הכפרים באיזור שישואנגבאנה במחוז יונאן אשר בסין, סבלו משנת
בצורת קשה.
שדות האורז הניבו יבול דל ועל ראש דאגת הכפריים עמד קיום בכבוד
של קיסר המחוז
אשר חי על פרנסתם של הכפריים.
האיכר צ'אג הסתובב מתוסכל, תורו הגיע לדאוג למנחת הקיסר, אך
שדותיו יבשו.
בצר לו תינה בלילה צרותיו באוזני צ'ינג אשתו.
מאחורי מחיצת המחצלת, שכבה על יצועה סו-צ'יו, בתם היפה בת ה
17, הקשיבה
והרהרה כיצד תוכל לסייע לאביה.
השכם בבוקר יצאה מהבית לכיוון היערות והבוסתנים, ושבה לאחר
שעות וצרור עטוף בידה.
"סו-צ'יו, לאן נעלמת ומה בחיקך?" שאל האב
"שמעתי שאין לנו די אורז כדי להביא לקיסר, ויש לי רעיון" ענתה
הנערה ופתחה את צרורה.
על פיסת הבד היו מונחים פירות יבשים שאספה הנערה.
"אוי ילדתי היקרה" אמרה האם "אם נביא זאת לקיסר הרי יערוף
ראשנו".
"חכו, זה לא הסוף" ענתה ופנתה לעיסוקיה
......
לבשו צ'אג וצ'ינג בגדי חג, לבשה סו-צ'יו את שמלת החג האדומה
ועשו דרכם אל הקיסר בעיר המחוז.
כשהגיעו הובלו אל הקיסר וסו-צ'יו פסעה אליו אוחזת בקערת החרס
המכוסה.
הרים הקיסר את המכסה ונשאר נדהם:
"מה לי אבני חן ואוצרות?" צרח בזעם "אוכל אני מבקש רק
אוכל!!!"
בזעמו הרב שלף חרבו, תפס את הנערה בצמתה הארוכה והניף אותה
מעלה לכרות ראשה.
טראאאח! נפלה מידיה הקערה, התנפצה וכל האוכל התפזר.
הקיסר קפא.
בין שברי החרס ופירות צבעוניים מיובשים הנראים כאבני אזמרגד,
התפזר אורז לבן ומבריק.
בדממה ששררה בכל הוריד הקיסר את הנערה המפוחדת, אחז בסנטרה,
הביט ארוכות בעיניה
הטובות והדומעות וביקש סליחתה על התנהגותו הנמהרת.
חודש לאחר מכן הוזמנו כל בני הכפר לארמון הקיסר לחגוג את
נישואיו לבת כפרם - סו-צ'יו.
ואם הם עדיין חיים הרי שחיים הם באושר ועושר.
הסיפור מוגן בזכויות יוצרים
© כל הזכויות שמורות לאהרון - ששת שצ |