[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מיקי אלטמן
/
כוכב התור

זה היה תור ישראלי רגיל עם כל הטיפוסים המוכרים. היו שם איש עם
חולצת ברצלונה וכרס, אישה על עקבים וכלב פודל שנח על חזה
העצום, טיפוס מיוזע בגופיה אפורה וסטודנט בעל מראה חולני
שהסמיק כששאל בנימוס "מי אחרון". כשאף אחד לא ענה לו הוא הסמיק
עוד יותר. והיה גם אחד שבא מקודם ואחרי דקה אמר לזו עם הכלב
"אני כבר חוזר. תזכרי שאני אחרייך". אמר והלך. והזמן חולף,
והתור מתקדם בקצב משלו, שתמיד יהיה איטי מדי. ואז לפתע כמו
משום מקום יופיע אותו בן בלי שם וינסה להידחף לאמצע התור מיד
אחרי החזה והכלב. מישהו יעיר והמסתנן יתעלם. מישהו אחר יאמר לו
שסוף התור הוא שם ושלא יידחף. אבל הגוף הזר יתעקש להיקלט
ויגייס לעזרתו את הגברת עם הכלב. "נכון שהייתי אחרייך?" ספק
שואל ספק קובע אבל היא טרודה בצרותיה כי הפודל המסכן ייצר
שלולית גדולה בחזית חולצתה ואין לה זמן עכשיו לשטויות של הזר
הזה. בשלב זה מתרחשת הסלמה המתבטאת ב"תנמיך את הטון" וב"אל
תדחוף" וגם "תוריד את הידיים". עכשיו התור כבר אינו העניין אלא
המאבק על הכבוד העצמי. בנקודה זו מתייצב בחזית המאבק האיש
והזיעה שבגופיה האפורה. הוא הושיט יד מלוכלכת מגריז  ודחף את
המסתנן בחוזקה. המסתנן נפל. מישהו צחק. המסתנן קם בזריזות ושלח
אגרוף לכיוון פניו של הגופייה האפורה. הגוף המיוזע בגופייה
האפורה התחמק במיומנות מעוררת השתאות מהאגרוף שהמשיך בתנועת
מגל עוצמתית ופגש את פניו המופתעות של הסטודנט. הגוף
הסטודנטיאלי הפריך צנח ארצה והראש ראה כוכבים.
בחשיכה המוחלטת הכוכבים נראו היטב. "ראות 9" הוא ציטט מתוך
"המדריך לצופה המקצועי בטלסקופ". הוא יכול היה להתקרב לכוכבים
ממש כמו בטלסקופ החדיש שבמצפה הכוכבים האוניברסיטאי. "חבל שגם
פרופסור שמר לא נמצא פה כדי לראות את זה" הוא אמר לעצמו והתחיל
לזהות את הכוכבים בשמותיהם. הנה מאדים, והנה כוכב חמה ושם
נוגה. והנה שם חגורת האסטרואידים ופה הענקים ממש  צדק, שבתאי,
אוראנוס ונפטון. הוא היה נלהב כמו ילד שהושאר לבד בחנות ממתקים
ולא ידע לאן להביט קודם. אין ספק זוהי חוויה של פעם בחיים כזו
שינצור בליבו לעד.
אבל הוא רצה יותר. למה להסתפק בצפייה על הכוכבים מרחוק אם אפשר
להגיע אליהם. הוא פרש ידיים והתעופף לחלל נישא על גלי האור
במהירות שיא. הוא מצמץ בעיניו מהפער הקיצוני שבין החושך לאור
החזק שבקע מהכוכבים. הנה הוא מתקרב לכוכב שבתאי. הוא ליטף
בידיו את הטבעות של שבתאי. הן הסתובבו במהירות והחיכוך ביניהן
לבין ידיו יצר דגדוג נעים שגרם לו לצחוק כמו ילד. הוא ידע שיש
לו עוד כוכבים להספיק והתקשה להיפרד. הוא חפן בידו קומץ מאבק
הכוכבים של הטבעת והכניסו בזהירות לכיס מכנסיו. לא היה לו ספק
שפרופסור שמר ישמח לבחון את המימצא בעצמו. מי יודע, אולי יצא
מזה מאמר משותף. הוא דמיין את עצמו בעוד כמה חודשים פותח
בידיים רועדות את הגיליון הטרי של "אמריקן סיינס" ומדפדף בו עד
שיגיע למאמר המשותף שלהם. פרופסור ד. שמר ומר י. צוונציק.
