הסכין לא צריך סימנים.
הוא כבר יודע מראש,
על איזה חתך אוכלוסיה מדובר.
לא אכפת לו
מהקריעה החפוזה של אריזת הפלסטיק.
מהיד הרועדת הכושלת שוב ושוב בקילוף,
מהעין הרוטטת במהירות מעל המותר,
סורקת בהוראות השימוש אחר רמז קל,
שיסייע בביצוע.

על מי אנחנו עובדים,
כשאנו מציינים להרטיב את העור? ולבעלי עור רגיש
יותר ממליצים
להמתין לפני הגילוח שלוש דקות תמימות?

התמימות המעושה הזו,
כואבת יותר מהחתך עצמו.

כאילו זה לא ברור וידוע,
שבעלי הנפש הרגישה,
ממתינים כבר חיים שלמים לרגע הזה.

והוראות רלבנטיות יותר, היו למשל מדגימות:
זווית רצויה לביצוע החתך,
לזרימה מירבית של דם מהוורידים.
להפחתת הכאב או להגברתו.

כי בעצם למשתמשים האמתיים היחידים
של החיים ושל המוצר,
כואב כל כך כל הזמן,
שהם לא ירגישו כלל בחתך.

רק תחושת ההקלה תבשר להם להביט היטב
בדם הפורץ בשמחה, נוזל
סוף סוף ומשחרר אותם מאחריות.

ומהכאב.