גיא סיים תפקיד, קיבל עוד ארון ועזב את היחידה לתפקיד אחר. לקח
לו שבועיים עד שהתקשר אליה. את השבועיים האלה בילתה יעל בבכי
בחדר שלה במגורי הבנות, חצי שעה פעמיים ביום כמו שעון, כששאר
הבנות היו מתחשבות מספיק כדי לפנות את החדר במשמרות האלה.
"כואב לראות את זה." לחשה רויטל הפקל"שית ללירון ממחלקת הקשר
מחוץ לדלת הנעולה שקולות בכי בעבעו דרכה. "היא עדיין חולמת
שהוא יבוא וייקח אותה על הידיים כמו ב'קצין וג'נטלמן'. "
"מוגזם לצפות שירים אליה טלפון?" השיבה לירון בלחש. "איזה
שמוק. תמיד אמרתי שהוא נחמד לטובת הפוזה הפיקודית שלו, אבל
עמוק בפנים, שמוק."
"גיא לפחות היה מספיק הגון כדי לא לדפוק אותה לפני שהתעופף
לקבל דרגה והשאיר אותה פה." אמרה רויטל. "זה משהו ששאר הקצינים
פה יכולים ללמוד ממנו."
"טוב, היה את הסיפור ההוא עם שניהם כשהיינו באימון ברמת
הגולן." השיבה לירון.
"איזה?"
"נו, את יודעת. כל המפקדה דיברה על זה כל האימון..."
"אה, זה לא זה. זה לא נחשב." ביטלה רויטל. "יש דברים שקורים
לפעמים, ואין להם משמעות אחר כך. את יודעת בדיוק למה אני
מתכוונת ואפילו יעלי מבינה את זה."
מה יעלי הבינה ומה לא הבינה, גם היא לא ידעה לומר. כשהטלפון
צלצל סוף סוף, זה היה מספר לא מוכר שהופיע על הצג, וכשהקול שלו
בקע מהטלפון היא היתה בטוחה ששומעים את הלב שלה דופק עד קצה
הגזרה. נו, ברור שהצבא נתן לו טלפון חדש והיה צריך להעביר
ידנית את כל המספרים, וברור שלא היה לו זמן להתקשר. לשנייה לא
היה לה ספק. הוא נשמע שמח לשמוע אותה, וגם עייף. החפיפה היתה
קשה והרבה דברים הוא יצטרך להתחיל מהתחלה לגמרי. בלגן של
הזנחה, צריך לעשות סדר. אבל הוא פה כדי לעבוד, היא מכירה אותו.
שאל מה נשמע אצלם, ואיך הולך לה עם הסמג"ד, ורצה לוודא שהרס"ר
שומר ממנה מרחק וביקש שתדווח לו על כל תאקל הכי קטן איתו כי אם
צריך הוא מגיע בטיסה בחזרה לבסיס ולוקח אותו לעוד ארבע-עיניים.
היא סיפרה לו על האידיוט שהחליף אותו, איזו נפילה, ושכל
החיילות כבר לא סובלות אותו. מפקד היחידה ביקש מרויטל שתדבר
בדיסקרטיות עם הבנות ותבקש לתת לו צ'אנס, שזה לא פשוט להיות
הקצין החדש ביחידה ועוד להיכנס לנעליים כל כך גדולות. גיא צחק,
ואמר לה שככה בדיוק זה היה אצלו בהתחלה, ושהכול יהיה בסדר. ואז
נשמעה מישהי קוראת לו ברקע והוא חייב לסיים, ביי.
יעל רשמה את המספר של הטלפון החדש שלו על פתקית צהובה והדביקה
אותה על מסך המחשב שלה במשרד וסביב המספר ציירה לב גדול, ובין
משימה למשימה עיטרה את הלב בפרחים קטנים, וכבר לא היה אכפת לה
שמישהו יראה.
היא שלחה לו הודעה כבר באותו לילה. והמשיכה לשלוח אותן כל יום;
שום תשובה לא הגיעה. היא כפתה על עצמה לכתוב פעם בשבוע; עדיין
כלום. הוא הלך, נעלם לשבועיים, הגיח לשיחה קצרצרה ואז נעלם שוב
ורק פתקית צהובה עם לב נשארה ממנו.
