על דלת המשרד של ג'וש היה שלט: "מנהל המחלקה", ולפני שנים
הדביק עליו מישהו, סטיקר של סמיילי גדול וצייר עליו בטוש שחור
משקפיים עבים. אף אחד לא ידע מי אחראי לקריקטורה הזאת או ממתי,
אבל לא היתה ידועה תקופה שבה זה לא היה שם. במשך השנים הסטיקר
דהה, נשחק בקצוות ונסדק פה ושם, מה שגרם לתהייה האם מדובר
בעסקת דוריאן-גריי שג'וש עשה עם השטן.
"תהיי חזקה." זרק מישהו לכיוונה של דנה כשהיא ניגשה לדלת. "הוא
מרכיב את הסרטוגה."
זה מסביר כמה דברים, ציינה דנה לעצמה כשפתחה את הדלת. השתיקה
המתוחה שיש פה הבוקר, ההתהלכות על הבהונות, האופן חורש-הרעות
שבו הודיעה לה המזכירה: "ג'וש רוצה לראות אותך." ג'וש היה
מרכיב ומפרק דברים כדי להעסיק את עצמו כשהיה מוטרד, עצבני, או
חייב לעשות משהו ששנא לעשות. הוא עבר לדגמים אחרי שהתקבלה
הודעה רשמית מהנהלת הבניין שלאור תקנות הבטיחות החדשות, כמו גם
מאות פניות מצוותי הניקיון, אסור לו יותר להרכיב ולפרק
קרבורטורים. הדגם של נושאת המטוסים סרטוגה היה שמור לרגעים
קשים במיוחד. כבר ארבע שנים לפחות ניצבה הסרטוגה על ארונית
התיקים במשרד של ג'וש בשלבים שונים של הרכבה, ולפחות פעמיים
נופצה על הקיר. הסרטוגה האמיתית כבר סבלה פחות.
"היי." היא אמרה כשפתחה את הדלת. ג'וש היה רכון בשרוולים
מופשלים מעל הדגם, הקרחת שלו מבהיקה לעברה. "רשות לעלות
לסיפון?"
"כנסי, ותסגרי את הדלת." הוא אמר מבלי להרים את הראש.
"בטוח? יש פה ריח של דבק מגע."
הוא גיחך לעבר הדגם ללא הומור: "בטח. זה כדי לטשטש את הריח של
הדם."
היא סגרה את הדלת והתיישבה מולו. "עד כדי כך?"
ג'וש הניח בזהירות את שפופרת הדבק לפני שהתיישב בכבדות, הסיר
את משקפיו וניגב אותם על חולצת הכפתורים הלבנה שלבש. דנה שאלה
את עצמה שוב את השאלה שהעסיקה אותה ימים ולילות מאז שהתחילה
לעבוד פה, לפני שש שנים, מה יש ביצור הזה, הבוס שלה שנראה כמו
תערובת של ביצה קשה והפסיכולוג המשטרתי באיזו סדרה אמריקאית
ישנה, שמשאיר אותה ערה בלילות?
"התחקיר שעשית על ועדי העובדים, דנה. אז כן, זה עד כדי כך."
"חשבתי שהעורך אישר."
"אישר. זאת בדיוק הבעיה." ג'וש הרכיב שוב את המשקפיים ובהה
לעבר הדגם. "בקיצור, אתמול בערב אני מקבל טלפון מלמעלה מ...
נו, איך קוראים לו, ההוא מההנהלה. זה שיש לו שם של פושע
מלחמה."
"דנקניכטקוף?"
"כן, ההוא. שיט, הם לא יכלו למצוא מישהו שלא נשמע כמו אחד
שעושה ניסויים בבני אדם?"
"אהם... האמת שהשם הפרטי שלו דרור." הציעה דנה. "אם זה עוזר
לך."
"דרור דנקניכטקוף... זה סתם נשמע כמו שחקן פורנו. בקיצור,
התקשר אליי אתמול, ואיך לומר? יש להם מה להגיד על מה שאת
עושה." ג'וש הסיר את המשקפיים שוב והתחיל לשפשף את עיניו.
"ייכנס לך דבק מגע, ג'וש."
"אז ייכנס. דנה, יש שתי אופציות להמשיך מכאן. או שאת מסבירה לי
מה את עושה, אבל בצורה שאני אוכל ללכת להסביר להם למעלה. או
שפשוט תקצרי עניין, תפתחי את החלון ותדחפי אותי החוצה. אנחנו
בקומה ארבע-עשרה, לא צריך להיות בעייתי."
