היא הלכה ברחובות הגשומים
הרוח בשערה,
פנייה רטובות
היא הלכה נדהמת מהבריאה
היא לא ראתה כל-כך הרבה מים קודם,
גשם יורד משמיים

אמר לה האיש למה את הולכת יחפה
בבוץ, בשלוליות, באבק השחור הרטוב שהגשם שוטף
היא לא הבינה והסתכלה עליו
היו לו כיסויים נוקשים לכפות הרגליים,
מה שהיא לא ידעה שקוראים להם נעליים
אני לא יודעת, היא אמרה,
זה לא משנה,
אני לא צריכה כיסויים לרגליים
כיסויים לרגליים? שאל האיש תמה
והיא כבר עפה חלפה משם,
משאירה את האיש הרחק בתוך הגשם,
הופך נקודה ונעלם עם המעיל הכבד שלו
והגשם הכה כמו שכבות של מים,
זו בתוך זו מעל זו.

היא יושבת חרש במרפסת
מניחה לעננים לנדוד מעליה
והגשם סוחף והגשם כבד
מרטיב את לשד עצמותיה

היא אומרת שטוב למות בשקט
בעודך במיטה חמה
מנגינה נעימה, רכות מדהימה
רגעים קדושים שבאים זה אחר זה כמו חרוזים,
בהם יש סליחה על הכול

כשהיא מתכרבלת בין השמיכות
בתוך המיטה שוקעת
כבדה עד בלי די ללא לאות
כמו הפכה ספינה שוקעת
מים נוחתים עליה ומחליקים את זיזיה

בפעמים ההם שהייתי אדם
לפני שהפכתי המוות הרך שלה
המוות המנחם
בפעמים שעוד הבטתי בפניה,
וחיפשתי סימנים בעיניה
כעת אני מביט היישר אל תוך נשמתה.

והיא מפזרת טללים ברוח
רוח קרה שיורדת משמיים
טיפות מים זעירות כמו ערפל
והיא רצה יחפה בדשא
דשא רטוב
מניחה לדשא לצבוע את כפות רגליה ירוק

והיא גרה על מים סוערים
בלי בית ובלי מאכל לאכול
והיא חופשיה כמו רוח
שנעה אנה ואנה בלי מטרה ותכלית

והיא אומרת שהיו ימים
בהם הייתה כבדה נורא
אבל המים שטפו ממנה גאווה
והמסו אגו עד חלחולו באדמה.

היא עומדת חרש במעבה היער
קר לה וחשוך והיא פוחדת
נהמות מתגלגלות בין העצים
ציפורים טורפות צורחות קולות רעים

היא מתגלגלת במורד הגבעה
אל מקום שם האדמה יבשה
עלים כחולים של שלכת סתיו
עננים מתגלגלים מ-פה לשם בתוך תוכה,
בתוך נשמתה

והיא לא יודעת מה שם תמצא
אולי חיות טרף, אולי פיה טובה
אולי בית ידידותי ונוח
בו איש טוב לב יתקין לה ארוחה
או שזו תהיה מלכודת שהיא תיפול לתוכה

והעיניים כמו חיה פצועה
מתגלגלות אנה ואנה בחוסר אונים
ושערה יורד על פניה ועיניה דומעות
רגליה פצועות ועצמותיה כבדות

אבל שם זורחת הקשת
קשת של צבעים
מעל ההרים המאיימים
בתוך שמיים בהירים
ושם היא רואה ברכה בהתהוות
והולכת צעד-צעד לעבר היציאה מהטירוף.