הוא עסוק; הוא מוצף; הוא בחפיפה ועסוק בלתקן בעיות שעברו אליו
בירושה; יש לו מפקד חדש שיושב לו על הראש; הוא בפעילות מבצעית;
הוא לא רוצה שהחיילים החדשים שלו ישמעו אותו מדבר איתה ויגלו
את הצד הרגיש שלו. השבועות חלפו וכל התירוצים מיצו את עצמם.
מגילות הרגש שכתבה בלילות הלכו והתקצרו.

לילה אחד כשרויטל תפסה אותה בוהה בצג הטלפון, היא התיישבה לידה
על המיטה הצבאית ואמרה לה: "תקשיבי, יעלי, ואל תשנאי אותי שאני
אומרת את זה, אבל אולי הגיע הזמן להבין את הרמז? יכול להיות
שזה פשוט לא נועד לקרות. הוא מת על הקפה שאת מכינה לו ועל
השיחות לתוך הלילה ועל איך היית עוזרת לו עם הדו"ח החודשי,
ואני באמת חושבת שהוא גם מאוד מחבב אותך בתור ידידה, אבל זה
באמת כל כך נורא אם זה יישאר ככה?"
"לא יודעת על מה את מדברת." מחתה יעל. "הוא היה המפקד שלי כמעט
שנה, והוא גם ידיד שלי, אז מה? אסור לי לשלוח לו הודעות?"
"אויש, יעלי. שוב, אל תשנאי אותי, אבל אני ודימה הקשר"ג ישבנו
פעם לדבר איתו על זה, את יודעת?"
"על זה? מה זאת אומרת על זה?"
"על איך שהוא מתייחס אלייך. זה היה קצת אחרי האימון ברמת
הגולן."
יעל קפאה. "לא היה כלום ברמת הגולן," גמגמה. "ואני לא מאמינה
שאתם מדברים עליי מאחורי הגב."
"יש לך עוד חברים פה, יעלי, ולהרבה מהם היה קשה להמשיך לראות
את זה מהצד. אז אני ודימה נכנסנו לדבר איתו, להבין מה קורה.
ואת יודעת מה הוא אמר?"
"מה?"
רויטל היססה לכמה שניות, ולבסוף אמרה: "פחות או יותר את אותו
משפט שאת אמרת לי עכשיו."
יעל נשכבה וכבשה את פניה בכר. "תעזבי אותי בשקט." ייבבה מתוך
הכר, גם כוח לצרוח לא היה לה. "כולכם, פשוט תעזבו אותי!"
רויטל הושיטה יד וליטפה את השיער שלה. "יעלי, יעלי. את לא
הראשונה פה שמתאהבת במפקד שלה, ולא האחרונה."
הידיעה שלרויטל היו כוונות טובות שכנה באותה כפיפה עם הרצון
לגשת למיטה שלה ולחנוק אותה עם כרית, ורק המאמץ לכבוש את הבכי
שנמשך כל הלילה הכשיל את הפעולה. כשיעל נרדמה סוף סוף מיד
העירו אותה למסדר בוקר,  והיא הרגישה כל כך סחוטה ומרוקנת
שחשבה שלא תצליח לשרוד את היום הזה.
בצהריים מח"ט הגזרה הגיע לסיור, וכשהוא ומפקד היחידה עברו ליד
המשרד שניהם התעכבו כדי להעיף עליה מבט. כשהמשיכו ללכת, היה
נדמה לה שהיא שומעת את המפקד אומר "ברמת הגולן", והאזניים שלה
בערו עד שהיא נאלצה לסדר את השיער שיסתיר אותן.
אחרי עשר דקות הרס"ר נכנס. הוא עמד מולה כמה שניות, סובב כמה
גלגלי מוח ואז לקח אוויר ושאג: "יעל! תאספי את השיער שלך,
עכשיו אבל!" הוא פנה ללכת והוסיף: "עכשיו כשהחבר שלך הלך,
הבית-זונות נג..."
בקבוק המים היה מלא רק עד החצי, אבל עשה קשת בליסטית יפה מאוד
באוויר ופגע בו באחורי הראש. הרס"ר הסתובב אליה אחוז פלצות,
ידו ממששת את ראשו. כשהוא התחיל לקחת אוויר שוב, יעל רק הוציאה
את תרסיס הפלפל שלה ושמטה אותו על השולחן. "קדימה. תשלים את
המשפט הזה." אמרה בשקט.