"תפסיק לעשות דרמות, ג'וש. אז יש להם בעיה עם התחקיר שלי, זו
לא פעם ראשונה. נעשה הגהה נוספת."
ג'וש נאנח. "דנה, לא שמעת אותי אומר לפני שנייה שזה עד כדי
כך?"
דנה עמדה לענות, ואז במקרה נתקל מבטה בדגם של הסרטוגה על
השולחן. זה כבר לא השלד שהיה זרוק פה כל השנים, אמרה לעצמה. זה
כמעט גמור. ג'וש אף פעם לא עבר יותר מחצי. עכשיו פתאום יש לזה
צורה. מתי הוא הספיק?
"הבעיה היא לא עם ההגהה, ולא עם התחקירים שלך, דנה." ג'וש אמר
בשקט."והבעיה היא לא שאת מסוג האנשים שלא מסוגל לעבור ליד כלב
ישן בלי לדגדג אותו. במקרה שלך את אוהבת להתמרח בקטשופ לפני
שאת מעירה את הכלב ומספרת בדיחות על אמא שלו. וזה - "הוא הרים
אצבע כשראה שהיא עומדת להתפרץ לדבריו - "חכי שנייה. אני יודע
מה את עומדת לומר, שזו תכונה של כתב טוב. אבל תהיי ישרה עם
עצמך, בעולם האמיתי זה משהו שאומרים על מישהו בלשון עבר. שבגלל
התכונה הזו הוא היה טוב. את מבינה מה אני אומר?"
הוא הביט בה, והיה נדמה לה שהאוויר במשרד מתקרר סביבה. "לא,
כנראה שלא בדיוק." אמרה בשקט. "ג'וש, מה בדיוק קורה כאן?"
ג'וש הסביר. היא ישבה בשקט במשך עשרים דקות כשהוא הסביר.
ההבנה, כמו דגם נושאת-המטוסים שעל השולחן, התחילה ללבוש צורה.

"רגע, ג'וש. רגע אחד. אתה לא באמת אומר מה שאתה אומר."
הוא נמנע ממבטה והתרכז בדגם.
"זה יעזור להסביר שלא הייתי מודעת לשום דבר מהדברים שאתה אומר
לי עכשיו?"
"דנה, דרור - איך קוראים לו?"
"דנקניכטקוף."
"...כן, זה לא שם של מישהו שאפשר להסביר לו דברים. זה שם של
מישהו שמסתובב בלילה בבית קברות עם את חפירה." ג'וש העיף מבט
בשעון.  "טוב. אני צריך לעלות למעלה, אני מתאר לעצמי שיקבעו לך
מועד לשימוע בהמשך השבוע. רק שיהיה ברור, אני עומד להילחם על
זה שהתחקיר הזה ייצא, אבל זה יעלה לנו. שינויים חייבים להיות,
את יודעת את זה."
הוא נראה כאילו הוא צריך לקום אבל משהו מחזיק אותו במקום.
לבסוף אמר: "תראי, דנה. את כתבת טובה, ואין לי ספק שתמשיכי
להיות. זה עניין שצריך לעבור וללמוד ממנו. חשוב לי להדגיש שאני
מאשים את עצמי ב..."
"ג'וש, לך תזדיין עם ההתקרבנות שלך, בסדר? אתה לא זה שמפטרים
פה, אוקיי?"
"דנה..."
"ולמה? כי עשיתי תחקיר טוב מדי? כי שאלתי את השאלות שאנשים
רוצים לשאול ושאנשים אחרים לא רוצים לענות?"
"אם את רוצה לעשות סצינה ולצאת בבום, אז אני איתך, אבל רק
שתדעי שזה ממש לא הולם אותך." אמר ג'וש והביט בה ברצינות רבה.
"ואל תתנהגי כאילו העניין הזה נופל מהשמיים. היו לנו שיחות על
העניין, רק לפני חודש היה את כל הסיפור עם התחקיר שלך על
העמותות ואת לא יודעת כמה דם שפכתי על זה בהנהלה. אבל את לא
לקחת אותי ברצינות, כי היית עסוקה מדי בלעוף על עצמך."
כשהיא לא הוסיפה דבר הוא זרק את ידיו לצדדים: "נו, מה הייתי
אמור לעשות? להיות בוס מניאק? לצרוח עלייך, לשים אותך בתקופת
ניסיון?"