וסטודנטים בכול העולם יצטטו את המאמר של שמר וצוונציק
בעבודותיהם ומרצים יזכירו אותו בהרצאותיהם והוא הקטן, יהוידע
צוונציק, יהיה חרוט לנצח על כותל המזרח של העולם המדעי.
ואחרי כל ההצלחה הזו הוא ינסה שוב עם תרצה. עכשיו היא הרי לא
תעז לסרב לו, למדען המכובד שעתידו באקדמיה מובטח. בעצם, למה
שהוא ינסה. הרי היא זו שסירבה לו. ומה בסך הכול ביקש? לא סקס
חס וחלילה, אלא רק שתתלווה אליו לנשף השנתי של הסגל הזוטר.
והיא אמרה לא. ועכשיו היא בטח תתחרט ותנסה בכול כוחה לפתות
אותו והוא ישחק את הקשה להשגה וייתן לה לעשות לו עיניים,
ולצחוק בקול רם מהבדיחות שלו ולעמוד מולו בשמלה הצמודה עם
המחשוף ולהיצמד אליו בכול הזדמנות עד שיוכל להריח את ריח
הלבנדר העדין שהזליפה על עצמה לכבודו ולהרגיש כמה היא להוטה,
כמה היא חמה.
הו חמה. כמה נעים על הכוכב הזה. הנה הוא מבוסס עכשיו בעיסה
הקלילה המהווה את המסה של כוכב חמה הזעיר. הכול פה כל כך קטן
בכוכב הפצפון הזה והוא חייב להיזהר שלא לרמוס אותו ברגליו
לאבדון. עשן לבן עולה מתוך אדמת הכוכב והוא נוצר את המראה
בזכרונו. מכתשים עמוקים והרים סגלגלים ממש כצבע השמלה עם
המחשוף של תרצה. הוא נושם עמוק כדי לספוג את הניחוח הפתייני
העולה ממנה. הוא ייתן לה לרדוף אחריו עד שירגיש שנעשה לו צדק.
הנה צדק הכוכב הענק. הסֵנטר של הכוכבים. הוא כל כך גדול עד
שצוונציק חווה עליו שוב את אותה הרגשת אפסות שחש במנהטן כשראה
בפעם הראשונה את גורדי השחקים העצומים. הוא נזכר איך מיד כשנחת
בקנדי ועוד לפני שהניח את חפציו במלון הוא לקח מונית למרכז
מנהטן. וככה איך שהוא עם המזוודה הוא עמד שם עם הראש בכיוון
השמיים, הסתובב על המקום כמו סביבון בחנוכה ונדהם מהמראה
המרהיב. ואז הוא הוריד את ראשו וראה שמישהו ניצל את ההזדמנות
כדי לגנוב לו את המזוודה. למזלו התיק עם הארנק והכסף היה תלוי
על כתפו. ובכל זאת שלושה ימים הוא סתם ישב ליד מכשיר
הפקסימילייה במלון וחיכה שייפלטו ממנו עותקי המסמכים שהיו
במזוודה. עבודת התיזה שלו וגם ההזמנה מאוניברסיטת ניו יורק
למיסטר צוונציק. וכשהגיעו לבסוף המסמכים הוא החליט לחגוג וירד
לבר של המלון כדי לשתות משהו. ושם ליד הדלפק של הבר מישהי
ניגשה אליו ובקול צרוד שאלה אם הוא לבד. אבל את הפרק הקצר הזה
בחייו הוא קבר עמוק ונשבע שלא לספר לאיש. זה סוד שיקח עימו
לקבר. הוא הרגיש איך מרוב בושה אפילו עכשיו כל גופו מאדים.
