אם יש לה צינור, כזה ארוך,
להכניס לך לגרון ולשאוב ממנו את הלב שלך.

אם הים הומה ואין סירה שתהמה איתה.

אם נפלו מלאכים מרקיע,
ואתה ראית ואיש לא מאמין לך.

אם הוודאות הופכת לחוסר וודאות
והגיון הופך לחסר הגיון.

אם הילדה הקטנה של השכנה בת השלוש
חכמה ממך.

אם כל היום אתה מחפש תשובות,
אבל אתה אפילו לא יודע את השאלות.

היא רוצה לעקוד אותך בטבורו של גיהינום,
ולעזאזל, זה כבר לא אכפת לך.

הזמנים משתנים,
רוחות רוקדות ברחובות,
כמו אנרגיות צהובות משתוללות.
ילדות טובות בוהות עיניים
משוחות לק ג'ל על הציפורניים
לובשות בגדים קטנים עליהן
מול השפיץ של הנעל רמז של עקב.

היא הופכת גדולה יותר מהשמיים,
כשאתה מביט, כשאתה מסנוור, כשאתה מסיט מבטך.
היא מושלת בך כמו מכשפה על חזיר,
שפעם היה אדם, שפעם היה בן-אדם,
שפעם חשב שהוא אדון לעצמו,
שפעם נשבע שאיש לא ישפיט אותו.

והיא צוחקת,
זה צחוק טוב,
כי הוא משוח בליפסטיק.
והיא מרימה את רגליה וגוררת אותן על הרצפה,
בנעלי הבית הישנות,
שהיא שלחה אותך לקנות לה.

כבר כולם מתים, אז מה זה חיים,
אם הם מתים מהלכים, למה שתהיה יוצא דופן,
אולי ככה הם החיים - הורגים אנשים.
אולי אין דבר כזה חופש, ולא מחשבה חופשית.
אולי אין דמיון באמת לאיש
והם רק סתם משחקים במילים.

כשהשמש מתבקעת ומתנפצת יום-יום מול עיניך.
כשאין טיפת נשמה אפילו לא בטיפת מים.
כשהיקום משתולל בתוך הראש שלך,
ואתה ניצב כמו פסל.
כשהילדה הקטנה בת השלוש של השכנה -
מסובבת אותך על האצבע.

אז אתה יודע שכולם טיפשים.
אז אתה יודע שהחיים לא שווים.
אז אתה יודע שאתה משרת את כל הברואים.
אז אתה יודע שבתמורה אתה סופג עלבונות.

אז אתה יודע שהטבע משחק בך כמו בובה.
אז אתה יודע שאין לך קמצוץ שליטה על חייך.
אז אתה מרגיש טיפש מדי אפילו בשביל מנוחה.
אז באה השכינה ומשתכנת בלבך.