דנה קמה מהכיסא בתנועה פתאומית והתנגשה בשולחן, והדגם של
הסרטוגה היטלטל. ג'וש קם במהירות וקלט אותו בעדינות לפני שנפל
לרצפה. כשהוא ייצב את הדגם על השולחן הוא נראה יותר עצוב מאשר
כל דבר אחר.
"תסלח לי אם אני אפתח חלון בזמן שאתה אומר מה שנשאר לך להגיד."
אמרה דנה בקול שלא היה בדיוק חנוק אבל גם לא הקול הרגיל שלה.
"לפני שהריח של הדבק מגע הזה יהרוג אותי."
הוא המתין עד שפתחה את החלון ולקחה כמה נשימות עמוקות מהאוויר
שבחוץ, ואז אמר מבלי להביט בה: "את יודעת למה אני מרכיב את
הדבר הזה? אבל באמת?" דנה לא ענתה והוא המשיך: "כי מהרגע
הראשון שנכנסתי לפה היה ברור לי שיבוא היום שבו אני אדע
שמיציתי, וכל מה שיישאר לעשות זה להוציא מהכיס את מכתב
ההתפטרות שהכנתי מראש, ליישר את הקמטים ולזרוק אותו בפרצוף של
מישהו כמו הדנ... דנקנכט... איך קוראים לו. אבל לפני שזה קורה,
הבטחתי לעצמי לעשות לפחות דבר אחד גדול."
היא הביטה לעבר הדגם, ואז חזרה להביט בג'וש, שמשך בכתפיו:
"ואין משהו יותר גרנדיוזי מנושאת מטוסים."
"טוב," הוא אמר אחרי כמה דקות, כשראה שדנה לא מתכוונת להוסיף
כלום. "העניין הזה מדוסקס בהנהלה, אף אחד במחלקה לא בתמונה. אז
קחי אוויר וצאי אליהם כמו הפייטרית שאת, אוקיי? וקחי חופש לשאר
היום. אני אעדכן אותך."

מאוחר באותו ערב, ג'וש ישב לבד בקומה הריקה כשהטלפון שעל
שולחנו צלצל. הוא לכד את השפופרת בין כתף לסנטר בזמן שהדביק את
אחרונת החתיכות של הסרטוגה: "כן."
"ג'וש? זה דרור."
"מי?"
"דרור. דנקניכטקוף."
"מה יש? המשרת הגיבן שלך איגור לא יכול לגשת לטלפון?"
"הא, הא. מצחיק אתה היום."
"לא מצחיק בכלל, שההורים שלך שנאו אותך ככה. אתה אמור לשנות את
השם כשאתה מבוקש על פשעים נגד האנושות, אתה יודע."
"איך הבחורה קיבלה את זה?"
"איך אתה חושב?"
הטלפון שתק במשך חצי דקה עד שהמשיך: "אתה בטוח לגמרי במה שאתה
עושה, ג'וש? אף אחד לא חשב שתקבל את זה ככה. לא רוצים לראות
אותך הולך. עוד אפשר להדביק את זה."
"את הדבר היחיד שנשאר להדביק, הדבקתי הרגע." אמר ג'וש. הוא
הידק באגודלו את המדבקה הקטנה עם דגל ארצות הברית על הדגם, ואז
העביר את השפופרת לידו ונשען לאחור, סוקר את נושאת המטוסים
המיניאטורית.
"מה?"
"לא משנה."
"נו, ג'וש, תן לה להתקרר קצת ועוד חצי שנה יחזירו אותה בשקט,
ואף אחד לא יהיה בפוזיציה להתלונן. למה לפוצץ את העניין ככה?
למה להתפטר?"
"בגלל שכשהיא תחזור, זה צריך להיות ברור מעל לכל ספק, שהיא זו
שעושה לכם טובה, ולא להיפך." אמר ג'וש.
אחרי שהניח את הטלפון הוא רק ישב שרוע לאחור בכיסא ובחן את
מעשה ידיו. משהו גרנדיוזי, אמר לעצמו. ואז הביט בשעון, ניגש
לחלון שדנה השאירה פתוחה בבוקר, ובדק שאין אף אחד על המדרכה
ארבע-עשרה קומות מתחתיו בשעת לילה מאוחרת כזו לפני שהעיף את
הסרטוגה אל הלילה.