וארגזי חול מונחים כפינה,
ליד הבית ההולך ונבנה
הנפש נקעה והעבודה קשה,
אבל היא ממשיכה
כל יום האישה אומרת בשביל מה זה לך
וגם אני לא יודע
אבל כל בוקר בלי לדעת למה,
אני חוזר לאתר הבנייה
הרוח מעיפה חול אל עיניי,
האבק והחום כבדים,
העבודה לא נגמרת ונדמה שאין לה תכלית
אבל אני שם, מרים שקי חול ובלוקים,
יוצק בטון, מתערבב עם העיסה של החיים
בלי לדעת למה הבית הולך ונבנה
ואין מי שיגור בו ותמיד צריך עוד חדרים
חדרים קטנים-גדולים, מתקני משחקים,
פינת נוחות לילדים
מקום עבודה ויצירה ומקום בו גם יוכלו לריב
לשרטט גדרות בגיר ולרקום חוטי תיל מסביב ללב
השער פרוץ לכל הרוחות
וכולם נכנסים בו ואוכלים ממנו כאהבת נפשם
ועוד מתלוננים. |