הרס"ר ניצב במקום עוד כמה שניות והזיז עוד כמה גלגלי מוח לפני
שהסתובב והתנדף משם, ידו עדיין על ראשו. יעל חזרה לניירת שלה.
עברו עליה שעתיים של שתיקה מוחלטת, לבד מאחורי השולחן שלה מול
הניירת. מפקד היחידה נכנס. הוא רק אמר לה: "שלום יעל. הכול
בסדר?" והיא ענתה שכן. הוא לא נהג לדבר עם הפקידות, ועד לאותו
רגע היא לא חשבה שהוא יודע בכלל את השם שלה. הוא ביקש ממנה תיק
בטיחות מסויים, ולפני שיצא אמר: "בכל מסע יש פיסטין אחד, לאו
דווקא הכי גבוה או הכי מבולדר, שאחרי שעוברים אותו הכול נהיה
יותר קל."
היא המשיכה לעבוד על אוטומט עד שלפתע הודיעו לה ספרות השעון
שכבר רבע לשתיים לפנות בוקר. היא המשיכה על אוטומט - נעלה את
הלשכה, הלכה לחדר שלה, נכנסה למיטה. הבכי הגיע לחצי השעה
היומית שלו ונגמר כמו לפי סטופר, ואחריו - כלום. היא הרגישה
ריקה מבפנים, כמו המחסניות של החבר'ה כשהם מסיימים תרגיל
פלוגתי.
בצד השני של החדר, רויטל התחפרה בשמיכה שלה וסימסה למפקד: "היא
פה, נרדמה, הכול בסדר."

כשבוקר אחד נחתו בטריי שלה טפסי בקשת רישיון לאקדח עם השם של
גיא עליהם, היא הרגישה בתוכה את היעדרו של משהו קטן שהיה אמור
לזוז אך לא זז. היא זכרה שהוא הגיש את הטפסים האלה לפני בערך
חצי שנה. עכשיו המח"ט נזכר לחתום עליהם, ולא יום אחד מוקדם
מדי.
היא הרימה את הטלפון הנייד וכתבה לו הודעה אחרונה: "הרשיון
לאקדח שלך הגיע ולך לעזאזל." תלשה את הפתק הצהוב ממסך המחשב,
מעכה אותו לכדור קטן והשליכה אותו לפח.
היא רק ישבה שם מול ערימת הניירת ותקתקה עם העט שלה על השולחן,
ואז קמה והלכה בצעד מדוד לחדר שלה, נעלה את הדלת וסתם שכבה
מכורבלת על המיטה הצבאית, אבל הבכי לא בא. רק מחשבות אחרות באו
והלכו בלי קשר לכלום: אם פלוגה א' הגישה כבר דו"ח שצ"ל, מי
שיחק את הרע בסרט ההוא של וויל סמית', אם כל המ"פים קיבלו את
ההודעה שהישיבה מחר נדחתה, איך בדיוק הולכות המילים של "לט'ס
גו קרייזי", איזה סרט של הארי פוטר הכי טוב ומי מהבנות במשמרת
היום בחמ"ל. ובפנים, מתחת כל זה, משהו ריק.
הטלפון הנייד שלה צלצל בדיוק כשיצאה מהחדר. המספר של גיא הופיע
על הצג. היא לא ענתה.
הוא התקשר שוב למחרת בבוקר, והפעם היא ענתה בלי לחשוב על זה
יותר מדי. היא רק אמרה "היי." וקול של מישהו זר אמר: "היי, כן.
אפשר לדעת למי הגעתי?"
היא התבלבלה לרגע. זה היה המספר, אבל זה לא היה הוא: "זאת יעל,
מי זה?"
"רוני. אני ממדור חימוש פקמ"ז. זאת את ששולחת לי הודעות?
ועכשיו גם שולחת אותי לעזאזל? מותר לי לדעת מה את רוצה ממני?"
טעות. טעות פשוטה במספר. הלב שציירה על המספר נמרח ושש אחד הפך
לאפס. ובמשך ימים היא לא יכלה להפסיק לצחוק, וכל פעם שנזכרה
בזה עברה בה אותה איבחת-צחוק, שקטה ופנימית וקרה וללא שמחה.