קמתי בבוקר, התלבשתי בבגדים נוחים, נעלתי כפכפי אצבע, לקחתי
דף, לקחתי עט, ישבתי ליד השולחן בפינת האוכל, והתחלתי לכתוב
רשימה. וברשימה הזאת זימנתי לי מאווים שחשקה בהם נפשי, לא קל
לדעת ולהבין את נפשך, לא פשוט להגיד את זה אני רוצה, ואת זה
לא. ישבתי וכתבתי ומחקתי, העליתי, הורדתי, וסימנתי בשולי הדף,
וזרקתי את הדף לפח, והרמתי אותו שוב, מכוסה בטחינה ורוטב
עגבניות, וניקיתי את הדף ומצאתי פינה קטנה ריקה וסיימתי את
הרשימה. כשסיימתי להכין את הרשימה הזאת, קיפלתי אותה קיפולים
רבים, הנחתי אותה בתוך הארנק, שלא תלך לאיבוד, אמרתי תודה
ליקום, לטבע, לאוויר הממלא אותי בנשימה ותודעה, תודה על
שקיבלתי את כל מה שכתבתי ברשימה.
ואז קמתי מהכיסא ויצאתי את הבית, התחלתי ללכת, היה חם, אז
חזרתי הביתה והבאתי כובע, חשוב לחבוש כובע. התחלתי ללכת שוב,
הגעתי לקצה הרחוב, ופניתי שמאלה. המשכתי בדרכי והגעתי לסופר,
קניתי לי בקבוק מים, יצאתי החוצה וחזרתי אל השביל, התקשרה אלי
אשתי, אמרתי לה "הלו", אמרה לי "מה קורה?", אמרתי לה "הכנתי
רשימה", אמרה לי "אל תשכח מגבונים", אמרתי לה "לא רשימה כזאת",
אמרה לי "על מה לעזאזל אתה מדבר?", אמרתי לי "הכנתי רשימה של
מאווים שחשקה בהם נפשי, אני עכשיו הולך לאסוף אותם", אמרה לי
"תגיד, יצאת שוב מהבית בלי כובע ונדפקת מהשמש?", אמרתי לה "לא
לא, יש כובע", אמרה לי "טוב, אתה מביא משהו בשבילי גם?" אמרתי
לה "כפרה עליך, אני פה, לא מספיק לך?, אמרה לי "לא", אמרתי לה
"יפה שלי, אם לי טוב, גם לך טוב", אמרה לי "טוב, רק אל תשכח
מגבונים".
המשכתי ללכת, יצאתי מהשער, היה ממש חם, טוב שלקחתי כובע, לפתע
עוד שיחה, על הצג מופיע "ליאורה לא לענות מהבנק", הרגשתי במצב
רוח טוב אז עניתי, אמרתי לה "הלו", אמרה לי "מה שלומך?" אמרתי
לה "נהדר, הכנתי רשימה", אמרה לי "יופי", נראה לי היא לא ממש
הקשיבה, אמרה לי "מה יהיה עם המינוס? צריך כבר לכסות אותו"
אמרתי לה, "זה בטיפול זה רשום ברשימה", אמרה לי "איזה רשימה?"
אמרתי לי "רשימה של מאווים שחשקה בהם נפשי, אני עכשיו הולך
לאסוף אותם", אמרה לי "יופי", היא לא ממש הקשיבה, אמרה לי "אם
עד סוף השבוע לא תכסו את המינוס, נאלץ לסגור את החשבון", אמרתי
לה "אין בעיה, זה בטיפול".
המשכתי ללכת, הגעתי למטעי בננות, קצת צל, אבל עדיין חם, האוויר
עומד ואין משב רוח, אבל אני עם חיוך, ממשיך בצעד קל, וחושב
כובע. ופתאום, בהפתעה, נחשו מה, עוד שיחה!, אבא שלי, אמרתי
נשתף אותו בחוויה, אמרתי לו "הלו" אמר לי "שמעתי ששוב נכנסו לך
ג'וקים לראש", אמרתי לו "מה קרה? אשתי התקשרה אליך?" אמר לי
"לא, יותר גרוע, היא התקשרה לאמא שלך, אמא שלך התקשרה אלי
ועכשיו אני צריך להתקשר אליך", אמרתי לו "יופי" אמר לי "יופי",
אמרתי לו "עכשיו מה?" אמר לי "לא יודע, היא רק אמרה לי להתקשר,
היא לא אמרה לי מה להגיד", אמרתי לו "טוב", אמר לי "טוב" אמרתי
לו "בסדר" אמר לי "בסדר", אמרתי לו "אבא, הכנתי רשימה", אמר לי
"שמעתי על הרשימה, הבנתי שאתה קונה מגבונים", אמרתי לו "לא
אבא, הכנתי רשימה של מאווים שחשקה בהם נפשי, אני עכשיו הולך
לאסוף אותם", הוא אמר לי "תהיה בריא בן שלי", אמרתי לו "אוהב
אותך אבא", נראה לי שזה הביך אותו, הוא אמר לי "נתראה בסופ"ש"
וניתק.
זהו, עברתי את המטעי בננות, הגעתי לכביש פנימי שקט, ופתאום
משום מקום נכנסה בי משאית, העיפה אותי 50 מטר קדימה, נחתתי על
הפנים, התגלגלתי על הכביש, ואיבדתי את ההכרה. לא זוכר כלום ממה
שקרה אחרי זה, התעוררתי בבית חולים, ניתוח ברגל, שבר בכתף, אף
שבור, אשתי נכנסה לחדר, הסתכלתי עליה באהבה ואמרתי "לא הספקתי
לקנות מגבונים".
הייתי בבית חולים חודשיים, לא כאב לי יותר מידי, היה לי קצת
שקט וזמן לרשום עוד רשימות, הייתה אחות חמודה שטיפלה בי, נראה
לי שאני מוצא חן בעיניה, עשו לי ניתוח אף, עשו עבודה טובה,
תבענו את הביטוח וזכינו בחצי מיליון שקל, כיסינו את המינוס,
ליאורה לא לענות מהבנק שלחה פרחים, אישה טובה סה"כ. אבא שלי בא
לבקר יום אחד, דיברנו קצת ואז הוא אמר לי "תגיד, יא מטומטם, מה
היה הקטע הזה עם הרשימה?" אמרתי לו "אעע, אני בידיוק אספתי את
המאווים שהיו לי ברשימה בדיוק כשהמשאית נכנסה בי" אמר לי "מה
זאת אומרת, מה המאווים האלו?" אמרתי לו "רשמתי שאני רוצה קצת
חופש מהעבודה, משהו כמו חודשיים, רשמתי שאני אשמח לפגוש מישהי
לאיזה קטע נחמד, רשמתי שאני רוצה ניתוח אף, כי יש לי אף כמו
שלך, ורשמתי שאני רוצה לכסות את המינוס ולשמור קצת כסף
לבזבוזים, אנחנו פשוט מוציאים מלא כסף על מגבונים" אמר לי
"תגיד, אתה חבשת כובע כשיצאת מהבית באותו יום? כי נראה לי חטפת
מכת חום ואיבדת את זה", אמרתי לו "בטח אבא, חשוב לחבוש כובע"