|
וכשלא נדע לאן
ונרגיש כמו מכתב ללא נמען
צמרות העצים ייפרקו את אור השמש מעצמן
ויטעינו אותנו בו
מי שנשאר- ייפרד ממי שלא
יניח ליערות להרות
ולהוליד צבעים שינשמו איתנו
את התחושה הזו
ולכל מי ששם לבד
שטייל בפרא אך לבסוף אבד
אני שולח לו תקווה
על כנפי נשיפות האנחה |
|
|
מאוד עצוב לי
שאביה האיום כבר
לא מכיר אותי,
אני יושב וניזכר
בתקופה היפה
שהייתה לנו,
זה היה הרבה
לפניי רצח
רבין!
מי חשב אז שמשהו
כזה יכול
לקרות!
ואני אפילו זוכר
איזו ג'ינג'ית
שסובבה לו את
הראש!
מצחיק איך נשים
מפרקות חברויות
של שנים!
יגאל עמיר, בטוח
מתמיד בנוסטלגיה
המשותפת לו
ולאביה הלא כל
כך איום כמו
שהוא חושב שהוא. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.