק של הפקידים בבית המלון. או - מה
יש שם, מאיפה שהמלצרים מוציאים את האוכל במסעדה? מאחורי איזו
דלת בד, או דלת עץ עם קודנית לצידה. מה הקוד? והלוואי שהייתי
יודע אותו. בתור ילד אין לך מושג. זה כמו קסם. הם נכנסים אל
המקום המיסתורי ואז יוצאים עם מה שההורים שלך ביקשו. או, מה
רשום במחשב של הרופא? לעיתים, אם אתה יושב בנטייה מסוימת, אתה
יכול להציץ, אבל כל מה שיוצא לך לראות זה מראה מטושטש של
התצוגה.
על מי נופלת האחריות להדליק ולכבות את האורות בבתי הקולנוע,
ואיך זה מרגיש, להיות אחד מהם? להיות בעל אחריות כזאת, על
החוויה הקיומית של עשרות או מאות איש? כל המקומות הללו, העולם
שלהם, סגור בפני נקודת המבט של הילד. וכל מה שנסתר פיזית מתמלא
בתוך התודעה כדמיון. יש לך בערך מושג מה צריך להיות שם, אתה
יכול אולי לנחש, ממה שאולי ראית באיזה סיטקום בטלווזיה,
ועדיין, אתה תמיד נמצא בצד השני.

הדרך היחידה שבה ילד יכול ללמוד על העולם, מלבד דרך החוויה
הפיזית שלו, היא דרך הטלוויזיה. ובייחוד, סגנון מסוים מאוד של
טלוויזיה - הסיטקום. אין דבר שמתאים יותר לחוויה של הילד
מסיטקום, מכיוון שסיטקום הוא חד מימדי. כמו משחק ארקייד.
המצלמה קולטת תמיד רק צד אחד, העולם קיים בתוך כמה חדרים
מוגבלים ואתה לעולם לא זוכה לראות מה קורה מעבר לנקודת המבט
הפנורמית של המצלמה. אתה לא יודע איך דמות עושה את דרכה מהסלון
שבביתה לבית הקפה. ויש - דלתות - ומסדרונות - שאתה - לעולם -
לא - תגלה.

כשהתבגרתי, והתחלתי להתגלגל בתוך גלגלי השיניים של החברה,
ומצאתי את דרכי אל כוח העבודה, הנקודה שבה פרצתי את גבולות
התודעה הכוזבת לא הייתה כאשר איבדתי את בתוליי, או כאשר החזקתי
בנשק בפעם הראשונה: אלא כאשר עברתי אל הצד השני שמעבר לדלת עם
הקודנית.

אני זוכר, את הפעם הראשונה שעברתי אל הצד השני. זה היה כמו
להיכנס לחדר השינה של ג'רי סיינפלד. פילסתי את דרכי בין הצורות
שאינם צריכים להיות סימטריים יותר, והצלילים החדשים, את ריח
הלכלוך, את הסודות הבנאליים של מה שמעבר למראית העין של התרבות
- המכניקה הנסתרת של הציוויליזציה. את הפרטים הקטנים שגורמים
לכל הדבר הזה לעבוד. זה לפה, הדבר הזה - לשם. אם אומרים לך
ככה, תעשה ככה. אין את זה ואת זה ואת זה. אף אחד לא שם לב, לא
דיווחו על זה בעיתונים, אבל משהו משמעותי קרה. אני כעת בצד
השני של העולם. כעת אני יודע. כעת אני מבין.

בחיים, אתה סתם עוד משהו. אתה הולך לשם ומדבר על הדבר הזה
ועושה את הדבר ההוא אבל אתה מעולם לא באמת...הכרחי. אתה יכול
לעשות כל דבר אבל זה לא באמת משנה, כי הכי רחוק שתשפיע יהיה על
עצמך, או על כמה אנשים קרובים. בעבודה לעומת זאת, יש לך תפקיד
מוגדר. מוטלת עליך משימה. מספר רב של אנשים, והחוויה שלהם
תלויה בך. יש לך משמעות אמיתית. הגוף שלך, הנפש שלך, היכולת
המוטורית והקוגנטיבית שלך, לזמן מה, משאילים את עצמם לריבונות
של הקפיטל, אך אף משמעותי מכך - לריבונות של הקולקטיב.
בתקופה הספציפית הזאת בהיסטוריה, הפוסט-מודרניזם, הדת הפכה ללא
רלוונטית, והלאום - למסוכן. רק תורת הקפיטליזם שרדה. ונשארה
כמסגרת הזמינה היחידה בחברה שבה אדם מוצא עצמו קשור בגורלו אל
קולקטיב באופן שהוא הכרחי. זה יכול להיות ממכר. אדם יכול לאבד
את החושים שלו בתוך מעגל הפעולות.

אני זוכר איך בימי שישי העמוסים: בערב נתון כזה הערכה היא
שחולפים משהו כמו 5 אלף איש. והייתי מכרטס, ומכרטס, אותה
פעולה, שוב ושוב, כמה שיותר מהר, בם, בם, "ערב טוב", "ערב
טוב", אלפי פרצופים, אלפי נשמות: עד שהייתי נכנס למצב שאין דרך
להגדיר אותו מלבד טראנס. אין יותר זכרונות רעים, אין שעמום,
אין ריקנות, אין פחד, אין חרדה, כי אתה מאבד את תחושת הזמן,
והמקום. פתאום אתה לא נמצא בעבודה יותר. אתה לא נמצא בכדור
הארץ. לעזעזל, אתה אפילו לא בן אדם. אתה זרם חשמלי. משהו שאי
אפשר לעצור בלי הוראה מלמעלה לצאת להפסקה - שמונע על ידי
האנשים, עבור האנשים, דרך האנשים.
ואיפושהו, בתוך הטראנס, זה חזר אליי. המחשבה שהייתה לי לפני
הרבה שנים. המחשבה שנעלמה לשום מקום וחזרה משום מקום. איך בתור
ילד הייתי אחד מהפרצופים החולפים, נעולים בתוך בבואות שקופות,
ואולי, הייתי שואל את עצמי,  איך זה לדעת מה אתה צריך לעשות,
ולעשות את זה. איך זה, להיות אחראי על משהו. להפסיק להיות אדם
ולהתחיל להיות דבר. אולי זה היה מקור הריתוק שלי למיסתורין:
לראות מישהו, אבל להרגיש שהוא בעצם משהו.