מאדים. הנה אתה. כמה מדענים חלמו על הרגע בו רגל אדם תדרוך
עליו. ומבין כולם הראשון שמצליח הוא ישראלי. "צוונציק הביא
כבוד לישראל", הוא דמיין את הכותרת בעיתון. ומתחתיה תהיה תמונה
גדולה שלו תוקע את דגל המדינה בחול האדום. והוא יביט לכל עבר
ולא ידע לאיזה כיוון ללכת קודם, אם להר העצום שהוא רואה מולו
או לשרידי הקרח שעוד נותרו בקטבים. והוא יהסס ולבסוף ירוץ אל
הקרח ויתגולל בו והקרח יהיה חמים ונעים כי הרי טמפרטורת הקפיאה
במאדים שונה מזו שבכדור הארץ. זו העובדה הראשונה שהוא,
המאסטרנט צוונציק, מעביר לסטודנטים בשעת התרגיל שבאה מיד אחרי
ההרצאה "מבוא למאדים" של פרופסור שמר. והוא זוכר את תרצה יושבת
בשורה הראשונה מולו ואיך הוא מביט בה מהופנט, מנסה לשווא ללכוד
את מבטה ואחרי כמה דקות כשגבר הרעש מספסלי הסטודנטים הוא נזכר
שצריך להתחיל בשיעור ופתח בהקראת השמות. והוא זוכר איך עשה
איקס קטן ליד השם שלה: תרצה שבתאי.
ורק בגלל שם המשפחה של אהובתו הוא חוזר שוב לכוכב שבתאי. הרי
בשבילה הוא מוכן אפילו להגיע גם לגלקסיה אחרת. הפעם הוא לא
מתעכב בטבעות ומגיע הישר לכוכב שבתאי עצמו. רגליו שוקעות באדמה
הקמחית. הוא ממשש את הגרגרים הדקיקים ואלו מזכירים לו את צעיף
המשי שהיה לאימו. זה שאהבה כל כך. זה שהייתה מוציאה מהארון
לקראת האזכרה השנתית של העיירה שלה כשעוד הייתה מסוגלת ללכת
לטקס. צוונציק יכול היה לשמוע את החריקה הצורמנית של צירי דלת
הארון הישן ולהריח את ריחו הכבד של הנפטלין הבוקע ממנו. אף פעם
לא שאל את אימו לקשר שבין הצעיף לבין העיירה ובמצבה הנוכחי של
אימו, גם אם ישאל, לא תדע לענות. היא תביט בו במבט חלול והוא
ימהר לנגב את הרוק הניגר מפיה. והיא תבהה בצלחת האוכל שלפניה
והוא ינסה להאכילה והיא תסרב והוא יגיד לעצמו שגם הוא לא היה
מוכן להכניס לפה אוכל שמריח כמו זיעה.
לא סתם זיעה אלא סירחון כבד של זר. מישהו בגופיה אפורה רכן
מעליו ואמר "ברוך השם הוא התעורר" וגם "תזוזו קצת שיהיה לו
אוויר". הסטודנט פתח את עיניו. הוא הרגיש מסוחרר והלסת כאבה
לו. האיש בגופיה הושיט לו יד לעזרה והסטודנט קיווה שהאיש הזה
יתרחק ממנו כמה שיותר בגלל הריח. הוא ראה אנשים עומדים במעגל
סביבו ומביטים בו. "חטפת אגרוף וצילמו אותך למקומון" בישר לו
האיש בגופייה. "אתה תהיה הכוכב של התור" אמר לו בחיוך אווילי
מישהו בחולצת ברצלונה. הסטודנט נעמד וראה בצד איזו גברת עם כלב
וחולצה רטובה צועקת בעצבים "תור מי עכשיו או שאני נכנסת!".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בקשר לסלוגן
הקודם:
אני אוהב גם
נשים


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/6/20 7:42
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיקי אלטמן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה