נתקלנו בו על דרך העפר בדרך לקיבוץ. היינו בדרך חזרה מאיזה
מועדון בחיפה, מסיבת גיוס של אחד החבר'ה החיפאים של מרום מבית
הספר הטכני (לפני שהעיפו אותו). בדרך חזרה לקחנו את שביל העפר
למשק, כי מישהו הכניס לראש של עופר שיש מניאקים במסיבות האלה
שמודיעים למשטרה, והם שמים מחסומים כדי לתפוס אנשים על נהיגה
תחת השפעה. אמרתי לעופר שזה שטויות אבל הוא הודיע לי שהוא,
אחרי שרק עם המון פרוטקציה של אבא שלו מקבלים אותו למיונים
לקורס טיס עם התיק שיש לו,  לא לוקח שום צ'אנסים. והבנתי שהוא
רציני בעניין כי הוא כיבה את הג'וינט עוד לפני שהגיע לחצי וזרק
אותו, וגם הודיע לנו שאנחנו לא נכנסים לאוטו עם שום חומר
עלינו.
אז ככה אנחנו נוסעים, עופר נוהג ואני לידו ומרום מרוח על המושב
מאחורה וממלמל שטויות של סטלה, ועופר: מה השעה עכשיו? פאק,
הבטחתי להחזיר את האוטו למשק עד שלוש. ומתחיל לתת גז, ואנחנו
בדרך עפר איפה שהחלק שקוראים לו "סיבוב הטראומה" - כי כל שנה
יש איזה מסכן שהופך שם רכב או טרקטורון וחוטף הרצאה מכולם,
ועופר מגלח את הסיבובים כמו מטורף ואז מרום מתחיל לצחוק מאחורה
כמו בחורה היסטרית.
ואז בערך קילומטר וחצי לפני הקיבוץ - טראח, עופר דופק ברקס
וכולנו עפים קדימה, ומרום מאחורה צורח - מה מה מה קרה? ועופר
מושך את חגורת הבטיחות שלו ומסנן, כוסאמק כוסאמק, נראה לי
שפגענו במשהו. בסוף הוא הצליח לשחרר את החגורה ויצא החוצה,
ואני יצאתי אחריו ואז ראיתי את הרגל.
עופר קפא במקום, ורק עמד שם ובהה במה שבלט מהשיחים, כמו מקל של
מטאטא עטוף בבד שחור, והוא אמר לי, זאת רגל. האמת שבאותו רגע
זה לא נראה לי כמו שום דבר ספציפי, אבל בשיחים ללא ספק היה
זרוק מין גוש שחור ולא ברור שהיה צמוד לרגל הזאת, וגם נראה
משמה איזה נצנוץ קטן למרות שלא ממש היה אור. צעקתי למרום שנשאר
במכונית שיפתח את הבגאז' כדי להוציא את המאגלייט וזה לקח למרום
בערך שלוש דקות למצוא את הידית, שפוך כמו שהוא היה.
כשפתחתי את המאגלייט על השיחים הדבר השחור היה עדיין דבר שחור,
אבל אם מישהו היה אומר לי שזה בנאדם לא הייתי מתווכח איתו. רק
שזה היה בערך שניים וחצי מטר של בנאדם, עטוף כולו במין חלוק
שחור כולל ברדס שכיסה לו את הראש. עופר כל הזמן אמר "שיט" וחזר
על זה כמו תקליט שרוט - שיט שיט שיט, ואמרתי לו שתירגע, עופר,
אני לא חושב שזה אנחנו פגענו בו. תראה איפה הוא שוכב ואיפה
עצרת את האוטו, וגם על החזית של הרכב לא רואים שום פגיעה, וגם
לא הרגשנו שום חבטה ושום כלום. עופר הסתכל עליי ואמר, תראה
אותך, לא הרגשת חבטה אתה אומר לי? כמו שאתה כרגע, פיל יכול
לאנוס אותך ואתה לא תרגיש שום חבטה.
