סבא נפטר.
הוא היה בן 90 כמעט ואחד, השנה לא נקנה לו מתנת יום הולדת. אלא
אם נחשיב מצבה.
סבא נפטר ועמוק בלב משהו אצלי רעב יותר לחיים.
אולי ההבנה שהמוות אמיתי שהוא יכול להגיע גם קרוב, אולי זה
חלחל מעבר לאדישות הקרירה שבה קיבלתי, או לא עיכלתי, את העובדה
שסבא נפטר.
עכשיו כל הזמן מנסים לתמצת אותו. לזכור, לסחוט עוד כמה חוויות
שהוא שייך אליהן.
מאמר לעיתון יוצאי קרקוב שמתאר אותו בעמוד וחצי וגם שם זה
תיאור של מה שעשה.
רומק וקס עשה הרבה, אבל סבא... סבא טייל בעולם, סבא חי עם
אביבה, לסבא ולי יש המון תמונות, סבא היה שורד שואה.
סבא היה.
סבא לא שאל מה נשמע הוא ביקש שאספר דברים.
עם סבא הייתי מתייעץ במה כדאי לי לעבוד בחיים. והתחלתי לעבוד
והוא התעניין למרות שכבר היה קצת מבולבל והדבר האחרון שהוא זכר
עלי לא היה האחד המשמעותי בכלל.
אז אני אפסיק לעבוד פה, זה לא זה, זה לא מה שיגדיר אותי
מעכשיו.
עברנו על הבגדים שלך וזה היה עצוב אבל נורא סתמי. ולמה בכלל
אני כותבת בגוף שני
לא אני ולא אתה אי פעם חשבנו שיש אל מי לדבר אחרי המוות. נראה
לי, לפחות ככה אני חושבת. וזהו מעכשיו מה שחשבת תלוי במה שאני
זוכרת, מחליטה ואומרת לעצמי כי כבר אי אפשר לשאול אותך...
סבא נפטר.

אני מתגעגעת סבא, אתה חסר לי, חסרות לי שיחות הטלפון הפרשנות
הפוליטית הדעה האישית. אני רגע מפסיקה ללמוד סבא ודי הודעתי
לכולם לא התייעצתי, איתך הייתי מתייעצת-ובסוף מחליטה אם מסכימה
איתך ואם לאו את ההחלטה שלי, אבל חסרה לי ההתייעצות.