התקרבנו אליו בשיא הזהירות. החלוק שלו היה שחור כאילו מישהו
חתך חור בשחור של הלילה, ורק כשראית את זה הבנת שהשחור הרגיל
שלך הוא בעצם אפור כזה. בקצות האצבעות הסטתי לו את הברדס קצת
הצידה ומה אני אגיד, הפרצוף מתחת נראה ממש לא טוב. זאת אומרת
הגולגולת שהיתה שם, נראתה ממש לא טוב, ועכשיו גם יכולתי לראות
שהנצנוץ בשיחים הגיע מחרמש ממש גדול שהוא סחב איתו. עופר המשיך
עם התקליט השבור של "שיט שיט שיט" ומרום שבינתיים גרר את עצמו
מהאוטו והצטרף אלינו אמר לי, זה מחבל. בוא נעוף מפה, בטח יש פה
עוד כמה, הם תמיד עובדים בחוליות. או בעצם יותר טוב שניכנס
לאוטו ונדרוס אותו כמה פעמים הלוך חזור. מרום, אמרתי לו, תעשה
טובה ותסתום ת'פה, איזה מחבלים בראש שלך. מחבלים היום לא באים
עם חרמש, הם באים עם קאלאצ'ניקוב ורימוני עשרים ושש. הסתכלתי
על החרמש, שהיה כמו זה שהיה תלוי אצלנו בחדר תרבות מהימים ההם,
רק הרבה יותר גדול וגם שמיש, בלי חלודה בכלל, וחד, ואני זוכר
שאמרתי לעצמי שאפשר להיחתך רק מלהסתכל עליו יותר מדי, אז
הפסקתי.
בינתיים עופר התחיל ממש להלחיץ אותי עם ה"שיט שיט שיט" שלו. אז
החלטתי לעשות מה שאח שלי תמיד אומר שצריך לעשות כדי להירגע,
לקחתי כמה נשימות עמוקות ודמיינתי עיגול בתוך ריבוע בתוך
משולש. אח שלי אמר לי שאין מה להתווכח, זה פשוט עושה אותך
ממוקד וזהו זה, וזה מה שהעביר אותו את כל הסדרות ניווט של
הסיירת עד שבסוף זרקו אותו על משהו אחר. אז זה מה שעשיתי,
ואיכשהו זה עבד והרגשתי יותר טוב אחרי שעברו כמה נשימות כאלה,
ואז אמרתי לעופר: די כבר, תירגע, לא פגענו בו. אם היינו פוגעים
בו הוא היה מתפרק, תראה אותו, זה שניים וחצי מטר של עצמות,
וחוץ מזה אין דם בשום מקום, נכון? ועוד משהו, הוא שוכב פה
לפחות כמה שעות כי תראה את העשבים מסביבו, יבשים לגמרי ויש טל
על כל השאר, נכון? זה בטח איזה מתנדב שהגיע בימים האחרונים.
מרום אמר: מתנדב? באיזה מדינה בעולם יש אנשים שניים וחצי מטר
שיתנדבו לעבוד פה בכותנה עם חרמש? חשבתי שהוא עומד להתחיל עוד
פעם עם המחבלים אבל אז הוא אמר, זה סודני, אריתראי, אנאערף,
שמעתי את צוקי מהכותנה אומר שהוא יביא כמה כאלה. הוא בטח נשכב
פה לנוח עם החרמש מתישהו בצהריים ונשאר עד עכשיו. והם הרי לא
חוקיים, הוספתי, אז אפילו אם היינו פוגעים בו זה לא כזה סיפור
וחוץ מזה לא פגענו בו.
עופר נראה טיפה יותר רגוע. אני מניח שמה שעבר לו בראש היה הצבא
וקורס טיס. אבא שלו הציק לו בלי סוף עם זה, והפך עולמות כדי
שיקבלו אותו, ועופר ידע גם בלי שאבא שלו יגיד לו, שאם גם את זה
הוא יצליח לדפוק אז באמת לא יישאר לו מה לעשות עם עצמו. אבל
למרות שעופר ידע אבא שלו הקפיד לומר לו את זה כל בוקר.
אז אני, עדיין עם העיגול בתוך ריבוע בתוך משולש בתוך הראש,
אמרתי למרום שיעזור לי לקחת את הבחור למושב האחורי של המכונית,
וניקח אותו לקיבוץ ובמרפאה כבר יסדרו אותו. מרום אמר שצריך
לקרוא לאמבולנס, ואז אמרתי: מרום, אינעל דינק, איזה אמבולנס,
בין שלושתנו יש מספיק חומרים בשביל להרדים שני סוסים. יבוא לפה
אמבולנס ויסתכל על שלושתנו ומה לדעתך יקרה? וחוץ מזה לאמבולנס
ייקח שעות למצוא את המקום, אנחנו בדרך עפר. בוא ניקח אותו
למרפאה.
אני ומרום תפסנו לו את הידיים וכשהרמנו אותו העשבים השמיעו מין
פצפוץ כי כמו שאמרתי קודם לעופר הם היו יבשים, אפילו מתים
לגמרי. ומרום כשתפס את היד שלו אמר, בוא'נה, הוא באמת כולו
עצמות. הסודנים האלה לא ראו ארוחה נורמלית שנים, עד שהגיעו
לפה. שלא תבינו לא נכון, אני לגמרי בעד להעיף אותם בחזרה אבל
לא יקרה שום אסון אם בזמן שהם פה, יתייחסו אליהם קצת כמו בני
אדם.
אז משכנו אותו על הרגליים וסחבנו אותו אני ומרום בסחיבת פצוע
לכיוון המכונית, והוא היה יחף אז הרגליים שלו השמיעו מין
נקישות כאלה על העפר של הכביש, והסתבכו לו בחלוק כל הזמן. אז
בסוף משכתי לו קצת את החלוק למעלה לפני שיפול, ושאני אמות אם
הרגליים שלו לא היו רק עצמות. בקיצור, הגענו למכונית וניסינו
איכשהו להשכיב את כל השניים וחצי מטר שלו במושב האחורי ואז
עופר אומר, מה זה היה? ושאלתי מה ועופר: הוא אמר משהו. אמר,
אני אומר לך שהוא אמר משהו. ולא אני ולא מרום לא שמענו כלום
אבל אני מודה שלא היינו במצב מי יודע מה, מרום למשל בטח שמע כל
מיני קולות באותו רגע.
עופר עדיין לא נרגע לגמרי ואמר לי, תנהג אתה, ונכנס מאחורה עם
הבחור ואני התיישבתי מאחורי ההגה והתחלנו לנסוע לאט-לאט,
התגלגלנו ככה בעשרים קמ"ש את שארית הדרך לקיבוץ. מתישהו באמצע
העפתי מבט בראי, ונראה היה שהבחור הסתדר כי הוא ישב שם זקוף
ליד עופר. הראש שלו היה מחוץ לראי אז לא ראיתי אותו, האמת שאין
לי מושג איך הוא יכול לשבת זקוף עם כל הגובה שלו, אבל הוא ישב
זקוף וגם החרמש היה ביד שלו. זה כבר בכלל לא הגיוני כי את
החרמש לא הכנסנו לאוטו, השארנו אותו בשדה, אני בפירוש זוכר שלא
רציתי לגעת בו, אבל שמה הוא ישב, ולידו יושב עופר. המשכתי
להתגלגל לאט קדימה, ומשום מה לא יכולתי להסתובב לאחור למרות
שממש רציתי לברר אם הוא בסדר, ולשמוע אותו אומר שלא פגענו בו,
ולהבין איך לעזאזל הטוויל הזה יושב שמה עם כל הגובה שלו ומאיפה
הופיע החרמש, אבל אף אחד מהדברים האלה לא שאלתי וגם לא
הסתובבתי. זה נראה היה שיש איזה מסך בינינו לבינם, וגם על מה
הם מדברים לא יכולתי לשמוע.
כשהגענו לקיבוץ לחצתי על השלט לפתוח את השין גימל, והשער היה
תקוע, אז אני ועופר יצאנו החוצה לדחוף אותו, ורק כשחזרנו לאוטו
ראיתי שהבחור נעלם. הסתכלתי על עופר, והוא רק הביט במבט מוזר.
מה זה? שאלתי את עופר. איפה הוא הלך? ועופר לא אומר כלום. אז
אני מתעקש עוד פעם, כי בכלל בכלל לא נראה לי כל העניין הזה,
אבל עופר רק עומד שם ומביט לכיוון של שום דבר מיוחד, ואני
מתחיל לחשוב שאולי זה באמת רק היה בדמיון שלי, כל הסיפור.
בכל אופן, בסוף אני מניח שהבחור יצא והסתלק בשקט כשיצאנו
לשין-גימל כי הוא בטח התפדח על העניין לא פחות מאיתנו. סך הכול
זה הוא שנרדם באמצע העבודה ונשאר בשדה עד אמצע הלילה. אבל
עדיין לא הייתי סגור בדיוק על מה שקרה, ונראה לי עדיף לכולם
שכל העניין הזה לא היה קורה בכלל. אז בתור ניסיון אחרון אני
אומר לעופר שבפעם הבאה -
אבל אני משתתק מיד אחרי שתי המילים האלה כי עופר נותן לי מבט
ואומר: בפעם הבאה? כמו הד.
אז אנחנו נכנסים בחזרה לאוטו, איפה שמרום נוחר כמו טרקטור,
ועופר אומר: יאללה, סע לסככה, צריך להחזיר את האוטו שלא יעשו
לנו בעיות.